אל תתבלבלו: חקלאות היא ביטחון לאומי

חקלאות

[מקור התמונה: אתר חברת ניר]

[לקובץ המאמרים בנושא 'חקלאות וביטחון לאומי', לחצו כאן]

לחקלאות שמור מקום מיוחד בכל המדינות המתוקנות. היא מטופחת על ידי המערכות השלטוניות ומסובסדת על ידם, כיוון שהקרקע היא אחד הנכסים העיקריים של מדינה ולשליטה על הקרקע יש קשר ישיר לביטחונה הלאומי.

כך היה גם בישראל כשתהליכי קבלת ההחלטות היו עדיין רציונליים, ומכווני אפקטיביות. הפוליטיקאים הבינו שעיבוד השטחים החקלאיים עד קו הגבול הם המוצב הקדמי האפקטיבי ביותר שמלמד על כוונות האויב, מונע גלישה שלו לשטחנו ומבטא את הריבונות בדרך המיטבית. כיוון שבביטחון לאומי אין ארוחות חינם, המדינה צריכה לממן זאת, ולראות בכך חלק מהוצאות הביטחון שלה.

לא עוד. היום בישראל, החקלאים - גם אלה המסמנים בעבודתם את גבולות המדינה ושומרים עליה - הם מיעוט נרדף. הם נתפסים כסקטור כלכלי מוטה פוליטית, והיחס הממסדי בהתאם.

מה מעיק על החקלאים? כרמית מהסרטון שלמעלה היא חקלאית בערבה, על גבול ירדן, והיא אחת מיוזמות מחאת הפלפלים. במחאה שלה היא גם מסמנת המחלה העיקרית שממנה הם סובלים:

הכירו את פער התיווך: על כל 9.90 ש"ח שאנחנו משלמים על הפלפלים, מקבל החקלאי שקל אחד. היתר הולך למתווכים!

הבנת הבעיה היא 90% מהפתרון: החקלאים נשדדים על ידי המתווכים - הגוזרים קופון ענק מרגע שנקטף הפרי ו/או הירק ועד שהוא מגיע לשולחננו.

זה גם המפתח למציאת הרעיון המחולל לפתרון בעיית החקלאות, גם בלי הקצאת תקציבים מהאוצר: חיסול פערי התיווך הבלתי יאומנו. סילוק הקרציות שעושות הון על גבם של החקלאים ועל גבנו, על ידי יצירת קשר ישיר בין החקלאי לצרכן. בכך, אולי כך נצליח אנחנו היכן שנכשלו מנהיגנו!

מהבחינה הזאת, החקלאות דומה מאוד לשוק הסלולר, שבו הוכיח שר האוצר שהוא יודע לטפל. יציאה נגד בעלי העוצמה שהם המרוויחים האמתיים מהחקלאות ויצירת  קשר ישיר בין החקלאי לצרכן.

חשיבותה של החקלאות לביטחון הלאומי

לאלה מכם המבקשים להעמיק בתחום זה, אציע לכם את כתביהם של שניים: פרופ' ארנון סופר, והאלוף במיל' גרשון הכהן: פרופ' ארנון סופר ארנון סופר פרופ' סופר הוא ראש קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה באוניברסיטת חיפה, וראש מרכז המחקר של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. אחת החוברות הפופולריות שפרסם עסקה במצבה של החקלאות בישראל. סופר כותב כך בשער החוברת:

"חוברת זו איננה עוד מאמר שגרתי, זו קריאת כאב כתובה בדם ולא בדיו, כמעט כמו זעקתו של אמיל זולא ב"אני מאשים" שלו. זו זעקה על עלילת דם מרושעת ומתמשכת נגד אנשים יקרים, העמלים קשה על פרנסתם אך בו בזמן מבטיחים לנו סלט וחלב טריים, צבע ירוק בעיניים, שימוש חכם וחשוב של הביוב שאנו מייצרים בערים... אך מעל הכל הם מבטיחים לנו ביטחון ביחד עם יתר מערכות הביטחון, לא יותר אך גם לא פחות מהם. בנושא זה עוסקת החוברת שלפניכם ומסבירה לעם ישראל, לנערי האוצר ובעיקר לכמה עיתונאים צרי אופק, מה שאמור להיות כל כך מובן מאליו."

מה שברור מאליו הוא כמובן חשיבותה של החקלאות לביטחון הלאומי.

[להורדת החוברת של פרופ' ארנון סופר מ- 2013 על מצב החקלאות בישראל לחצו כאן: ארנון סופר - חקלאות]

ארנון סופר - חקלאות וביטחון לאומי

סופר כותב:

הכתבה הבאה איננה עוד מאמר שגרתי, ולמי שאינו מכיר את ישראל בשנת 2013 היא עשויה להיראות הזויה. מדוע הזויה? באיזו עוד מדינה בעולם צריך לגונן על ענף החקלאות ולהסביר למנהיגים, לכלכלנים ולסתם "עמך" כי החקלאות חיונית מסיבות כלכליות, סביבתיות, תרבותיות וחברתיות, ושבמקרה הישראלי המיוחד כל כך – גם מסיבות ביטחוניות?

החקלאות אינה עוד תרומה שולית לביטחון אלא אבן יסוד בביטחונה הלאומי של ישראל, עיקרוּ אבן זו ממקומה – והמפעל הציוני כולו יקרוס. זה לא התחיל אתמול או ב-1948; החקלאות היא בסיס מרכזי בתקומת ישראל ובהגנה על גבולותיה מאז 1882 (בראשון לציון, בפתח תקוה ובראש פינה). החקלאות והחקלאים גוננו על ישראל עד 1948, ומאז ועד היום ומדי יום, הן בביטחון השוטף של ישראל הן בעתות מלחמה ממש. לנוכח מציאות זו תמוה הדבר, כיצד לוקחים ענף מפואר וחשוב של עם והופכים אותו למצורע, למזהם, לשודד המים הלאומי ולא פחות מזה, לגורם מפריע לקבלני הבניין לבנות (ויש מי שחושב – להרוס) את הארץ.

מה לא נאמר על חקלאי ישראל בתקשורת הכתובה והווירטואלית, ומה לא אמרו עליה אנשים צרי אופק במשרד האוצר? ומכאן קצרה הדרך להתקפה חזיתית על הענף מצד הארגונים הירוקים, האקדמיה בחלקה, פוליטיקאים ברמה זו או אחרת ומוסדות התכנון הלאומיים.

על "חכמולוגים" כאלה אמר בשנים האחרונות הכלכלן הפרופ' תומס פיקטי (Thomas Piketty), כוכב עולה בשמי הכלכלה העולמית: "השחצנות של המחלקות לכלכלה באוניברסיטאות מדהימה, פשוט מדהימה. הכלכלנים מתנהגים כאילו כל סודות היקום בידיהם... יצורים עליונים, מלאי ביטחון עצמי... הכלכלה היא מדע חברתי, והכלכלנים לא יודעים יותר מהיסטוריונים וסוציולוגים" ("ידיעות אחרונות" 29.10.10 בכתבה של סבר פלוצקר).

אותי אין פיקטי מפתיע, ויעידו על כך התקפותי על "נערי האוצר" שהביאו עלינו את אסון המים של שנת 2009. ראו החלטות של בורים-מומחים אלה ב-2013 בהחלטתם לחסל את החקלאות ולאפשר את המשך גידולה של "מדינת תל אביב" על חשבון הפריפריה היהודית. מומחים-בורים שאין להם היכולת לראות תמונה לאומית רחבה. כדי להצדיק את המתקפה שלהם, הם בחרו את היישובים החקלאיים גליל ים, שפיים וגעש, במרכז אזורי הביקוש הנדל"ני, כמודל לאי-רלוונטיות של החקלאות הישראלית. אולי הם לא ביקרו בעוטף עזה, וגם לא שמעו על אזור זה, על יישובי הערבה (שמחאת הפלפלים יצאה ממנה), על החקלאות לכל אורך גבול לבנון, או על החקלאים כשומרי המרחב היהודי באזור השרון המזרחי – כעשרה ק"מ מן הים.

[להורדת החוברת של פרופ' ארנון סופר מ- 2013 על מצב החקלאות בישראל לחצו כאן: ארנון סופר - חקלאות]

האלוף במיל' גרשון הכהן

"אֵין חָרִישׁ עָמֹק בְּלִי נֶשֶׁק!" (יחיאל מוהר)

הכהן מתמקד בקשר שבין החקלאות וההתיישבות לביטחון הלאומי, ורואה בהן חלק בלתי נפרד ממערך ההגנה המרחבית של ישראל. הוא מדגיש כי פעמים רבות, חקלאים יכולים לעשות את מה שחיילים אינם יכולים: להיות המממשים של פעולה ריבונית: זה נחוץ במיוחד במרחב, שיש בו מגבלות לפעולת הצבא. "... לדוגמה, הפעילות בשטחים המפורזים בגבול סוריה ישראל, בשנים שקדמו למלחמת ששת־הימים. הסכמי שביתת הנשק קבעו שטחים מפורזים, שלא ניתן היה להפעיל בהם ריבונות בנוכחות צבאית. על מנת לממש את הריבונות, צריך היה שהחקלאים יפעלו שם כאזרחים. סיפר לי חבר קיבוץ גדות, כיצד היו מקבלים הוראה ממפקד החטיבה, לצאת עם בוקר לחרוש בחלקת המפורזים מתחת לדרבשיה. הם היו יוצאים לחרוש והייתה נפתחת תקרית אש, הצבא היה משיב אש ומגיב בהתאם, אבל החקלאי במחרשתו היה כלי הכרחי ובלעדי בפעולה למימוש הריבונות. כך היה בגדות, בהאון, בתל קציר, ולחקלאים הקיבוצניקים היה תפקיד ריבוני בלתי פורמאלי. הם לא התלוננו ונשאו בעול זה בתודעת שליחות (הכהן, 2014, ע' 104).

הכהן הדגיש כי פעולות אלה בוודאי לא היו מוצדקות במבחני עלות־תועלת כלכלית שבהם מודדים כיום את החלקאים, אולם מבחינת הביטחון הלאומי, הייתה לכך חשיבות עליונה (הכהן, 2014, ע' 10).

גרשון הכהן

הכהן מתאר גם מצב הפוך. שבו האויב השיג נכסים קרקעיים על ידי שימוש בחקלאים:

האלוף עוזי נרקיס, שהיה אלוף פיקוד המרכז בשנים 1968-1965 מספר בספרו על תקופתו כאלוף פיקוד המרכז, בין היתר, על הקשיים במובלעת הר הצופים שהיתה, על פי קווי שביתת הנשק של 1948, בריבונות ישראלית. הכפר עיסאוויה נכלל בשטח הריבוני הישראלי, במובלעת הר הצופים, והוא היה בתחילה ריק מיושביו. האלוף נרקיס מספר כיצד המצב הלך והשתנה. להלן תיאורו: "בעיותינו הראשונות על ההר החלו בכפר עיסאוויה, שהיה ריק מתושבים בעת חתימת ההסכם. ערבים החלו להתיישב שם ב'מחתרת' ובראשית 1967 הגיע מספר תושביו לכאלפים. לאחר שהתבססו בבתי הכפר, החלו הכפריים להשתלט בהדרגה על האדמות, גם על אלו שנכללו בבירור במובלעת הישראלית. תהליך זה נמשך שנים, בעידוד השלטונות הירדניים. בוקר בהיר אחד היה מופיע פלח עם מחרשה רתומה לשור ולחמור, מול אחת העמדות שלנו ומתחיל לחרוש. אנשינו היו מנסים לגרשו ב... צעקות, אך הוא, כמי שאינו שומע, המשיך בשלו. לאחר שהדבר חזר פעמים מספר, הוחלט בדרגים הגבוהים ביותר שאם אין הצעקות עוזרות, מותר לפתוח באש באוויר, אך לא יותר משלושה כדורים. בשום פנים אין לירות כדי לפגוע. ואכן בפעם הבאה, כאשר הופיע פלח לחרוש בשטח ישראלי, נורו היריות מעל לראשו והוא נטש את מחרשתו וברח. כעבור ימים מספר חזר וניסה מזלו ושוב ירינו. הפעם נמלט רק אל מאחורי סלע קרוב ומשנוכח שאין היריות נמשכות )'מכסת' שלושת הכדורים תמה(, חזר אל השדה ואל המחרשה, והניחו לו לחרוש. כשגדלה התבואה באותה חלקת שדה, היו שהציעו להעלותה באש. אך סלדנו ממעשים כאלה ודחינו את ההצעה. בסופו של דבר קצר הפלח את התבואה והשדה חזר לבעלותו, בכוח התמדתו ובחוסר יכולתנו להתנגד. וכך - שדה אחר שדה, דונם פה ודונם שם... בדומה לכך איבדנו את חזקתנו על מטע בגבול שטח־ההפקר. לאחר שהיה המטע נטוש במשך שנים, הופיעה בו בוקר אחד קבוצת פלאחיות מעיסאוויה והחלה במסיק. החיילים צעקו אליהן להתרחק - אך הן לא הגיבו. וכשיצאו החיילים אל המטע לגרשן - נפתחה עליהם אש מעמדות הלגיון. עתה היו שתי אפשרויות: לתקוף את היורים באש ולהסתכן בתקרית ענק... או לוותר. ותמיד כשנשקל ערכה של פיסת שדה מול מלחמה, הכריעה המתינות. כוחותינו נסוגו והשטח הערבי גדל במטע נוסף. וכך, פסע אחר פסע נצטמצמה המובלעת הישראלית על ההר. במובלעת הירדנית התנהל תהליך הפוך. האם אצדק אם אסכן חיי חיילים נוספים למען הגנה על חלקת־קרקע זעירה שאין בה תועלת לאיש?" (עוזי נרקיס, 1975 , אחת ירושלים, עמ' 31-30). אילו היה שם חקלאי עברי, הוא היה חורש וזורע, ובכך היה מונע בגופו את כניסת החקלאי הערבי. מבחינה זו, לאזרח, בפעילותו האזרחית, יש יכולת לממש ריבונות במאפיינים מגוונים, שלצבא לעולם לא יהיו.

מה לאומי בביטחון הלאומי

כך, במידה רבה, גם הגענו למצב שבו איבדנו את אל־חמה. בתכנית החלוקה של האו"ם נכללה אל־חמה בריבונות מדינת ישראל. בהסכם שביתת הנשק עם סוריה, שנחתם ב- 20 ביולי 1949 , נקבע אזור אל־חמה בשטח המפורז, במצב, שאסר על סוריה וישראל להכניס לשטח כוחות צבא. ב 4- באפריל 1951, נשלח לאזור אל־חמה כוח צה"ל, כסיור משטרתי כביכול. הסורים פתחו באש, שהרגה שבעה מחיילנו. מאז ועד מלחמת ששת־הימים איבדה ישראל את חזקתה בשטח זה. אילו היו שם אזרחים, היינו נשארים, ככל הנראה, אבל ישראל נטשה את האזור, ועל כן, בין היתר, גם אסד האב וגם אסד הבן דרשו, בכל הסכם שלום שהוצע להם, לחזור לקווי 4 ביוני. באשר אסד בדרישתו לאל־חמה היה נוהג להזכיר כיצד בילה שם עם אביו. מבחינה זו, לנוכחות האזרחים ולחיים האזרחיים במרחב יש תפקיד חיוני בהגנת הגבול. מניעת גורמים עוינים מפלישה למרחב ומניעת אחיזה עוינת במרחב, גם הם מתפקידי ההתיישבות. דוגמה בעייתית לכך היא המצב בגבול אפגניסטן־פקיסטן. מחקרים על המתרחש שם מספרים עד כמה חמורה הבעיה במרחבי הקיום של השבטים הפשטונים, שמתעלמים מהגבול בין פקיסטן לאפגניסטן, עוברים מצד לצד, כפי שעברו מימים ימימה, במרחב קיומם המסורתי. הם חיים בו זמנית בשני המרחבים, באופן ההופך את הגבול לחסר תוקף ומשמעות. בקיומו של משטר גבול, רצוי למנוע תנועה של גורמים בלתי נשלטים המייצרים שיתוף פעולה אירידנטי בין שני עברי הגבול. את זה מממשים, בין היתר, גם באמצעות מתיישבים חקלאים, היושבים על אדמתם ועובדים אותה יום־יום (הכהן, 2014, עמ' 106-104).

עכשיו תחשבו על כרמית ועל מחאת הפלפלים...

[לקובץ המאמרים בנושא 'חקלאות וביטחון לאומי', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

  • קריסת החקלאות בישראל, יו טיוב, 2015:
  • -
     

 

6 thoughts on “אל תתבלבלו: חקלאות היא ביטחון לאומי

  1. Pingback: חקלאות וביטחון לאומי באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. א. הביקורת על הכלכלנים מוצדקת מאד, לא החלה אצל פיקטי. והוא אפילו עדין – שכן הכלכלה לא רק "לא מבינה יותר" ממקצועות אחרים יש בה חלקים רבים שגם מתנגשים עם תחומי מחקר מבוססים יותר – התנגשות עם הפיזיקיה בתאוריית היצור (פונקציית קוב דאגלס – ייצור בלי אנרגיה ובלי כניסה של חומר) התנגשות עם ביולוגיה (אי התחשבות בתרומה של מערכות אקולוגיות לכלכלה) – נכתב על זה רבות בתחום של כלכלה אקולוגית.

    דווקא הכלכלנים היו יכולים להתחשב בחשיבות החקלאות אם היו מתייחסים לנושאים של תרומה לבטחון לאומי (ואפשרות גם לשמירה על מערכות אקולוגיות – תלוי באיזה חקלאות) בנושא של "מוצר ציבורי" – מוצר שתורם לרווחה של כולם או כמעט כולם אבל יש לו שתי תכונות – א. קשה למנוע ממי שלא שילם להנות ממנו , וב. אם צרכן אחד נהנה ממנו זה לא מפחית מכמות המוצר עבור צרכן אחר. לכן דברים כמו מערכות אקולוגיות, שלום, בטחון, אמת , אמון (אחד בשני או במוסדות כמו משטרה או ממשלה) , אוויר נקי הם מוצרים ציבוריים – ניתוח כלכלי שמתחשב רק במוצר הפרטי (עגבנייה לדוגמה) עלול לפספס בגדול. ההכרה בחשיבות של מוצרים ציבוריים ובקושי של השוק הפרטי לספק אותם קיימת כבר אצל אדם סמית. אבל בגלל שכלכלה היא לא ממש מדע , כל כלכלן יכול להגיע למסקנות שונות על בסיס מה שהוא בוחר להכניס לניתוח.

  3. Pingback: גרשון הכהן: את מי משרתות ההתנחלויות? - ייצור ידע

  4. Pingback: גרשון הכהן: אזהרה: רגע לפני קריסת מפעלנו החקלאי - ייצור ידע

  5. Pingback: גרשון הכהן: "אם חקלאות כאן מולדת כאן" - ייצור ידע

  6. מצטרף לכל מילה במאמר.
    יש לומר שאבות הציונות ראשי מפא"י והריבזיוניסטים. בן גוריון וזבוטינסקי ראו בחקלאות. עבודה עברית תפיסת הקרקע והתישבות כערך עליון בדרך לעליה לריבונות ועצמאות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.