פנחס יחזקאלי: החרם ואנחנו

[בכרזה: קריאה לחרם על ישראל...  "הצילו חיים, עיצרו את הציונות, החרימו את ישראל..." למקור, לחצו כאן]

[בכרזה: "הצילו חיים, עיצרו את הציונות, החרימו את ישראל..." למקור, לחצו כאן]

[לאוסף המאמרים על נתקים וחרמות, לחצו כאן]

[ד"ר פנחס יחזקאלי - העורך הראשי של אתר 'ייצור ידע']

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

נקודת מוצא: החרם נגד ישראל כבר כאן. שנים של עבודה פלסטינית סיזיפית ומרשימה, מתחת לרדאר, בסיוע משמעותי של ארגוני שמאל מערביים, הבשילו לזרם הולך וגובר בעולם המערבי של תמיכה בחרם. הוא כבר עבר מסה קריטית, והוא גדל ומתרחב במהירות מכוח עצמו.

חרם (Boycott) במונחים של תורת המערכות המורכבות, הוא הפעלת עוצמה - קרי, היכולת לגרום לאחרים במערכת מורכבת לעשות את רצונך, לשם ניתוק קשרי הגומלין של גורם מסוים. זאת, כיוון שקשרי הגומלין הם המעניקים את המשמעות לגורמי המערכת, ולהיפך: ניתוקם נוטל את אותה משמעות מהם. לאחר מסה קריטית של מאמץ מרוכז ליצור התהוות של ניתוקי קשרים, מצפה יוזם החרם שהתהליך יפתח אינרציה וייווצר דפוס של נטישת קשרי הגומלין בדרך של חיקוי, ללא מאמץ.

לישראל יש ניסיון רב שנים עם החרם הערבי שנאכף עליה וההתמודדות עמו, משלוש שנים לפני הקמתה, לאורך כל שנותיה, ועד תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. החרם הערבי כלל תמיד - בצד חרם מדיני - מרכיב כלכלי משמעותי, שפעל באופן אקטיבי למנוע מישראל קשרים כלכליים ישירים חשובים. הוא החרים לא רק את ישראל אלא אף חברות המקיימות קשרים איתה ואפילו כוון כנגד חברות המקיימות קשרים עם חברות שקיימו קשרים עם ישראל. כיוון שהשוק הערבי גדול בהרבה מישראל בתחומים רבים, החרם הצליח, כשישראל מצליחה רק לצמצם אותו בדרך של הפעלת תחכום ויצירת זהויות בדויות לסחורותיה. חרם זה החל להתמסמס לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים ב- 1979, ובוטל למעשה בעקבות הסכם אוסלו ב- 1993.

החרם הנוכחי שונה, ובכלל לא בטוח שאפקטיבי יותר. הוא סוג של תנועת המונים הנוצרת, לכאורה, בדרך של התארגנות עצמית וויראלית (אך מלובה מלמעלה ונתמך על ידי מנגנוני האיחוד האירופי ומספר מדינות אירופאיות, הרואות בו אמצעי ממריץ לצעדים המדיניים הצפויים באו"ם, כשהמטרה היא לאלץ את ישראל לוותר על השליטה בשטחי יהודה ושומרון). הדינמיקה של החרם סוחפת ונקלטת היטב באוכלוסיות צעירות - בעיקר בקמפוסים - ובקרב מהגרים מארצות מוסלמיות ואוכלוסיות מושפעות נוספות.

הצד הפלסטיני

לפלסטינים, השימוש בחרם משול לשימוש בנשק יום הדין שיפתור את כל הבעיות, ויהווה מנוף לשינוי דמותה של ישראל כמדינה יהודית. החרם - כמרכיב עיקרי בלחץ הבינלאומי על ישראל - הוא הכלי העיקרי שקיים היום בידי ההנהגה הפלסטינית, אין מלבדו, ובו היא תולה את יהבה. צילה של דרום אפריקה הלבנה שקרסה בגין החרם הוא הזיכרון המעצב את האוריינטציה הפלסטינית. התקוות שהפלסטינים תולים בחרם כה גדולות, עד כי הפך, ביחד עם המאמץ בזירה הבינלאומית לחזות הכל. הם זנחו למעשה את המגעים הדו צדדיים. מה הטעם להתדיין עתה כשניתן לחכות, עד שהמציאות תכניע את ישראל?

יתרה מכך, החרם משחרר את הפלסטינים מהעיסוק הבעייתי בפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" שלמרות שאומץ לכאורה ע"י אש"ף, מעולם לא היה באמת אופציה קבילה בעיניהם, וקבלתו סוכלה בכל פעם שהגיע רגע האמת במשא ומתן. אם ישראל היהודית תקרוס, נפתח השער לאלטרנטיבה, ומבט על "דו הקיום" השורר בין לאומים במזרח התיכון מבהיר היטב מהי האלטרנטיבה הזו...

נקודת התורפה של האסטרטגיה הפלסטינית היא שכמו במקרים קודמים בתולדותיהם, "הם שמים את כל הביצים בסל אחד". והיה כי יקרע הסל, ימצאו עצמם ללא אסטרטגיה אלטרנטיבית. כך היה, למשל, כשסדאם חוסיין נתפס כמושיע התורן האולטימטיבי. הם הפכו למנודים בעולם המערבי, ורק הישראלים והסכמי אוסלו חילצו אותם ממבוך זה.

הצד הישראלי

כגודל התקוות שתולים הפלסטינים בחרם, כך גודל החשש שמתפתח בצד הישראלי; שהרי בעולם של דימויים, וכמו בכל תופעה שניתן לעשות לה דמוניזציה,  הפחד מהחרם משמעותי יותר מהחרם עצמו...

אמנם, ישראל רחוקה מלהיות דרום אפריקה, אולם אין לדעת מראש מה תהיה פגיעתו (אין מומחים לעתיד... זוכרים?) ואין להקל בו ראש. הטוב שבעניין הוא שמרגע שתופעל מסה של חרמות, שוב לא ניתן לאיים בו. הדימויים יעלמו וניתן יהיה לעבור להתמודדות עצמה. כבר עתה - במהלך הפרקטיקה של החיכוך בשטח - הולך ונצבר ידע איך להתמודד עם סוג המלחמה החדש הזה, ומסומנים השותפים הפוטנציאליים למאבק.

מצב החירום הוא ממריץ טוב לביורוקרטיה קפואה כמו המערכת השלטונית הישראלית, שתקבל הזדמנות להמציא את עצמה מחדש: להתנער מקיפאונה ולהתייעל, להשלים רפורמות חיוניות, להיות יצירתית יותר, לחפש שווקים חדשים וכדומה.

גם החברה הישראלית אמורה לעבור שינויים, לא כולם שליליים. ככל שפגיעתו של החרם תהיה משמעותית יותר, צפוי הליכוד הפנימי בעם להתחזק. יחד עם זאת, אם תהיה פגיעתו רעה ממש, סביר כי לא יהיה מנוס משימוש בכלים של דמוקרטיה מתגוננת, ומנקיטת סנקציות חוקיות כנגד השוליים בחברה היוזמים ותומכים בחרם. מרגע שהופך החרם לסכנה משמעותית לביטחונה הלאומי של ישראל, הרי שהמקדמים אותו יתפסו בהכרח כאויב, שפגיעתו בסדר החיים התקין אינה פחותה מזו של טרוריסט המבצע פיגוע ברחוב. זוהי סיטואציה לא פשוטה: לראשונה, תיתפס קבוצה יהודית פנימית כגייס חמישי מוצהר! נותר רק לקוות, שפגיעת החרם לא תהיה משמעותית ושהסיטואציות הללו תיחסכנה מאיתנו!

הצעדים הללו של התאוששות קרויים בשפת המערכות המורכבות"פעולות מאזנות". אלה הכוחות הנגדיים שפועלים תמיד במערכת מורכבת, על מנת לאזן מצבים שאיזונם הופר. זוהי תגובת הנגד של תתי מערכות – המנסות לשמר את הסטטוס קוו – לשינוי שמנסה ליצור תת מערכת אחרת בסביבתן. תתי מערכות אלה נאלצות להתגבר על נטייתן לבדלנות ומשתפות פעולה, על מנת לנטרל השפעת יתר לטעמן של תת מערכת שהתחזקה ו/או שמנצלת היחלשות של מערכות אחרות על מנת להגדיל את חלקה והשפעתה בסביבה המשימתית שבה היא פועלת. זאת, כחלק מהמתח הטבעי בין חלקיה של מערכת מורכבת. ככל שאותה תת מערכת תתאמץ יותר, כך מתעצמת ההתנגדות (סנג'י, 1998, ע' 68; רזי ויחזקאלי, 2013, עמ' 123-119).

אי הוודאות גדולה, והיא יכולה להכות בכל אחד מהצדדים. האם הוא יכניע את ישראל? סביר מאוד להניח שממש לא. סיכויים רבים לכך, שהחרם ימצה את עצמו ויעבור את נקודת השיא של ההצלחה. כך יכולים הפלסטינים יכולים למצוא עצמם, בערבו של יום, בדיוק במצב שבו הם מקווים לראות את ישראל. הצונמי האסלמי שמתקרב במהירות למחוזותינו עלול להקריס את התכנונים ולהפוך מדינה פלסטינית להימור בעייתי מידי גם עבור המערב. בארצות הברית, שעון החול של ממשל אובמה הולך ואוזל ויכולתו לפעול קטנה בהתאמה. באירופה הולך וגובר כוחו של הימין הפוליטי, שעבורו ישראל היא בת ברית חשובה.

אז יחזרו הפלסטינים לנקודת ההתחלה, קרי, למשא ומתן עם יריב ישראלי קשוח בהרבה ופשרן פחות, ושנכונותו לוויתורים קטנה בהתמדה.

[לאוסף המאמרים על נתקים וחרמות, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

3 thoughts on “פנחס יחזקאלי: החרם ואנחנו

  1. Pingback: נתקים וחרמות לסוגיהם באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  2. תמיר יקירי,
    1. חוששתני, שהשליטה ביו"ש היא אכן MAST. אין דרך להגן על מדינה שרוחבה 10 ק"ם בין הים לפלסטין, ומלחמת 6 הימים יכולה להתרחש רק אחת למיליון שנים (ואם המצרים היו תוקפים ראשונים, זה היה נגמר אחרת לגמרי)…
    2. רק משברים אמתיים משנים ביורוקרטיה…
    3. לטעמי, זה ממש לא משנה אם הפלסטינים ישובו למשא ומתן… המציאות מכתיבה את התנאים בשטח, וברגע זה היא פועלת לטובתנו…

    חיבוק
    פיני

  3. יש כמה נקודות במאמר שביעיני הם מוקשים –
    1. האם השליטה ביו"ש הי MAST?
    2. הביורוקרטיה הישראלית הקפואה לא מסוגלת, לדעתי, להניע את עצמה לפעולה שלא לדבר על המצאה מחדש.
    3. מי אמר שהפלשטינים, ברגע האמת – יבחרו לשוב למו"מ? המומחיות הגדולה שלהם בעיני (ובעיני חוקרים אחדים) היא להחזיק אוכלוסיה שלמה במצב רעיוני (פנימי וחיצוני) של פליטים, כולל יצירת המופת הבדיונית "העם הפלשטיני"….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *