גרשון הכהן: ההתיישבות ביהודה ושומרון – נכס ולא נטל

[בתמונה: היישוב עלי. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Akivapath. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

[המאמר זה ראה אור לראשונה, בכתב העת האומה, גיליון 212, והוא מובא כאן באישורם ובאישור המחבר]

גרשון הכהן

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

בממדיה הביטחוניים, תפיסת ההתנחלויות ביהודה ושומרון בתור נכס מבוססת על שתי טענות, בשתי מדרגות:

  • הראשונה טוענת כי אין יכולת להגן על ריכוז התושבים והנכסים של מדינת ישראל ברצועת החוף הצרה, ללא  שליטה במרחב ממזרח לה עד לנהר הירדן, כעומק אסטרטגי חיוני למגננה.
  • הטענה השנייה, כאבן יסוד בדוקטרינת הביטחון הישראלית המסורתית, רואה באחיזה האזרחית ביישובים במרחב, מרכיב מערכתי חיוני במאמץ הביטחוני הכולל לשימור שליטה אפקטיבית במרחב.

גישת יסוד זו בוטאה לדוגמה בדברי משה דיין על נחיצות ההתיישבות באזורי הבקעה ויהודה ושומרון: "למען ביטחונה של ישראל צריך שיהיה ישוב אזרחי יהודי באזורים אלה. אם יחידות הצבא שלנו ומתקניהן ימצאו בקרב אוכלוסייה ערבית טהורה, נחשב ככובשים זרים ובסופו של דבר נאלץ לפנותם. רק אם תהיה אוכלוסייה יהודית אזרחית בגושים גדולים, כמו בקעת הירדן, גוש עציון וגב ההר בשומרון, תוכלנה יחידות צה"ל להימצא באזורים אלה לא ככובשים זרים, אלא למען המטרה להבטיח את שלום ישראל אשר אוכלוסייתה הצפופה מתרכזת בגזרה צרה על חוף הים התיכון." (משה דיין, הלנצח תאכל חרב?, ע' 12; ראו תמונת כריכה משמאל).

[משמאל: כריכת ספרו של משה דיין, הלנצח תאכל חרב. שיחות השלום, רשמים אישיים. אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

המתנגדים לגישה זו, תומכים טענתם בהצבעה על מה שהתרחש ביישובי הגולן בפריצת מלחמת יום הכיפורים ב-1973. היישובים לאורך גבול הגולן אכן ננטשו בחפזה, ולא השתלבו כגורם מסייע בלחימה.

אלא שמדובר בהתמקדות לנקודת זמן קצרה ביותר, בנקודת השיא של עוצמת הלחימה. המאבק המתמשך על האחיזה במרחב מתקיים, לעומת זאת, במשך הארוך של תקופות הביניים שבין התפרצות המלחמה הגדולה.

ואמנם, מיד עם הסגת הכוחות הסורים לאחור בתום מתקפת הנגד של צה"ל, שבו המתיישבים בגולן לבתיהם והשתלבו במאמצי החזקת המרחב בכל תקופת ההתשה, שנמשכה עד יוני 1974. במהלכן של תקופות הביניים, מתעצבים התנאים לאחיזתה הריבונית של מדינה במרחביה. במאבק זה המתקיים ללא הרף, אין לכוחות הצבא יכולת להגנת האינטרסים הלאומיים של מדינה לשליטה במרחביה ללא אחיזה ההתיישבותית אזרחית.

אקטואליות הדיון

הסוגיה מונחת על שולחנה של ממשלת ישראל, ומערכת הביטחון כסוגיה אקטואלית ולא רק כדיון היסטורי תאורטי. בסדרת עתירות לבג"צ - שהוגשו בשנים האחרונות על ידי ארגוני זכויות אדם ותושבים פלסטיניים לבית המשפט העליון - נדרש בית המשפט לבחון מחדש את חוקיות האחיזה ההתיישבותית הישראלית, על קרקעות שנתפסו לצרכים ביטחוניים.

אכן, עד שנת 1979 נבנו בתים ביישובים וותיקים ביהודה ושומרון - דוגמת: בית אל ומעלה אפרים - על קרקעות שנתפסו בהכרזת צורך ביטחוני.

בישיבתה בעתירה כנגד בתים שנבנו בבית אל בצו תפיסה ביטחוני - בג"צ 5165/15 -  נדרשה לסוגיה נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור (ראו תמונה משמאל): "השאלה עתה" קבעה הנשיאה נאור "עניינה הבנייה על אדמה שהיא פרטית אך מצויה בצו התפיסה ההיסטורי".

[תמונתה של הנשיאה נאור משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי קובי גדעון , לשכת העיתונות הממשלתית. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

הדיון עורר צורך בתקוף מחודש של הצורך הביטחוני באחיזה ההתיישבותית. השופטת נאור בפנייתה למדינה, בחרה להתנסח בזהירות מחושבת: "בטרם נכריע בעתירה ראינו לנכון, בלא שניטע כל מסמרות, לבקש ממשיבי המדינה התייחסות לטענת העותרים, כי חל שינוי במשפט בינלאומי מאז פרשת איוב (בג"צ 660/78 בשנת 1979), בו אושר הצו בנימוק של צורך ביטחוני בסיסי."  בעתירה נוספת כנגד היישוב גיתית –בג"צ 7713/16-  שנדונה בראשות השופט אליקים רובינשטיין, נוסחה שאלת הדיון במפורש: "עתירה זו עניינה צו תפיסה מס' 12/72 החל על אדמות שמעבד היישוב גיתית בבקעת הירדן, והמשאלה לביטולו בשל העדר צורך ביטחוני כנטען."  בבסיס עתירות אלה, מונחת הטענה כי הגדרת הצורך הביטחוני היא תלוית הקשר נסיבתי חולף; והיא נדרשת, בשל כך, לבחינה ולתיקוף מחודש בהשתנות הנסיבות.

ראוי להדגיש כי שאלת חוקיות צווי תפיסת קרקע לצורך ביטחוני נדונה בבית המשפט העליון, כבר בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים. בשנת 1970, בבירור שאלת הצורך הביטחוני לבנייתו של היישוב בית אל, קיבל בית המשפט העליון את חוות הדעת הביטחונית - בג"צ 606/78 - ובהסתמך עליה, דחה את עתירת עורך הדין אליאס חורי, כנגד הצידוק לבניית היישוב על אדמה שנתפסה לצרכים ביטחוניים. בדיון נוסף בשנת 1979 - בג"צ 610/78 - בנימוקיו לפסק הדין ציטט השופט לנדוי את חוות דעתו של האלוף אברהם אורלי שהיה אז מתאם הפעולות בשטחים (ראו תמונה משמאל): "הקמת היישוב בית אל, לא זו בלבד שאינה עומדת בסתירה לצורך הצבאי, אלא היא אף משרתת אותו, בהיותה חלק מהתפיסה הביטחונית של הממשלה, המבססת את מערכת הביטחון בין היתר על יישובים יהודיים.

[מקור תמונתו של האלוף אברהם אורלי פרטי. אנו מאמינים שאנחנו עושים בה שימוש הוגן]

בהתאם לתפיסה זו, כל היישובים הישראליים בשטחים המוחזקים בידי צה"ל, מהווים חלק ממערכת ההגנה המרחבית של צה"ל."

מתוך הדרישה לדיון חוזר בחוקיות צווי התפיסה לצורך ביטחוני, נדרשה מערכת הביטחון לחוות דעת מחודשת על תקפותו של הצורך הביטחוני באחיזה ההתיישבותית בכלל אזורי יהודה שומרון ובקעת הירדן. .

הרמטכ"ל גדי איזנקוט, ביקש לשחרר את צה"ל מן הכורח לחוות דעה בסוגיה זו, בטענה כי מדובר בסוגיה פוליטית מובהקת ומוטב לצבא שלא לנקוט בה עמדה. ראוי לברר מה השתנה מאז חוות דעתו של מתאם הפעולות בשטחים האלוף אורלי, שנתפסה בשנת 1979, כעמדה ביטחונית מקצועית?

בהמשך דבריי, אשתדל להבהיר כי שאלות יסוד בביטחון לאומי - כמו האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל ביהודה ושומרון - מושתתות תמיד על הנחות יסוד שמעבר לשאלות טכנו-טקטיות מקצועיות. על פי דרכה, הסוגיה נדרשת כמובן לבחינה מתמדת בממדיה המקצועיים, אלא שדיון זה כמתקיים ברמה הגבוהה של תפיסת הביטחון הלאומי, שזור לבלי הפרד בהנחות יסוד מדיניות, שהן אכן פוליטיות בעיקרן. בהיבט זה, גם בחירת הרמטכ"ל להימנע מנקיטת עמדה בסוגיה, נושאת בחובה גוון פוליטי. בכל דרך, לשאלת התרומה הביטחונית של פריסת ההתיישבות  במרחבי יהודה שומרון ובקעת הירדן, קיימות השלכות מעשיות רחבות היקף. 

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

המסגרת המתודולוגית - דיון מקצועי במודעות להנחות יסוד אידאולוגיות

מעיקרה, השאלה האם התנחלויות ביהודה ושומרון הן נטל מבחינה ביטחונית או נכס, היא סוגיה אסטרטגית כוללת. בתור שכזו, היא אינה יכולה להתברר רק באמות מידה מקצועיות ביטחוניות, שהן טכניות וטקטיות ביסודן. הדיון דומה לשאלה: האם גידול ילדים הוא נכס או נטל? אפשר להסכים על העובדות לגבי העלות הכוללת של גידול הילדים; ועדין, מנקודות מבט ערכיות שונות, יוצגו לשאלה תשובות שונות. במרחב השיקולים הכלול בדיון על תרומת ההתנחלויות לביטחון הלאומי, נכללים בין היתר ערכים  ואינטרסים לאומיים כפי שהוגדר הביטחון הלאומי בתורת צה"ל: "ביטחון לאומי הוא התחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים..." (צה"ל- חטיבת תורה והדרכה, תורה בסיסית מבצעים, 2007, ע' 7).

ברקע לדיוננו על תרומת ההתנחלויות לביטחון - כשדה מגנטי המעצב את ההקשר הרחב לדיון - מונחת שאלת יסוד: מהם האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל ביהודה ושומרון? בברור שאלת יסוד זו מעורבות אמונות ותפיסות יסוד. ועל כן, מבחינה מתודולוגית, לא יכולה להיות בה הכרעה מקצועית נטולת פניות ערכיות. כמו במדע הרפואה, פענוח תצלום רנטגן של שבר בקרסול הוא פעולה בעלת אופי טכני מקצועי, נקייה מהשקפת עולם ערכית ומהטיות פוליטיות. אולם, אותו רופא שעסק בשבר בקרסול, בבואו לדיון במשרד הבריאות, לגיבוש מדיניות ממשלתית לסל תרופות וטיפולים בביטוח ממשלתי -מוצא עצמו נדרש, לא רק למקצועיותו כרופא, אלא גם להשקפת עולמו ולשיפוטו הערכי. מדינת ישראל לדוגמה, מעניקה תמיכה ייחודית לטיפולי פוריות, מעבר למקובל במדינות מפותחות אחרות. השוני נובע מסדר עדיפויות ערכי אחר, ולא ממדע רפואה אחר.

 בדו"ח מולד, המציג את ההתנחלויות כנטל ביטחוני, הציגו את עמדתי בסוגיה כלוקה בהטיה אידאולוגית: "רוב הטענות הביטחוניות של אלוף מיל' הכהן הן למעשה טענות אידאולוגיות, המנוסחות בשפה ביטחונית." (דו"ח מולד ע' 38); כאילו שעמדתם - המציגה את ההתנחלויות כנטל - היא עמדה מקצועית נטולת אידאולוגיה. הרי מדובר בשאלה אסטרטגית ובהתבוננות ביקורתית על התאמת ההתנחלויות בתור אמצעי למטרה. בפרספקטיבה לוגית ברור כי מחלוקת על האינטרסים הלאומיים של ישראל במרחב, כמגדירים תכלית אסטרטגית, תוביל למחלוקת בשאלת תאימות האמצעים. השאיפה להעביר בדיון זה, קו מפריד בין מרחב הדיון המקצועי נטול הפניות, לבין מרחב הדיון - הכרוך בהשקפת עולם ערכית - היא ביטוי לפוזיטיביזם מדעי מודרני, שכבר עשרות שנים מוכר בפילוסופיה של המדע כאשליה מתודולוגית.

[לדוח ההתנחלויות של 'מולד', לחצו כאן]

שאלת הקו המפריד בין שיקולים מקצועיים לשיקולים פוליטיים, היא אכן שאלה מרכזית במדע המדינה. בסוגיות מורכבות, הקו הזה נקבע במידה רבה בידי מי שמחזיק בהגמוניה הפוליטית, ובכך מבטא למעשה תכתיב שהתקבע במודע ושלא במודע,  כמובן מאליו חברתי-פוליטי (בשנת 2008, בהנהגת ראש הממשלה אהוד אולמרט, ובתמיכת מערכת הביטחון, נפתח שוב משא ומתן עם הסורים להסכם שלום הכרוך בנסיגה מהגולן. כשהבעתי הערכתי כחבר מטה כללי כי וויתור על הגולן כרוך בסיכונים שמוטב להימנע מהם, טענו כלפיי שאני מדבר פוליטית. השבתי אז כי עצם ביקורתם בתפיסתם את ביקורתי המקצועית כפוליטית, מבטאת עמדה פוליטית). בתחומי פעולה טכניים, הקו הפריד בין המקצועי לפוליטי ברור למדי. לא כך הדבר כשמדובר בסוגיות אסטרטגיות מובהקות. אולם, עצם ההכרה שעמדה אסטרטגית מבוססת על הנחות יסוד ערכיות, אין בה כדי לבטל את היכולת לקיום דיון מקצועי ענייני ורציונלי.

 בטרם מגיעים לדיון הביטחוני הטכני, נדרשת הכרה במחלוקת הבסיסית על האינטרסים הלאומיים של ישראל במרחבי יהודה ושומרון, כמעצבת את מגמת הדיון:

  • מהצד האחד, קיימת מזה עשרות שנים השלמה והסכמה לוויתור על שאיפות טריטוריאליות מעבר לגבולות 4 ביוני 1967, כפי שנקבעו בתום מלחמת העצמאות.
  • מהצד האחר, קיימת במודע שאיפה לאומית לארץ אבות, שמעבר לגבולות אלה; ומוכנות למאבק למימושה. מודעות וגילוי נאות של הנחות יסוד אלה ברקע לדיון, הן תנאי לכנות מתודולוגית ולדיון מקצועי ענייני.

השאיפה הישראלית לשליטה במרחבי ארץ ישראל המערבית, לא נולדה בתום מלחמת ששת הימים. בעיצומה של מלחמת העצמאות, לקראת דיון באו"ם על תכנית שליח האו"ם ברנדוט לסיום המלחמה, הסביר דוד בן גוריון: "אני עם אלה שלא גרסו שיש סתירה בין תביעת ארץ ישראל המערבית כולה כמדינה יהודית, ובין ההסכמה להקים מדינה בחלק מארץ ישראל המערבית. דרשנו מה שהגיע לנו, וקיבלנו מה שיכולנו להשיג. אך מעולם לא הכרזנו שזה המקסימום שלנו. הדגשנו בהדגשה יתירה שזה המינימום שלנו." (27.9.1948, בהילחם ישראל, ע' 266).

[התמונה המקורית של דוד בן גוריון לקוחה מאתר הנוסטלגיה הישראלית. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

מתוך  ההקשר הכולל, כרקע לדיוננו ניתן לפנות לדיון המקצועי. 

עומק אסטרטגי לרצועת החוף

למעלה מ-60% מתושבי מדינת ישראל היהודים מתגוררים במישור החוף, בין חדרה לרחובות. מדובר ברצף אורבני צפוף ביותר בכל קנה מידה בינלאומי, והוא פרוס ברצועת החוף הצרה שרוחבה בין נתניה לטול כרם, אינו עולה על 15 ק"מ. רצועה זו נשלטת לכל אורכה על ידי מורדות הרי השומרון והרי יהודה ממזרח בשליטה המעניקה למי שמחזיק במורדות ההרים ממזרח, שליטה בתצפית ובאש ישירה ותלולת מסלול לעבר רצועת החוף הצרה.

מאז סיום מלחמת העצמאות והתייצבות מדינת ישראל בקווי שביתת הנשק, הידועים כגבולות 1967, היה ברור להנהגה המדינית ולמטה הכללי של צה"ל, כי בקו הגבול המזרחי למול ירדן, ברצועה הצרה והארוכה של מישור החוף, לא מתקיימים כלל התנאים הנחוצים למגננה. לכן, התבססה תפיסת הביטחון של בן גוריון על העתקה מהירה של המלחמה אל שטח האויב, מה שאמר שנדרש מעבר מידי למתקפה. אם חלילה תוקם מדינה פלסטינית בקווי 67, תשוב רצועת מישור החוף למצבה הקודם, כמרחב החסר את העומק הנדרש למגננה. לנוכח רעיון שתי המדינות, על פי מתווה קלינטון, המכתיב למדינת ישראל נסיגה כמעט מלאה, לקווי 67,  ישוב קו הגבול וקו ההערכות הקדמי של צה"ל, להשתרע למרגלות ההרים, בתוואי כביש 6,  כמרחב הגנה ארוך וחסר כל עומק, הנתון כולו תחת איום אש תלולת מסלול ואיומיי פשיטה מפתיעים, ללא כל טווח התרעה.

[בתמונה: מישור החוף - מרחב הגנה ארוך וחסר כל עומק, הנתון כולו תחת איום אש תלולת מסלול ואיומיי פשיטה מפתיעים, ללא כל טווח התרעה. צילום מסך מסרטון היו-טיוב: 2 דקות על ישראל]

ביום עיון, שנערך באפריל 1979, באוניברסיטת תל אביב, בסוגיית עומק אסטרטגי במלחמה מודרנית, נדרשו טובי המומחים הביטחוניים מאותם ימים למשמעות הסכם השלום עם מצרים על רקע הנסיגה מסיני שהייתה כרוכה באבדן העומק האסטרטגי הישראלי בזירת הדרום (דפי אלעזר, יום עיון בנושא: עומק אסטרטגי במלחמה מודרנית, הוצאת עמיקם תל אביב ואוניברסיטת תל אביב 1981).

באורח מרתק, הרצאת הפתיחה לכנס זה ניתנה על ידי פרופסור יהושוע פראוור שהציג את תפיסת המרחב הצלבנית להגנת ארץ ישראל. את רשת מבצריהם פרסו במרחב בגילום ההבנה, שאין ממשות קיומית לאחיזתם בערי החוף, ללא שליטה בסיני מדרום מערב, וברכסי ההרים ממזרח למישור החוף, עד רכסיי עבר הירדן המזרחי.

מכל היבט, גם בהתייחס לתנאיי העידן המודרני, איש מהדוברים בכנס זה לא העז לבטל את ערכו וחיוניותו של עומק מרחבי כתנאי הכרחי לקיום המגננה. האלוף אהרון יריב (ראו תמונה משמאל) הגדיר עומק אסטרטגי כ"מרחב שבין הקו הקדמי ביותר שבו יכולה מדינה להחזיק כוחות צבאיים להגנתה, (להלן הקו הקדמי) מבלי לפגוע בריבונותה של מדינה אחרת, לבין השטח החיוני שלה." (שם, ע' 46).

[תמונתו של האלוף יריב משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Gamazy_and_Yariv. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

על פי הגדרה זו, במרחב הישראלי הנתון ברצועת החוף הצרה למרגלות ההרים, לא מתקיימים תנאים למגננה. מלבד ריכוז האוכלוסייה הצפוף, ברצועה צרה זו פרוסים נכסים אסטרטגיים בהם: שדה התעופה בן גוריון, נמל אשדוד, תחנות הכוח, מרכזי ניהול הבנקים, מערכיי מאגר המידע הממוחשב, מתקניי צה"ל חיוניים ומפקדות ראשיות של מערכות הביטחון: הצבא, המוסד והשב"כ. נכסים חיוניים אלה, חשופים לתצפית מלאה ממורדות ההרים ומצויים בטווח האש גם של הרקטות קצרות הטווח - פחות מ-40 ק"מ. בטווח הזה יעדים אלה נגישים בקלות יחסית, גם לפשיטות  של כוחות קומנדו, ממונעים או רגליים.

אלוף אהרון יריב הוסיף: "ביטוי מלא למושג עומק אסטרטגי יינתן רק אם נוסיף עליו גם את הנתונים הבאים: אורכו של הקו הקדמי, היחס בין אורכו של קו זה לגודל המרחב עליו יש להגן" (שם עמ' 46). השלכת אמירה זו לסוגיית הגנת מישור החוף, מדגישה את גודל המצוקה המבצעית הנובעת מן היחס  הבעייתי בין אורכה לרוחבה של רצועה זו. .

ראש הממשלה יצחק רבין בנאומו האחרון בכנסת, ב- 5.10.1995, נתן ביטוי לתפיסה זו בהציבו את  בקעת הירדן ב"פירוש הרחב" למרחב זה, כגבול הביטחון של מדינת ישראל. ראש הממשלה אהוד ברק, שנאות בקמפ דיויד  2000 לוויתור על בקעת הירדן, זכר היטב את השיקולים לתכנית המגננה בחזית המזרחית לאורם קבע כרמטכ"ל, את מרחב ההגנה כמשתרע מקו המים בירדן ועד לקווי הרכס במרכז השומרון (הר עיבל, הר גריזים, תפוח...);  אלא שציפיות השלום גברו כנראה על השיקולים הצבאיים.

בעשרות השנים האחרונות, לנוכח איום הרקטות ארוכות הטווח, ובמיוחד לאחר מתקפת הטילים העיראקיים אל מדינת ישראל במלחמת המפרץ, ומגמת הנסיגות של הסכמי אוסלו, ביקשו תומכי מגמת הנסיגות לשכנע כי עומק טריטוריאלי, כתנאי ביטחוני הכרחי, הפך בעידן החדש לבלתי רלבנטי. אלא שמכל היבט מקצועי, טענה זו רחוקה מביסוס ממשי. לא זו בלבד שטווח הירי קובע גם את זמן ההתרעה וסיכוי היירוט של רקטה, כאשר הטווח הוא תוצאתו הישירה של עומק המרחב המוחזק בידינו, אלא שגם בעידן האש תלולת המסלול, לא תמו איומי המתקפה הקרקעית.

גם כוחות חיזבאללה בגבול לבנון וגם כוחות החמאס בגבול עזה, מציבים איום הולך וגובר לפשיטות קרקעיות לתקיפת עורף המרחב הישראלי. נכון כי דביזיות שריון עיראקיות של סאדם חוסיין כבר אינן קיימות במשוואת האיומים, אולם הן הוחלפו באיומים חדשים דוגמת מליציות שיעיות איראניות, שעלולות לחלחל למדינה הפלסטינית ולהתייצב בקדמת הגבול. בהיבטים אלה, גם בעידן החדש, עומק מרחב הלחימה הנתון בידי כוחותינו כתנאי יסוד למגננה, ממשיך להיות מרכיב רב משמעות בתכנון המערכה המגננתית.

בתרגיל צה"ל רחב היקף בפיקוד הצפון בספטמבר 2017, תורגלה המגננה בחזית לבנון לנוכח איום יחידות הפשיטה של חיזבאללה על יישובי קו הגבול. במהלך התרגיל נחשפה המצוקה הטקטית הנובעת מהעדרו של עומק מרחבי לקרב ההגנה. כפי שפורסם בעיתונות, צה"ל תרגל פינוי אוכלוסייה ביישובי קו החזית. ראוי לשאול האם לנוכח איום דומה העלול להתפתח בקו הגבול לאחר נסיגת מדינת ישראל לקווי 67, ניתן לסכן מאות אלפי אזרחים בכפר סבא, ראש העין, אלעד, מודיעין, שימצאו עצמם מאוימים כיישובי גבול בקו העימות?

בכירי מערכת הביטחון, התומכים בנסיגה הכרוכה ביישום רעיון שתי המדינות, מודים כי אם יתפתח איום מן המרחב הפלסטיני, יידרש צה"ל לשוב ולפעול באורח התקפי קרקעי לביטול האיום. מזכירים לנו כיצד זכינו ביוני 1967 בניצחון מזהיר, במתקפת בזק מגבולות 67. אלא שהם מתעלמים לחלוטין מתנאיי המלחמה החדשה, העלולה להתקיים למול הערכות האויב הפועל בהגיון חיזבאללה אותו חווינו ב-2006 במלחמת לבנון השנייה וברצועת עזה בשלושת המערכות האחרונות שנערכו מאז ההתנתקות בקיץ 2005. קיצורו של דבר, בתנאיי המלחמה החדשה, הצטמצמו מאוד התנאים שאפשרו לצה"ל להשיג ב- 1967הכרעה במתקפת בזק.

בכל היבט מבצעי מערכתי, מסע מלחמה למרכזי הערים ביהודה ושומרון, שיתחיל משפלת החוף, יסבול מקשיים מהותיים: החל מקשיי התארגנות בשטחי כינוס והערכות החשופים לתצפית ולאש ממורדות ההרים, וכלה בתנועה בצירים הרריים במרחב אורבני צפוף העלול להתארגן כמו בלבנון להגנה עיקשת.

במודעות להבנה זו, בנאומו האחרון בכנסת, ב- 5.10.1995, ראש הממשלה יצחק רבין הציג את מגמת ההסדר עם הפלסטינים כמתמצה בשלושה עקרונות:

  1. שלימות ירושלים המאוחדת בהיקפה הרחב;
  2. שימור בקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה", כגבול ביטחון מזרחי;
  3. הגדרת המדינה הפלסטינית כישות שהיא "פחות ממדינה".

ראשי הממשלה ברק ואולמרט וויתרו בכל שלושת מרכיבים אלה.

בניגוד לגישתם, בנקודת מבטי הריאליסטית, הסדר שלום גם אם הוא מוכר כהסדר קבע הוא מצב ארעי. תנאיי המגננה הנדרשים למדינת ישראל נדרשים גם לעידן שמעבר לאופק הנראה לעיננו לפי שעה. מוטב למדינת ישראל שלא להיקלע ללקיחת סיכונים הרי גורל.

לסיכום: שליטה ישראלית במרחב שממזרח לקו הירוק, נחוצה לישראל כעומק אסטרטגי הנחוץ למגננה ברצועת החוף.

תפקיד ההתיישבות בדוקטרינת ההגנה של צה"ל

מאז ראשית המפעל הציוני, היה לרשת היישובים ולמתיישבים בספר (frontier) תפקיד מרכזי בתפיסת ההגנה. על תרומתם של מתיישבי גוש עציון במלחמת העצמאות להישגי המערכה על ירושלים כתב יגאל אלון: "מאז ייסוד פתח תקווה ועד הקמת המדינה בתש"ח, חפפו למעשה תחומיי ההתיישבות היהודית וההתיישבות החלוצית, את תחומי ההיאחזות  והשליטה העברית בארץ ישראל... ככל שהצליחה התיישבותנו החקלאית, ובעקבותיה גם העירונית תעשייתית, להכות שורש באזורים נרחבים יותר של הארץ, כן התרחב בסיס קיומנו הלאומי, בחתירתנו לקראת התעצמותנו המדינית המחודשת." (הקדמה מאת יגאל אלון, דב קנוהל, גוש עציון במלחמתו, ירושלים ההסתדרות הציונית, 1957; ראו תמונת כריכה משמאל).

גישה זו המשיכה להתקיים גם בימים שלאחר הקמת המדינה  ותקיפותה  לא רק שלא פחתה, אלא אף התעצמה. במקום בו אין נוכחות של מתיישבים אזרחים, המערכת הביטחונית מתקשה לממש את הריבונות המדינתית. טענה זו מתייחסת לא רק למרחבי יהודה ושומרון אלא גם למרחביי הגליל והנגב, כמו לכל יתר קווי העימות.

כוחות הביטחון לכשעצמם לא רק שאינם מספקים מסה של נוכחות רציפה, הם גם אינם רגישים דיים לשינויים בשטח הפוגעים באינטרסים הלאומיים הריבוניים.  המאבק  שהתקיים בגבול סוריה ישראל לפני 1967, מדגים את דוקטרינת הביטחון  הישראלית באופן בו  שולבו האזרחים בספר (frontier) במאמץ הצבאי. במאבק למימוש הריבונות באזורי מריבה בקרבת הגבול, החקלאים התבקשו לעבד את השדות  בקרבת הגבול עד המטר האחרון, גם בשטח המפורז, למרות הידיעה שהדבר כרוך בתקריות אש, שאף יצאו לעיתים משליטה. האם שילוב האזרחים היה מוצדק במבחן המקצועי הצבאי? האם הוא  היה ניתן להנמקה במבחן עלות-תועלת כלכלית? למפקדי צה"ל באותם ימים, לדוד אלעזר שנשא אז בתפקיד אלוף פיקוד הצפון ולרב אלוף יצחק רבין שהיה הרמטכ"ל, לא היה ספק בצדקת מאבק זה ובחיוניות שילוב האזרחים החקלאים.

ישראל בר, שנשא בשנותיו הראשונות של צה"ל תפקיד מקביל לראש אגף התכנון, היטיב לנתח ולנסח את תפקידה המשלים של ההגנה המרחבית, בתפיסת הביטחון הישראלית. כך הסביר בספרו, במעגל בעיות הביטחון:

"יש סבורים שחלק זה (ההגנה המרחבית) של המערכת הביטחונית שלנו אינו אלא פרי התנאים ששררו בארץ לפני תקומת המדינה. ולכן יש לראותו כתופעה חולפת, שעתה עבר זמנה. אולם הערכה מעין זו מוטעית מיסודה. העקרונות שעליהם מבוססת ההגנה המרחבית, הם ארגון מליציוני של האוכלוסייה, על מנת לעמוד בפני מי שתוקף את מקום מגוריה ועבודתה. ובכן שילוב בין תא היצירה הכלכלית ותא ההתגוננות הצבאית, עקרונות אלה שימשו קו מדריך לכוחות הביטחון של עמים רבים בדברי הימים...חיסכון כוחות מזה ומניעים מוסריים המגבירים את כושר העמידה מזה. לכן אנו מוצאים בתולדות המלחמה ובייחוד של מדינות צעירות, וקטנות אשר נאבקו על חירותן, מערכת של הגנה מרחבית, כמשענת והשלמה הכרחית לכוחות הסדירים." (ישראל בר, במעגל בעיות הביטחון, עמ' 241-242).

הגישה המיוצגת  בדבריו אלה של ישראל בר, מתבססת כמובן על היכרותו עם לקחי מלחמת העולם השנייה. המלחמה אכן שינתה מאז את צורתה והגיונה, אולם דווקא במאפייניה החדשים בלחימה כנגד טרור וגרילה מתוך האוכלוסייה האזרחית הערבית, נוספו ממדים חדשים לנחיצותה של התארגנות הגנתית ביישובים הפרושים על פני כל עומק המרחב. בהפעלתם הגוברת של כוחות בלתי סדורים, באמצעי לחימה הניתנים להעלמה ולהסלקה - כמו רקטה מובלת בתא מטען של מכונית פרטית, או מטען צד מוסווה בצד הדרך, מופעל סלולרית מרחוק – לנוכחות ההתיישבות ופריסתה במרחב יש תפקיד  פעיל ביצירת תנאים להתמודדות יעילה במרכיבי איום אלה, ברלבנטיות מחודשת.

בעידן המלחמה החדשה,  גישה משלבת זו הפכה להגיון השעה. מתוך אילוצי לגיטימציה ושיקולים מדיניים, באזורי סכסוך מוטל על האזרחים תפקיד הולך וגדל בהובלת המאבק לקידום אינטרסים לאומיים:

  • כך לדוגמה במאבק הפלסטיני ברצועת עזה להרחבת מרחב הדיג;
  • כך בהתפשטות הסינים בים הסיני, באמצעות אלפי סירות דיג אזרחיות;
  • וכך בצורת פעולת הרוסים בגיאורגיה ובאוקראינה.

מנגד לתפיסה זו, מתנגדי מפעל ההתנחלות טוענים שגם אם צה"ל נאלץ, לפי שעה משיקולי הביטחון, להמשיך לפעול בעומק המרחב, למה צריך להחזיק שם  נוכחות אזרחית ישראלית?

לשיטתם, היישובים הישראלים במרחב מעמיסים על צה"ל נטל ביטחוני נוסף, שבלעדיו היה ניתן כביכול, לצמצם כוחות ולקצר קווי מגע בעומק השטח.

גישתם מיישמת מגמה הרווחת בעולם המערבי הליברלי, להפרדה בין  מרכיבים צבאיים מוסדיים המופקדים בבלעדיות על הפעלת הכוח, לבין המרכיב האזרחי האמור להתמסר לחייו האזרחיים.

נוח למדינה לשלוט באזרחיה כשהם עסוקים במיצוי חייהם הפרטיים ומשליכים יהבם על מנגנוני המדינה המוסדיים. זה מצליח עד למבחני שעת החירום, עד להתפרצות משבר מקיף, המביא את המערכת המוסדית לאבדן שליטה. הסרט דנקירק שעלה להקרנה בשנה האחרונה,  היטיב להציג כיצד ברגע המשבר, עם קריסת המערכת הצבאית, היו אלה אזרחים מתנדבים, באלפי ספינות קלות פרטיות, שחילצו בהצלחה מעל  300,000 חיילי הממלכה מן המצור בדנקירק:

הדיון מתחבר בנקודה זו לברור מערכת הזיקות הרצויה במדינה דמוקרטית, בין האזרח והחברה האזרחית לבין המדינה ומנגנוניה.  הסדרת הסוגיה מנקודת מבט ליברלית, חותרת  ככל הניתן  להפרדה דיכוטומית בין חייל לבין אזרח, בין מחנה צבאי לבין יישוב אזרחי. שילוב שיטתי של אזרחים בהגנה המרחבית, נתפס בתוך כך כאנומליה השייכת לסדר חברתי שעבר זמנו. בהשפעתה הגוברת של גישה זו על מערכת הביטחון וצה"ל, נוצר צמצום הולך וגובר של מרכיב ההגנה המרחבית האזרחית. חשוב להדגיש כי  בעניין זה כמו בעניינים אחרים, בן גוריון ומפלגות הפועלים החלוציות, ממש לא החזיקו בעמדה ליברלית. משהו אכן השתנה: בעשורים האחרונים: מפלגות הפועלים הישראליות עברו מאוריינטציה סוציאליסטית קולקטיבית, אל אוריינטציה ליברלית סוציאל- דמוקרטית. בראשית דרכן  נשאו מפלגות הפועלים את דגל החברה המגויסת, אולם בהדרגה החליפו אותו בדגל החברה האזרחית.

בניגוד לשינוי שהוביל לדעיכת האתוס החלוצי, המתנחלים - במיוחד ביישובים האידאולוגיים - הם כיום הממשיכים את דרכן של מפלגות הפועלים החלוציות. כמו בעבר, הם רואים בתפיסת החברה המגויסת ערך מוביל ראוי לטיפוח. בתפיסתי הביטחונית והערכית, האתוס החלוצי כיסוד מכונן באורח החיים של אזרחי הספר, היה וממשיך להיות נדבך יסוד בתפיסת הביטחון הישראלית.

תרומת ההתיישבות לצה"ל בהענקת מסה של נוכחות במרחב:

יותר משצה"ל שומר על המתנחלים ביהודה ובשומרון, נוכחותם שם מסייעת ליעילות פעולתו של צה"ל בסדר כוחות מינימלי.  את פונקציית המסה ממלאים האזרחים.

ללא התיישבות יהודית רחבת היקף, כפי שפרוסה כיום ביהודה ושומרון, צה"ל היה מתקשה לשהות במרחב ולמצות באורח אפקטיבי את תפקידו הצבאי. גם הישגי מבצע 'חומת מגן' באביב 2002, התהוו רק מתוך המאמץ הרציף, שהתקיים בשנים שלאחר המבצע, כאשר היישובים היהודיים בעומק השטח, דוגמת הר ברכה, בהר גריזים מעל שכם, משמשים לכוחות צה"ל נקודת יציאה מוגנת למבצעים חוזרים ונשנים בתוככי שכם. ללא מערך מילואים מגויס בהיקפו הרחב, אין לצה"ל במערכיו הסדירים, אורך נשימה ומסה מספקת בהיקפה הכמותי, גם לקיום  רצף פעילות אקטיבית יזומה וגם לכוחות החזקת בסיסים במרחב. את החסך בסדר הכוחות הנדרש להפעלת המסה על פני המרחב, משלימים המתיישבים ויישוביהם בנוכחותם המתמדת במרחב.

בעניין זה נעוץ להבנתי מקור הסיבה לאסון המסוקים בחורף 1997, בימי הלחימה ברצועת הביטחון בלבנון. אכן המסוקים התנגשו זה בזה מסיבות פשוטות לכאורה, של חוסר זהירות בהטסה. אולם יש לבחון מדוע נדרשה הטסת הלוחמים אל מוצבי העומק ברצועת הביטחון? היא נדרשה מכיוון שצה"ל שסבל מחסך כרוני במסה של כוח, איבד את השליטה באבטחת הצירים, באופן שאפשר לאויב תנאים למימוש איום המטענים.

[אסון המסוקים: נוצר צורך להטיס חיילים, כיוון שצה"ל - שסבל מחסך כרוני במסה של כוח - איבד את השליטה באבטחת הצירים... הצילום: עמנואל אילן, אתר צה"ל]

בניגוד לכך, בשני העשורים האחרונים צה"ל פעל ביהודה ושומרון בסדר כוחות קטן יחסית, אלא שהוא נתמך בשליטתו במרחב, בקיומם של מאות אלפי יהודים הממלאים בנוכחותם ובתנועתם היום יומית במרחב את פונקציית המסה.

גם בימים אלה, צה"ל מפעיל ביהודה ושומרון לא יותר מ-10,000 לוחמים. לשם השוואה נזכיר כי לאבטחת משחקי היורו בצרפת בקיץ 2016, הוצב לפעילות סדר כוחות של כ- 100,000 חיילים ושוטרים.

[בתמונה משמאל: משחקי היורו בצרפת 2016: 100,000 חיילים ושוטרים לאבטחה...]

בנקודת מבט זו, היישובים בספר לא רק שאינם נטל על כוחות הביטחון, אלא שבהתארגנות נכונה במימוש יתרונם כבני המקום, הם מעניקים  תמיכה למערכת  הביטחון.

כיצד הרחבת יישובים תורמת לביטחון?

  • בממד הטכני: הרחבת יישוב מרחיבה את שטח פריסתו. דבר זה לכשעצמו, בעצם הרחבת וביסוס  השליטה במרחב, מחזק את ביטחון היישוב. כאשר מדובר ברצף ההתיישבותי המצטבר, הרחבת יישוב אחד ולאחריו הרחבת היישוב השכן לו, מרחיבה את רצף האחיזה במרחב, מחזקת את תחושת הביטחון האזורית ומקלה מאוד על שיגרת הפעילות הביטחונית.
  • בממד התודעתי הכולל: עצם מגמת הרחבת יישובים, מעצימה את האופן בו נתפסת נוכחותנו  וריבונותנו בעיני היריב. באופן מסורתי, עוד בעידן העות'מני, לנוכח הכורח לשרוד בסביבה נתונה לשינויים ולתהפוכות פוליטיות, למד בן המזרח התיכון לבחון מידי יום האם נכון מבחינתו להמשיך לשמור אמונים לשלטון הנוכח. הגיון זה מתמצה היטב בפתגם הערבי:  "נחנא מעא אל חיית אל וואקף" ופירושו: אנחנו עם הקיר האיתן.

[למאמר: "הקיר הניצב איתן" ומשמעותו במזרח התיכון, לחצו כאן]

בהגיון  זה, הרחבת יישוב מתפרשת כמגמה המציבה את נוכחותנו במרחב כאיתנה ועל כן, הכרחי וראוי לשתף עמה פעולה. בשיחה עם שייח' טהאר אבו סאלח, מנהיגם הרוחני של כפרי הדרוזים בגולן, התלונן בפניי על כך שהצהרת ראש ממשלת ישראל, באביב 2016, על אחיזתה של מדינת ישראל בגולן לנצח, אינה עושה כל רושם, כי היא נבחנת  בעיקר במבחן המעשה. בלי הרחבה ממשית של ההתיישבות הישראלית בגולן, הסביר, הוא ימשיך לשבת על הגדר, כי מי יודע מה ילד יום.

זו דוגמה לשיקול ביטחוני שאינו נמדד במסגרת הייחוס המקצועית הטכנית של קצין צבא מקצועי בדרג  הביניים.

כיצד אין התנחלויות מבודדות

קל להסביר היום מהי רשת, ומהי משמעות הקיום ברשת. הסופר א. ב. יהושע, במחזהו "הילכו שניים יחדיו", תיאר שלושה מפגשים שהתקיימו בלונדון ב- 1937, בין זאב ז'בוטינסקי לדוד בן גוריון. באחד מהם הביע ז'בוטינסקי את תמיהתו על מפעל 'חומה ומגדל' ושאל, כיצד כמה נקודות יישוב מבודדות, בפיזור על פני המרחב, יכולות להביא לידי כיבושו ברצף נוכחות יהודית?

[תמונתו של א' ב' יהושע נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Arielinson קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

בין השניים התקיים פער באופן בו תפסו את אמת המידה לנוכחות בת משמעות במרחב:

  • ז'בוטינסקי מדד את מידת הנוכחות בהיבטיה הפיזיקליים הגלויים, בכמות וברצף מרחבי;
  • ואילו בן גוריון בתפיסתו הרוסית, תפס את המרחב דרך רשת הזיקות המתהוות בו ומעצבות אותו באופן דינמי.

מראשית ההתיישבות היהודית בסוף המאה ה-19 היא נפרסה והתבססה על בסיס הזיקות הרשתיות: בין המושבות בגליל וביהודה, בין מטולה ראש פינה יבנאל וכפר תבור לא התקיים רצף מרחבי. כל אחת מהן הייתה יכולה להיחשב לנקודת ישוב מבודדת, במרחב ערבי מובהק.

אלא שהרשת הניהולית האקטיבית של פקידי הברון, יחד עם יתר הזיקות המשפחתיות, והתרבותיות שהתקיימו בין המושבות, עלו בעצמתן על העדר הרצף המרחבי. תפיסה מרחבית זו עומדת בבסיס הגיון הפריסה ההתיישבותית היהודית גם כיום ברשת המצפים בגליל ולא רק ברשת הישובים ביהודה ושומרון. הגיון יתר על כן, באמצעות רשת הדרכים המקשרת את הישובים במרחבי יהודה ושומרון גם ישוב מרוחק כשבי שומרון, מצוי במעגל הדרכים בין אלפי מנשה, קדומים, עינב ואבני חפץ.

כריכה מעודכנת

[להורדת החוברת במלואה לחצו כאן: אברהם דור - מפעל המצפים בגליל]

מערך הדרכים ותרומתו לביטחון

מאז ימי קדם ובמיוחד באימפריה הרומית, שליטה בדרכי התחבורה הייתה מפתח לשליטה במרחב ולהגנה על האינטרסים החיוניים לממלכה. בזכות נוכחותם של המתיישבים ביהודה ושומרון ובהשפעתם נסלל ביהודה ושומרון מערך דרכים המסייע להתפתחות הכלכלית של כלל תושבי האזור הפלסטינים, ולפעולות מערכת הביטחון. במודעות לחשיבות הדרכים, ראש הממשלה יצחק רבין התנה את ההתקדמות בשלבי תהליך אוסלו בסלילת דרכים עוקפות. במסגרת זו נסללה רשת דרכים מתקדמת ביהודה ובשומרון בהן מעקף חלחול, דרך המנהרות לגוש עציון, מעקף רמאללה והדרך הראשית לאריאל. דרכים אלה שרתו כמובן את האוכלוסייה היהודית במרחב..  אולם תרומתן ונחיצותן האופרטיבית הדרמטית של דרכים אלה הומחשה בניהולו של מבצע 'חומת מגן'. ניהול התנועות לצבירת הכוחות בכל אחד משלבי המבצע, ולהעתקת המאמצים ההתקפיים מגזרה לגזרה, היה הופך למשימת לחימה סבוכה  אלמלא נסללו  דרכים אלה.

מכלול היבטים אלו מדגים עד כמה שאלת התרומה הביטחונית של ההתנחלויות מחויבת להיבחן במסגרת מאקרו כוללת ולא להצטמצם לנקודת מבט הטכנית, הכבולה למיקוד מיקרו טקטי.

עיבוד חלקות חקלאיות

במארג הכולל של מאמצי הביטחון, להתיישבות תפקיד מרכזי ביצירת נוכחות חקלאית המרחיבה את ממדי הנוכחות הכוללת הנדרשת לשליטה במרחב. החקלאי ומחרשתו היו והוכרו ככלי הכרחי ובלעדי במאבק למימוש ריבונות. כך מתרחש גם היום בפעולת החקלאים בגבול רצועת עזה, בבקעת הירדן ואף באזורים נרחבים במרחב הפתוח בין הישובים ביהודה ושומרון.

לנוכחותו של החקלאי הישראלי, תפקיד יומי במאבק הבלתי נפסק למניעת פלישה עוינת וכוחנית לקרקעות המדינה. במרחבים הנתונים למאבק או בקרבת הגבול, לפעילות החקלאית קיים תפקיד מכונן בהשלטת ריבונות ובקביעת משטר הגבולות. בנוסף, מעצם נוכחותו האינטימית של החקלאי במרחב הוא מכפיל את  כוחות הביטחון המוסדיים, המושקעים בהגנת המרחב ומניעת טרור. היה זה לדוגמה, חקלאי ממטולה, שמצא במטע בסמוך לגבול לבנון חבילת מטעני נפץ שהוסלקו שם על ידי חיזבאללה, להעברתם לידי חוליית טרור מפנים מדינת ישראל. זו הייתה תפיסת הביטחון הישראלית מראשית חידוש ההתיישבות.

[התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Dennis Jarvis. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

[לקובץ המאמרים בנושא 'חקלאות וביטחון לאומי', לחצו כאן]

סיכום

במכלול טענותיי, הסברתי את התרומה הביטחונית המוענקת למערכת הביטחון בשילוב המתיישבים כגורם נחוץ במערכת המאמצים הכוללת. זו הייתה תפיסת הביטחון המורשתית מאז ראשית הציונות, והיא ממשיכה להיות נחוצה ואפקטיבית. לסיכום מלחמת העצמאות כתב בן גוריון: "הגענו לניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית, בנתיב הייסורים." (תולדות מלחמת הקוממיות, דברי הקדמה דוד בן גוריון, הוצאת מערכות, 1959, עמ' 39). ערכים אלה מממשיכים להיות נחוצים גם כיום, ומגולמים בתקופתנו על ידי המתיישבים בהתנחלויות.

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *