דב תמרי: מה מעיק על צה"ל?

  abir-sultan_2352352352

[בתמונה: כוחות מילואים מצטרפים ללחימה // צילום: אביר סולטן, דובר צה"ל]

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 26 בפברואר 2020

%d7%93%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a7-%d7%aa%d7%9e%d7%a8%d7%99

תת אלוף במילואים, ד"ר דב (דוביק) תמרי (ראו תמונה משמאל) הוא ממפקדי סיירת מטכ"ל וקצין המודיעין הראשי הראשון בצה"ל. בעל עיטור העוז ושני צל"שי הרמטכ"ל. שימש בעבר כעמית מחקר במרכז יפה למחקרים אסטרטגיים שבאוניברסיטת תל אביב, וכחבר יועץ במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי.

עמד בראש המכון לחקר תורת המערכה בצה"ל (מלת"ם) והרצה בתוכנית ללימודי ביטחון שלאוניברסיטת תל אביב. עד לאחרונה, עמד בראש התכנית ללימודי חברה, ביטחון והגנת העורף במכללת בית ברל.

[מקור התמונה משמאל: באדיבות מכללת בית ברל]

המאמר נכתב ב- 2016, והוא רלוונטי גם כיום!

*  *  *

אני מעז להעלות לעיונכם נושא רחב וכינויו – מה מעיק על צה"ל, ובמילים אחרות – מה הן הבעיות שצה"ל ניצב בפניהן בהווה והשלכותיהן לעתיד.

אתחיל בסביבה של שינויים ארגוניים. מבנה וארגון הצבא אינו עומד כשלעצמו. הוא תוצר של המשאבים הלאומיים, של היכולת למצות את הפוטנציאל הלאומי לצרכים צבאיים, של הנכונות החברתית והיכולת הכלכלית, של יעוד צה"ל ומשימותיו, של אילוצי הסביבה אם היא עוינת ומסוכנת, ושל היכולת הבעייתית עד מאד של הנהגת המדינה והנהגת הצבא לראות ולפרש את המציאות המתהווה.

סקירת המלחמות והמערכות שעברנו, תשע במספר (כללתי את תקופת פעולות התגמול שלפני המערכה "קדש", וכן את מלחמת ההתשה מול מצריים וסדרת המערכות מול רצועת עזה), אלה שהצליחו ואלה שלא הצליחו, אי אפשר לשייך את ההצלחות/כישלונות לבעיות של מבנה וארגון. אין בכך כדי לשלול את חשיבות המושג ארגון, השאלה האם לפניו ומתחתיו היו ויש תפיסות ברורות אודות הנזכר לעיל.

אם נחפש מכנה משותף כללי, וזה בעייתי מראש, נראה שאת ההצלחות/כישלונות יש לייחס בראש ובראשונה לתפיסות הפעלת הכוח ואלה אינן קבועות, גם אין הן מיוסדות על עקרונות קבועים (ראו את עקרונות המלחמה של צה"ל, תמיד 10 כמספר הדיברות בתורה, אשר בחינה ביקורתית תראה עד כמה מערכות מוצלחות של צה"ל ומלחמותיו לוו בזניחה מכוונת ומוצדקת של עקרונות אוניברסליים). תפיסות הפעלת הכוח הצבאי חייבות להשתנות לאור המציאות המשתנה וההֶקְשֵׁר המתהווה.

%d7%a6%d7%94%d7%9c

[התמונה: אתר צה"ל]

עוד שתי הערות על מבנה וארגון צבאי:

  • האחת – מאחר וצבא הוא ארגון היררכי (למרות שארגון החשיבה הצבאית אסור שיתנהל בגישה היררכית), תמיד צריך לתת עדיפות מוחלטת לחפיפה של סמכות ואחריות המותאמות ליעוד של הישויות הצבאיות. הגישה הקיימת של חלוקה בין סמכות ואחריות ויעוד, והתופעה שנקראת זרוע היבשה ומיקומה בארגון הצבאי, סותרת את השילוש האמור.
  • הערה שנייה – מקובל לדרוש מצה"ל, מכל צבא, להתנהל ביעילות מרבית. הקריטריונים ליעילות צבאית עברו מהפך במרוצת שנות צה"ל מקריטריונים צבאיים לקריטריונים אזרחיים הנהוגים בארגונים ממשלתיים וציבוריים ובארגונים עסקיים. צה"ל ניסה בעבר את תפיסת ה- Total Quality Management ועוד שיטות ניהול מתרבות ניהול אזרחית וספק האם חל שיפור שעניינו יעילות. השאיפה היא ליעילות החוסכת תקציבים. צבא מטבעו ובמהותו אינו ארגון יעיל ואינו אמור להיות כזה. במיוחד בישראל, משום ההנחה של ריבוי סיכונים מכל הסוגים האפשריים, מטרוריסט מתאבד בודד ועד חשש ממלחמה גרעינית, וההנחה שמול כולם חובה לתת מענה הולם, דבר שאינו אפשרי. ואכן, צה"ל אף פעם לא היה יכול לתת מענה מיטבי לכל האיומים. לכן הונהגה תפיסת העדיפויות וגם היא לא הייתה אף פעם יציבה ומדויקת. יתר על כן, השינויים במרחב אשר מחייבים שינויים ארגוניים הם מהירים מקצב יכולתו של צה"ל להשתנות הלכה למעשה.

על מנת לסבר את הדעת, ראו דוגמה מתמשכת וקונקרטית לפיאסקו ארגוני - "עוצבת האש" שהוקמה לראשונה ב-76'. במהלך שנותיה עברה האוגדה מפקמ"ז למפח"ש, ממפח"ש למטכ"ל, למז"י וחוזר חלילה כמה פעמים. אגב, הושקעו בעוצבה הזו תקציבי ענק! בשיחה עם אחד ממפקדי העוצבה הוותיקים, שנקראה גם אוגדה למרות שאינה דומה לאוגדה המקובלת בצה"ל, למדתי ממנו כי לא היו תשובות ברורות לשאלות שלהלן:

  • מדוע עברה העוצבה מכפיפות פיקודית אחת לאחרת מספר פעמים כה רב? האם היו שיקולים מבצעיים לכך ואם כן מה הם היו?
  • מדוע עברה העוצבה מאוגדה ייעודית לאיגוף אנכי עמוק לאוגדה רב-תכליתית בדגש על חי"ר וחזרה ליעוד הקודם?
  • האם התלווה לשינויים הללו תהליך קבלת החלטות סדור או שמא לא?
  • איך קרה ששינויים כה רבים חלקם נעשה ללא אישור המטכ"ל?
  • מדוע תרומת חיל האוויר, המהווה מרכיב מרכזי וחיוני להשגת יכולות מבצעיות, הייתה כה חלקית ומצומצמת?
  • מה היו השיקולים התפיסתיים והמבצעיים לשינויים שחזרו ונשנו בתפיסת הפיקוד?

%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%9e%d7%a4%d7%a7%d7%93-%d7%a2%d7%95%d7%a6%d7%91%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%a9

[בתמונה: טקס חילופי מפקד עוצבת האש. הצילום: דובר צה"ל]

חוששני שדוגמה זו לא הייתה היחידה בתחום השינויים הארגוניים בצה"ל ותקוותי שלא כך היום.

מה מעיק על צה"ל?

להלן רשימה של בעיות מהותיות שצה"ל ניצב בפניהן היום ואין המקום מספיק לניתוח והסבר מעמיק. כמו כן, אינני מנסה להעניק סדר עדיפויות לחומרה. לכן זו רשימה של סדר הכתיבה בלבד.

צבא העם הפך לצבא חצי העם ואולי רבע העם. אין בכך לקבוע שאין מספיק מתגייסים לשרות חובה וקבע ולשרות מילואים, אבל יש לכך השלכות חברתיות מעיקות המכרסמות במהות של צה"ל. הרעיון המייסד של צה"ל היה שותפות של כל האזרחים והאזרחיות בצבא, אם השתתפות פעילה או אם תמיכה חברתית גם אם לא פעילה. כיום יש אוכלוסיות ישראליות גדולות שאינן משתתפות בשרות הצבאי, אינן תומכות בו וחלקן מתנגדות לצה"ל באופן פעיל.

עד אחרי מלחמת יוה"כ מעמדו של צה"ל היה הגבוה ביותר בחברה הישראלית ולכן מהות וצורכי צה"ל קדמו למהות צורכי הפרט. כיום הפרט קודם לכל ולא באשמת צה"ל, אלא משום שינויים חברתיים אוניברסליים ושינויים בחברה הישראלית. "אותך לכרמלה מנשה" אינה בדיחה, היא סמל האומר כי לפרט, מעמדו וצרכיו יש שוויון, אולי קדימות לצורכי צה"ל ולנורמות הנהוגות בו. חברה שהתחילה את דרכה באוריינטציה צבאית שינתה כיוון לחברת אזרחית ואינה משתפת פעולה עם המהות הצבאית הישנה כמובן מאליו וזה שינוי מהותי.

%d7%9b%d7%a8%d7%9e%d7%9c%d7%94-%d7%9e%d7%a0%d7%a9%d7%94

[התמונה: "אותך לכרמלה מנשה"... הצילום נוצר והועלה לויקיפדיה על ידי Ido Kenan. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

השרות של מפקדי, קציני וחיילי צה"ל ביהודה והשומרון עומד בסתירה חוקית וערכית למגמות תנועות ההתנחלות. אינני מנסה לטעון – אלה צודקים או אחרים צודקים. צה"ל הוא הריבון בשטחים שנכבשו וחובתו לנהוג ולהשליט את החוק הבין-לאומי, את החוק הצבאי ולקיים גם את החוק הירדני. תנועת ההתנחלות כופרת בכל אלה והיא נוהגת מעל, מתחת ובניגוד לחוק. היא מקבלת לכך גיבוי רשמי, או חתרני, ממשלות ישראל לדורותיהן, מיגאל אלון ועד אורי אריאל. צה"ל גם שותף פעיל לדחיקת הפלסטינים לתחומי מושב מצומצמים ככל האפשר. מי שירצה יכול לראות בכך המשך של המסע הציוני משנות ה-20 ועד ימינו. אינני מתווכח, אבל צה"ל נמצא בהתגוננות שאינה מצליחה ובנסיגה מול חלק ניכר מהחברה הישראלית ומול רוב הממשלה (שאלתי פעם את אלוף פיקוד המרכז, ניצן אלון, האם כל צה"ל העומד לפקודתו לא מסוגל למנוע את כריתת עצי הזית של הפלסטינים ולמנוע מהם לרדת למטעים למסיק? תשובתו המביכה הייתה שידוע לפיקוד בדיוק מי הכורתים ומי המונעים מסיק, ומי מחפה עליהם, אבל לצה"ל אין דרך ואין סמכות למנוע מהם, גם לא לעצור אותם). פרשת החייל שירה במחבל גוסס היא סמל למציאות הנהוגה וההפגנות למענו, כולל התנהגות ראש הממשלה ושר הביטחון הנוכחי הם סמל למתקפה הרחבה והיסודית מול צה"ל.

אני שולל כל אמירה ודיון ממשלתי, ציבורי, חברתי השואבים טיעונים שמקורם בשואת יהודי אירופה (אני מתנצל על הביטוי אירופה, לאחרונה שמעתי שהייתה במלחמת העולם גם שואת יהודי מרוקו), אבל זה דפוס התבטאות קבוע של ראש הממשלה ושר הביטחון הנוכחיים. סגן הרמטכ"ל רמז על התדרדרות של ערכים לאומיים וחברתיים אשר צה"ל רואה עצמו פועל לאורם,  ובזה נגמרו סיכוייו להתמנות לרמטכ"ל הבא, על אחריותי.

%d7%93%d7%91-%d7%aa%d7%9e%d7%a8%d7%99-%d7%a0%d7%92%d7%9e%d7%a8%d7%95-%d7%a1%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%99%d7%99-%d7%a1%d7%92%d7%9f-%d7%94%d7%a8%d7%9e%d7%98%d7%9b%d7%9c-%d7%9c%d7%94%d7%aa%d7%9e%d7%a0%d7%95

עם תחילת מיסוד צה"ל אחרי מלחמת העצמאות עלתה סוגיית השרות הצבאי של תלמידי ישיבות חרדים, שלא הכירו במדינת ישראל, שללו את הציונות כתנועה פוליטית וחברתית. בן גוריון לא רצה לוותר להם. באו אנשים ודווקא מהמחנה הציוני והפועלי ואמרו לו כי "הנאצים חיסלו את הישיבות באירופה; ואתה תעשה זאת בארץ ישראל?" הוא נשבר וקבע גיוס 400 תלמידי ישיבות, מספר שנראה אז כפשרה סבירה לכל הצדדים. לפי נתוני הלמ"ס מספר התלמידים בישיבות שאינם מתגייסים עולה על 80,000. הניסיונות בממשלה הקודמת לגייס חרדים תלמידי ישיבות הגיע למספרים שוליים. אינני סבור שנגרם בכך נזק ישיר לצה"ל, אולי יש בכך נזק חברתי וכללי וגם כלכלי המקרין גם על צה"ל, שכן שרות צבאי פותח לצעיר אפשרויות תעסוקה ומונע התבדלות דתית וחברתית.

%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%a1%d7%95%d7%a8_%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3_%d7%91%d7%9f_%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%94

שונה הדבר באשר לציבור הדתי/חרדי/הלאומי המטופח בישיבות ותלמידיו מתגייסים ברובם הגדול לצה"ל. הציבור האמור שעד מלחמת ששת הימים היה שותף למחנה הציוני בכל תחום ובוודאי בגיוס לצה"ל, עבר שינוי מהותי: הוא התגבש לגוש פוליטי עם ייצוג חזק מאד בכנסת ובממשלות. הדור הצעיר התגייס לצה"ל כשליחות (בדומה לשליחות של מתגייסי התנועה הקיבוצית והמושבית בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת). מעבר קורס הקצינים ושרות ממושך בצבא הקבע היה למגמה דומיננטית. עד כאן הכול היה טוב ויפה. ההבדל הוא שרוב הציבור האמור סר מבחינה אימונית וחברתית למרותם של רבנים, רובם קיצוניים, שאינם מוכנים לחשוב ולפעול במסגרת מדינת ישראל כישות סוברנית. עבורם ארץ ישראל קודמת למדינת ישראל ובכל מקרה של התנגשות – ארץ ישראל גוברת מעשית על מדינת ישראל, כפי שהסביר לי לפני שנים רבות פרופ' יוסף בן שלמה (ראו בתמונה משמאל), מגדולי החוקרים והמרצים לפילוסופיה יהודית. סירוב, ואפילו התנגשות אלימה – מותרים, גם אם תהיה זו שלילת המושג מדינה ושלטון נבחר.

[הצילום נוצר והועלה לויקיפדיה על ידי תמיר דורטל. התמונה היא נחלת הכלל]

צה"ל נחדר על ידי תאוקרטיזציה שבראשה רבנים, רובם לא מתונים וכן קיצוניים, שמטרתם לחדור לצה"ל דרך נפשות חיילים וקצינים, אשר ביום פקודה – אם יבוא, ימנעו מפינוי התנחלות ויסכלו פתרון כל שהוא עליו תחליט ממשלת ישראל.

%d7%99%d7%92%d7%99%d7%9c-%d7%9c%d7%95%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%a4%d7%a7%d7%93-%d7%94%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%9f

אין זה מקרי שהמתגייסים הבאים מהישיבות ביהודה והשומרון ומבתי האולפנא של הציונות הדתית מגיעים בעיקר ליחידות החי"ר ומעט מאד לשריון, להנדסה, לתותחנים ולחה"א, שכן, לא הטנק ימנע פינוי התנחלות לא חוקית. יש גם תוצאות לוואי – הדרה והנחתת מעמד החיילת המשרתת בצה"ל וכפיית ערכים אמוניים, שלא עולים בקנה אחד עם ערכים דמוקרטיים מקובלים (מציע לקרוא את ספרו של יגיל לוי (2015). "המפקד האליון, התאוקרטיזציה של הצבא בישראל". הוצאת עם עובד. (האליון – לא טעות הקלדה) (ראו תמונת כריכה משמאל).

כיום משרתים בצה"ל קצינים בכירים המטיפים ללוחמים כי מלחמתם היא למען אלוהי ישראל ולא בהכרח למען הגנה על העם והארץ (ראו מח"ט גבעתי במערכה "צוק איתן"). בתפילת "יזכור" כיום, חייל צה"ל נתן את נפשו למען קדושת השם. אמת, אפשר לחיות עם זה, אבל הגוש האמוני ומעורבותו בצה"ל דוחה את שרות הנשים בצבא, גורם לבידול האישה במציאות הצבאית ופוגע בכבודה האנושי והאזרחי. ועוד יותר מזה – מטיף ללא הפסק לשלילת מעמדו הדומיננטי של צה"ל, מתיר שימוש באלימות כלפי חיילים אם יש התנגשות עם החוק. חלק ניכר משרי הממשלה תומכים בעקביות במגמות רבני ההתנחלות. מקרה החייל היורה במחבל פלסטיני גוסס, פעילת גוש אמונים ידועה ו'סלבית' המטיפה בטלוויזיה כי מותר לזרוק אבן על חייל גם אם זה יביא למותו - אינם חריגים, זה הכיוון הכללי.  באחת – צה"ל במגננה ולא בהצלחה מרובה.

ממשלות ישראל לדורותיהן לא יכלו, או לא רצו, או לא הבינו, את חשיבות ההנחיה המדינית והחברתית לצה"ל. רמטכ"לים זיהו ומזהים את עמימות הדירקטיבה המדינית כעמימות המובנית בעצם ההוויה הפוליטית: "לדרוש מהדרג המדיני לתת דירקטיבה ברורה לדרג הצבאי זו נאיביות", אמר אלוף ותיק ב-2004. אלוף פיקוד המרכז לשעבר, איציק איתן, התבטא בריאיון עיתונאי באומרו: "זה טבע מערכת היחסים בין הדרג המדיני לצבאי בישראל. מעולם לא קיבלנו משימה ברורה, והדברים דרשו פירושים וניסיונות להבין את ההנחיה" ("מעריב", 29 מארס 2002). מתעוררת השאלה האם צה"ל הוא האמור לעצב וליישם תפיסת ביטחון לקראת משבר ובזמן משבר. תהיה הדעה של כל אחד אשר תהיה, טענתי היא שאין זה מקרה אלא מדיניות מכוונת, או מאולצת, של הממשלות.

ראש הממשלה הנצחי, בנימין נתניהו, עושה כל מאמץ להנמיך את ראשו של המטכ"ל והרמטכ"ל. אחרי הפסדו בבחירות של 1999 הוא הסיק שלוש מסקנות חשובות מבחינתו, אם וכאשר יבחר מחדש:

  • הראשונה – עליו לשלוט בתקשורת על כל גווניה וסוגיה, או לחילופין לקפד ראשה.
  • השנייה – עליו למתן את מעורבות בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות. אגב, לעניין זה היה לו תומך חזק בדמות שר המשפטים לשעבר הפרופ' דניאל פרידמן, שדווקא לא היה מאנשי נתניהו.
  • השלישית – להנמיך ככל האפשר את מעמדו של הרמטכ"ל והמטכ"ל בציבור הישראלי.

באשר לשתיים הראשונות – אין זה מענייננו, אם כי הוא הצליח בכך. באשר לצה"ל ולעומדים בראשו – גם כאן הוא הצליח וכל רמטכ"ל הוא לצנינים בעיניו. יש לכך שפע של דוגמאות, ואחת האחרונות הייתה דוח' לוקר. זו הייתה ועדה מטעם כניסיון למתקפה חזיתית על המטכ"ל (וגם על שר הביטחון). כזכור הנ"ל היה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה ושם גם עלה לדרגת אלוף. את התמורה העסקית לה זכה אחרי המתקפה האמורה תוכלו למצוא באינטרנט.

מכאן לסוגיות מקצועיות בתוך צה"ל

תפיסת ההפעלה: זה מושג שנעדר מצה"ל עשרות שנים. ב-2005 פורסמה החוברת הראשונה תחת הכותרת הזו. הובילו את המחקר והכתיבה אלוף ישראל זיו ותא"ל דאז מאיר כליפי. חתם עליה הרמטכ"ל דאז חלוץ. עדויות מהימנות שאינני רוצה לפרטן, אומרות שהוא לא באמת קרא את שחתם עליו. מה משמעות תפיסת הפעלה? במינוח האמריקאי היא נקראת Field Manual (תקנון שדה) וכמובן יש כותרות משנה המעידות על התוכן כמו Operation/Logistics/Field Manual וכו'. בשירותים המזוינים האמריקאים כאשר מתפרסם תקנון שדה הוא מופץ לכל הנמענים הרלוונטיים ומתחיל ויכוח רציני של ביקורת מצד אחד ותמיכה מצד שני. הדיונים והוויכוחים נמשכים שנים אחדות ואז מסכמים את תוצרי הדיונים והוויכוחים לתקנון שדה חדש ומחדש. ללא ההתנגשות הרעיונית באמצעות התקנון אין פריחה מחשבתית. שמעתי הרבה על התופעה הזו מפי Andrew Marshall , מי שהיה Director of the United States Department of Defense's, Office of Net Assessment, בין השנים 1973 – 2015, המרלין של הפנטגון מאז הנשיא ניקסון ועד אובמה, פרש לפני כשנתיים וכיום הוא בן 94. a-basic-field-manual-soldiers-handbook

[בתמונה: 'תקנון השדה' האמריקני משנת 1941]

במובן הצה"לי תפיסת ההפעלה אמורה להבנות על נדבכים, שהראשון שבהם הוא אסטרטגיית צה"ל. אסטרטגיית צה"ל לעניין זה אינה משנה קבועה אלא משתנה כל הזמן, משום שהיא אמורה לעסוק במה שעוד לא קרה ויש אפשרות שיקרה, כולל הבלתי צפוי או בלתי משוער מראש. דבר האומר שכל הניסיונות בעבר לכתוב חוברות "אסטרטגיית צה"ל" היו כישלון משום שהכותבים והמאשרים סברו שאסטרטגיה היא בעלת אופי קבוע למדי המשתנה לעתים רחוקות.

אסטרטגיה היא תחום ידע ומטרתה ותכליתה היא הבנת המציאות המתהווה, כל הזמן כיעוד קבוע. היא עוסקת בבחינת הפוטנציאל, הצבאי, המדיני, החברתי, הנגזר מהקונסטלציה המתהווה. על העוסקים בה  ליצור, לטפח, מערכת למידה החוקרת כל הזמן ע"מ להבין את המציאות, את השתנות המציאות, את ההיסט המתרחש בין מה שהבנו בעבר ואינו רלוונטי יותר לחקירה ולמידה מחדשות. היא דואגת לבנות מערכת הגיונית המפעילה את הפוטנציאל הצבאי. לכן, אסטרטגיה זה לא סיכום החומר שנכתב, אושר ונקבע, אלא מערכת שלומדת כל הזמן, משום שהעולם משתנה כל הזמן. מערכת כזו עניינה חשיבה יותר מכל דבר אחר.

מי אמור לברר את השינויים במערכת האסטרטגית? סביר וגם שכיח כי האסטרטגיה בה אנו מחזיקים תיסחף למקום/לכיוון שלא תכננו. מי מגדיר את ההתהוות? והרי מציאות משמעותה תופעות בתנועה מתמדת, התהוות של מסובכות, מושא לתצפית ומצע לפרשנות ולפעולה. "מציאות" שווה "שינוי קבוע". זה מנוגד לתרבות האירופית הכללית והצבאית, החותרת כל הזמן ליציבות. הרמטכ"ל גנץ הגדיר "שגרה", "חרום", "מלחמה". ההחטאה בהגדרה זו שהיא חוזרת על עצמה. נגמרה המלחמה, או המערכה, הכלל חוזר לקדמותו ואין בחינה של ההיסט, מדוע התרחש ולאיזה שינויים הוא מוביל.

צה"ל חסר תאוריטזציה של הידע הצבאי: הידע הצבאי לדורותיו נשען על רגליים המסוגלות לזוז ולהזיז; על הניסיון, על אמצעים חדשים המשנים מציאות קיימת ועל תאוריטזציה של הידע הצבאי. מבלי לנטוש תיאוריות ישנות, כל צבא זקוק לתאוריטזציה ההולמת את הסביבה בה הוא חי ופועל, את התרבות החברתית והלאומית ואת יחסי המדינה עם העולם הרלוונטי עבורה. בצה"ל ברוב שנותיו לא חשבו אודות תאוריטזציה צבאית ישראלית. היו כמה ניסיונות, חלקם הצליחו ורובם לא.

התמרון היבשתי נמצא במשבר

מסורת התמרון היבשתי בצה"ל הייתה העתקת הלחימה אל שטח מדינה יריבה, עדיף כמהלך ראשון במלחמה, כיבוש שטח והשמדת כוחות עד להשגת הפסקת אש במצב של הכרעה או יתרון ברור, שתמיד היו זמניים בלבד. אחרי הפסקת האש – מאמץ צבאי ומדיני להישאר בשטח שנכבש עד... לא ברור. הביטוי למציאות מתמשכת זו היו המלחמה היזומה ע"י ישראל, ההתרעה המוקדמת ומכה מקדימה. כיום קיימת מציאות מתמשכת של הסדרים עם מצריים, ירדן, סוריה מפורקת בלבנון ארגון חזבאללה שהוא חצי מדינה וחצי ארגון טרור פאראמיליטרי. הסביבה שבה צה"ל פעל מאז מלחמת לבנון הראשונה כללה ארגונים לא מדינתיים, התמודדות חוזרת ונשנית בלבנון, רצועת עזה והגדה המערבית.

Two training excercises of the paratroops divisions from 101 and 890 battalions occured at the North border of Israel on the last week. During the excercises paratroopers trained to cooperate with armor and air forces. June 19, 2008. Photo by IDF/ Flash90. *** Local Caption *** ??? ?????? ??? ????? ???? 101 ? 890 ????? ??????? ????? ?????? ?????? ?????? ??? ??"? ???? ????? ?????? ??? ???? ????? ????? ????? ????? ??? ?????

[התמונה: משבר התמרון. הצילום: דובר צה"ל]

כיום וכנראה גם בעתיד הנראה, המגמות המדינית והצבאית כאחד, הן להימנע מכיבוש מלא של רצועת עזה והישארות ממושכת שם, שמירה מרצון או מכפיה של מה שנותר מהסדרי אוסלו ביהודה והשומרון, הימנעות מחזרה כללית על מלחמת לבנון הראשונה. המשמעות המעשית היא חוסר רלוונטיות של המושגים הישנים – העברת הלחימה אל שטח האויב, כיבוש שטח והשמדת כוחות. כך נראו חומת מגן, מלחמת לבנון השנייה ושלושה הסיבובים ברצועת עזה.

מציאות כזו הביאה למשבר התמרון ביבשה. משמעותו - הישגים בנקודות אם הושגו, אין הכרעות בנוסח הישן, המחיר בנזקים ובאבדות מעלה ספק בכדאיות הסיבוב הבא ונטייה גוברת והולכת לפנות קודם כל להפעלת הכוח האווירי בגיבוי "כיפת ברזל". מצב מתמשך זה מעלה ספקות בתכלית כוחות היבשה וההשקעה הגדולה מאד הנדרשת. אם כי תמיד יהיה נכון לטעון כי חיוני לשמר את היכולות הישנות לאפשרות מלחמה גדולה מתועשת.

הכשרת מפקדים בכירים

ההכשרה בצה"ל מתחילה מהטירונות, אל המקצוע הצבאי, מהם אל תפקידי פיקוד – מ"כים וקורס קצינים, קורס מפקדי פלוגות וגדודים והמקבילים לאלה בחיילות מקצועיים באוויר ובים. המאפיין את ההכשרה עד דרגות רס"ן וסא"ל הם הדרכה שמשמעותה "כך תעשו", הסתמכות על תו"ל שנקבע ע"י סמכות ממונה, פיזיות של הפעולה הקרבית והתמיכה בה, ולעיתים גם חשיבה על פתרונות מהירים במצבים קרביים. מעבר לאלה, המסתיימים בפו"מ, אין יותר קורסים. קורסי מח"טים ומפקדי אוגדות אינם קורסים אלא השתלמויות קצרות – חודש ופחות מזה. ההבדל בין קורס להשתלמות – קורס בסביבה של קצינים בכירים משמעות יצירה עצמית מחדשת של הקצין או קבוצת קצינים. השתלמות – עניין יפה ומעניין שלא מחייב עבודה ויצירה עצמית.

%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%9b%d7%aa-%d7%9e%d7%a4%d7%a7%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%93%d7%95%d7%91%d7%a8-%d7%a6%d7%94%d7%9c

[הצילום: דובר צה"ל]

%d7%a1%d7%9e%d7%9c-%d7%9e%d7%91%d7%9c

המכללה לביטחון לאומי (ראו סמל משמאל) – זה בית ספר ממשלתי, לפי החוק, ולא צבאי, למרות שהצבא מנהל אותו. שתי תופעות פוגמות במהות המכללה; הראשונה – תוכנית הלימודים משועבדת במידה רבה להשגת תואר MA  אקדמי, אותו מספקת אחת האוניברסיטאות, השואבת כסף מצה"ל, ובתמורה נותנת תכניות לימודים מהמדף האוניברסיטאי וספק אם זה מה שהקצין הבכיר יהיה זקוק לו בדרגות הבכירות בצה"ל. לא מתקיים סדר אחר (המקובל בשנים האחרונות בשרותים המזוינים בבריטניה)  שבו הצבא מעצב תוכניות לימודים יחד עם האקדמיה שתכליתן יצירה מחדשת של הקצין/קבוצת הקצינים. עפי"ר עבודות הגמר של החניכים אינן מנסות לבקר ולחדש. רובם כותבים את אשר הם מביאים עימם ממקום שרותם בצה"ל בעבר או ממוסדות ביטחון ומשרדי הממשלה.

במציאות היום, ולהבנתי גם בעבר, ניסיון עשיר ושכל ישר לא היו מספיקים בסביבה של הקצונה הבכירה. דרושה התפתחות המוציאה קצין מכבלים תודעתיים שמקורם בסביבה הטקטית לסביבה אסטרטגית.

עוצבת/עוצבות התנסות

צה"ל עורך תרגילים בכל הרמות והסביבות. בסביבת המטכ"ל, הזרועות והפיקודים – היה מקובל תרגיל "אבני אש", אפשר והיום יש לו שם אחר (יצא לי להשתתף ב-9 תרגילים כאלה כמשקיף על עבודת הרמטכ"ל). תרגיל כזה הוא ראוי ונחוץ, אבל הוא תרגיל ואינו בוחן תפיסות חדשות של הפעלת צה"ל.

צה"ל ידע ויודע לערוך ניסויים שעניינם חידושים טכנולוגיים ותפעולם. לעומת זאת צה"ל כמעט ולא עורך התנסויות. ההבדל בין ניסוי להתנסות  הוא – ניסוי בוחן אמצעי לחימה, מערכת לחימה, מערכת שליטה, כאשר סיימנו לפתח ועתה הזמן לבחון האם האמצעי/המערכת עונים על המטרה והציפיות ומה צריך לשנות או לשפר. התנסות פרושה בחינת פרדיגמה תפיסתית חדשה אשר עדיין לא ברורה לנו, איננו מכירים אותה כראוי, אבל החשיבה מצביעה על אפשרויות שטרם הכרנו וטרם התנסינו בהן. יש צבאות המחזיקים עוצבות התנסות, שאינן יחידה/עוצבה קיימת, אלא עוצבה ייחודית להתנסויות (ביבשה בעיקר) המשלבת את השירותים והזרועות הרלוונטיים. אופי עוצבת התנסויות, אופי הקצונה בה, צורת החשיבה – שונה עד מאד מעוצבה רגילה.

מהו תפקיד הרמטכ"ל?

נראה כי לכולנו ברור מהו תפקיד הרמטכ"ל, אני מנסה להרהר ולערער אחרי המקובל. בתחום היחסים שלא הוסדרו מאז בן גוריון (והוא נמנע מכך בכוונת מכוון) בין הדרג המדיני לדרג הצבאי יש לרמטכ"ל, לכל רמטכ"ל, משקל מכריע בהתהוות המשבר והחלטה על ההתערבות והפעלת הכוח. היו רמטכ"לים שהבינו כי ההבחנה המקובלת בין הדרג המדיני לדרג הצבאי והתיחום המבדיל של סמכות ואחריות של כל אחד מהם אינו מוצדק, אינו מועיל וגם המחקר ההיסטורי אינו מאשש אותו. יש חוקרים  השוללים את תפיסת היחסים ההיררכית מלמעלה למטה, ושוללים את ההסתתרות מאחורי המושג "דרג מקצועי" לשם תיאור של מעמד הצבא ואת כפיפותו הלא מוגדרת כהלכה לסמכות המדינית. הטענה היא כי טבע המלחמות השתנה והמציאוּת נעשתה מורכבת מאוד. העורף נהפך לחזית, מעמד החזית המקובלת המשתרעת אל מרחב המדינות השכנות ירד, ההסדרים המדיניים והצבאיים עם ארגונים א-סימטריים שבריריים ומורכבים וקיומם מלווה תמיד בטרור. בחברה ישראלית מפולגת, המתאפיינת יותר מכל באי הסכמה, מתקשות ממשלות ישראל לגבש מדיניות קוהרנטית ברורה. נהפוך הוא - זו מלאת סתירות פנימיות ואינה יכולה להציג חזון מדיני צרוף. בסביבה כזאת, שבה מלחמות גדולות בנוסח העבר עדיין אפשריות ואילו המלחמות הדומיננטיות הן א־סימטריות - בין מדינה לבין ארגונים לא מדינתיים, נדרשים אנשי הצבא, בכירים וזוטרים, ליכולות של משא־ומתן ושל דיפלומטיה. הם נדרשים גם לנהל את חייהם של אזרחים עוינים, על פי רוב פלסטינים ולעתים גם יהודים, לנהל כלכלות מקומיות, לממש ולגבות החלטות סותרות של הממשלה ולעמוד  באופן ישיר מול התקשורת.

%d7%92%d7%93%d7%99-%d7%90%d7%99%d7%99%d7%96%d7%a0%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%93%d7%95%d7%91%d7%a8-%d7%a6%d7%94%d7%9c

[בתמונה: הרמטכ"ל, גדי אייזנקוט. הצילום: דובר צה"ל]

במציאוּת המתמשכת הזאת, חולשת הממשלות בתחום הביטחון מצד אחד וכניסת צה"ל לוָאקום שאלה יצרו מצד אחר, הרמטכ"ל מהווה אישיות פוליטית וצבאית כאחת. הוא איש פוליטי מעצם תפקידו משום שהוא אמור להיות המומחה וגם האחראי בתחום הפעלת הכוח להשגת מטרות פוליטיות, ומעורבותו והבנתו בסוגיות הפוליטיות הן חלק מן המענה הצבאי. תפקיד הרמטכ"ל הוא ללמד את המדינאים, שלהם הוא כפוף על־פי החוק. זה לא עניין של אמון אישי אלא של ידע המתפתח בארגון הצבאי.

%d7%95%d7%a2%d7%93%d7%aa-%d7%95%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%93

באוטוביוגרפיה שלו, בגובה העיניים, הזכיר הרמטכ"ל לשעבר דני חלוץ לא פעם הצעות והמלצות שהגיש לראש הממשלה ולממשלה אשר נדחו. ייתכן שהמדינאים לא יכלו לעכל את המשמעות של הצעות והמלצות הרמטכ"ל בשל חוסר ידע ובשל מערכת מושגים מיושנת ולא רלוונטית. דוגמה לכך היא הדיון על המושג ניצחון בדיון בממשלה שהתקיים במהלך מלחמת לבנון השנייה. הסיכוי ששר יבין בזמן מלחמה שהמושגים שלו אינם רלוונטיים ­אינו גבוה אם הרמטכ"ל לא נאבק לפני המלחמה ולאורך זמן להניח לפניהם ולהבהיר מערכת של מושגים אחרים לפני חברי הממשלה. הרמטכ"ל חלוץ סיפר בספרו על שיחה שניהל עם פרופ' רות גביזון (לימים חברה בוועדת וינוגרד לחקירת מלחמת לבנון השנייה; ראו תמונת כריכת הדוח משמאל). זו הציגה מציאוּת של וָאקום שלטוני שאליו נכנסים בית המשפט העליון והתקשורת. "הצבא נאלץ להיכנס לחללים שיוצרת מערכת פוליטית שאינה מקבלת החלטות. [...] תפקיד הרמטכ"ל חורג בהרבה מעבר למעמד הפורמלי־היררכי", טען חלוץ. אם זאת, טען חלוץ, כי הנחייתו לעצמו ולמטכ"ל הייתה שלא להתערב בהתלבטויות הפוליטיות הכרוכות בהפעלת הכוח הצבאי.

התווך שבין הרמטכ"ל לממשלה הוא תמיד עמום, ואין בו הסדרה חוקתית נאותה. ראיית העולם של המדינאים, גם אלה ששירתו בצה"ל בתפקידים בכירים, משתנית ברגע שהם נכנסים לחיים הפוליטיים; דרך החשיבה שלהם מפסיקה להיות צבאית, וגם ניסיונם הצבאי מתפוגג במהירות. צריך לדעת איך לנהל עמם דיון ולמידה משתפת - אמנות ואומנות בפני עצמן. לכן לא ניתן לקבל אמירה שנשמעה בעבר מפי כמה רמטכ"לים שלפיה "המדינאים יחליטו וצה"ל יבצע". השאלה היא מה היה חלקו של צה"ל בהחלטה. הרמטכ"ל לשעבר יצחק רבין התייחס לכך במרומז בספרו האוטוביוגרפי "פנקס שרות":

"במשטר מתוקן אין הרמטכ"ל מקבל הכרעות במישור המדיני. כלאחרים - לא הייתה לי כל עמדה כזאת. אולם מפקדו של צה"ל צריך לפתח רגישות גבוהה לכל עניין מדיני. עליו להבין באופן יסודי את הרקמה האזורית והעולמית, שאירועיה משפיעים על מצבה המדיני של ישראל וממילא על היערכותם ועל משימותיהם של כוחותיה המזוינים".

התיאור הזה יכול להסביר את התופעה שבשנים האחרונות התמתנה הנכונות של הרמטכ"לים להתערב ולהפעיל כוח לעומת הרמטכ"לים משנות ה־50 עד שנות ה־80 של המאה ה־20.

סיכום קצר

לי נראה שהבעיות המעיקות יותר מכל על צה"ל הן בעיות חברתיות מול החברה הישראלית ובעיות חברתיות בתוכו. אלה מטרידות, לטעמי, יותר מהחמאס, החזבאללה והפלסטינים ביהודה והשומרון. זה משקף גם את המחלוקות העמוקות בחברה הישראלית בכל התחומים ולאו דווקא בשאלת עתיד יהודה והשומרון. החברה הישראלית השתנתה מאוד וחלק מהשינויים מוקרנים אל צה"ל ולא לטובה. להבנתי והתמחותי ההיסטורית, מדינת ישראל לא ניצבה מול איום קיומי מאז מערכת "קדש" ב-1956. האיום הקיומי הנפוץ אצל מנהיגנו מוקדש לטיפוח שליטתם בתודעת הציבור שיבחר כל פעם מחדש את המצילים הלאומיים. התבוננות במרחב שלנו - ואפילו בברית המועצות לשעבר, במזרח אירופה ובמי שהייתה יוגוסלביה - מראה שמדינות לא התמוטטו בגלל אויב חיצוני אלא קרסו אל תוך עצמן, משום שלא הצליחו לטפח ולשמור על אחדותן הפנימית והתפצלו לפרגמנטים דתיים, חברתיים, פוליטיים וכלכליים. אינני סבור שמדינת ישראל עומדת על סף תהום וגם לא צה"ל. אבל הכיוון לא מעודד.

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

הרצאות שכדאי לשמוע בהקשרים אלה

  • יחסי הממשלות עם צה"ל והמטכ"ל, מרצים אפשריים – אבריאל בר יוסף או ד"ר קובי מיכאל .
  • תאוקרטיזציה בצה"ל – פרופ' יגיל לוי או גרשון הכהן.
  • מערכות רחוקות – תפיסה אחרת (יש מרצים).
  • התקשורת החברתית כמעצבת מציאות חדשה בארץ ובעולם ומשפיעה גם על השרות הצבאי – ד"ר נועם למלשטרייך, דיקאן בית הספר לתקשורת המרכז הבין תחומי.
   

One thought on “דב תמרי: מה מעיק על צה"ל?

  1. Pingback: קדימון להתמודדות על הרמטכ"לות מאת גל פרל פינקל – על הכוונת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.