[בתמונה: אזרחים אמריקניים ממוצא יפני בהסגר במהלך מלחמת העולם השנייה. למקור לחץ כאן]

[מתוך הספר: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים. למעבר לתוכן העניינים לחץ כאן]

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הצורך בהקמת משמר לאומי בישראל, לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

מטרת הספר היא לבחון את אופן התגובה של מדינות דמוקרטיות למצבי חירום, שהיה בהם פוטנציאל של איום על הביטחון הלאומי. זאת, על מנת לבחון מה ניתן ללמוד מהם למציאות הישראלית, לאור ההתנסות הקשה באירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי, ולאור האפשרות של הישנות האירועים בעתיד.

מאז שנת 2000 אותגרה הדמוקרטיה הישראלית בשני אירועי סדר ציבורי חסרי תקדים, שהיה בהם איום ישיר על הביטחון הלאומי שלה:

• האחד, שפרץ בהפתעה והיה אלים מאוד – אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי בישראל;
• והשני, שתוכנן מראש ועבר יחסית ללא אלימות – ביצוע תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון, שהתרחש בקיץ 2005.

למרות מצבה הרגיש והייחודי של מדינת ישראל, אין היא המדינה היחידה המתמודדת עם אירועים המאיימים על הביטחון הלאומי שלה בתוך גבולותיה. ההיפך הוא הנכון. 90%-80% ממדינות העולם לא ניצבות בפני כל איום חיצוני ממשי, אולם הן מתמודדות עם איומי פנים רבים. גם אחרי אירועי ה- 11 בספטמבר 2001 לא השתנה מצב זה באופן מהותי (בן דור, 2002, ע' 16). עם האיומים הפנימיים, עימם מתמודדות מדינות דמוקרטיות, ניתן למנות איומים אזוריים, סקטוריאליים, אתניים, חברתיים וכדומה.

גם עוצמת האירועים אותם חווינו, למשל באוקטובר 2000, אינה ייחודית לישראל. כך לדוגמה, בסידני שבאוסטרליה התרחשו מהומות קשות בתחילת פברואר 2004, מהחמורות שידעה אוסטרליה בעשר השנים האחרונות, לאחר שמפגינים השייכים למיעוט הילידי, האבורג'יני, האשימו את המשטרה במותו של נער אבורג'יני שניסה להימלט מהמשטרה. ברדפרן, אחד מפרברי סידני, השליכו כמאה אבורג'ינים בקבוקי מולוטוב, אבנים ובקבוקים על מאות שוטרים. תחנת הרכבת של רדפרן הוצתה ומכונית הועלתה באש. במהומות שנמשכו תשע שעות נפצעו 40 שוטרים[1] (הארץ, 2004).

ישראל אינה חריגה גם בתגובות השנויות במחלוקת, המתעוררות בעקבות פעולות השלטון להחזרת הסדר על כנו. בעוד המדינה רואה בפעולות אלה פעולות של חוק וסדר, מתייחסים אליהן המתפרעים כאל פעולות של דיכוי ואלימות ללא צורך (Della Porta and Reiter, 1998, ע' 1).

לעתים הדרך שבה נוהג השלטון ליישב מחלוקת זו היא על ידי הקמת ועדת חקירה. ועדות כאלה המוקמות בעקבות אירועי סדר קשים, הן דבר נפוץ בעולם המערבי.

כאשר נפגע הביטחון הלאומי של מדינה על ידי גורם חיצוני, ברורים לנו הכלים שבהם יכולה המדינה להגיב. אולם מה קורה כאשר האיום על הביטחון הלאומי הוא פנימי?

משטרים לא דמוקרטיים מקצים, מטבע הדברים, כלים ייחודיים לטיפול בגורמי סיכון פנימיים. אולם סוג מדינות כזה אינו מעניינו של ספר זה. אנו מבקשים לבחון כיצד מתמודדות מדינות דמוקרטיות עם האיום לפגיעה בביטחון הלאומי שלהם, ולנסות וללמוד מאותם מקרים לגבי המציאות הישראלית המורכבת.

לאופן שבו ארגוני הביטחון הלאומי מטפלים במרי אזרחי אלים יש השפעה רבה על האופן שבו המיעוטים המפגינים תופסים את יחס השלטון לגביהם, כמו גם על האופן שבו ארגונים אלה, בעיקר המשטרה, מפתחים את ההגדרה העצמית המקצועית שלהם (Della Porta and Reiter, 1998, ע' 1).

דוגמה לכך ניתן לקחת מאירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי בישראל. באשר לאזרחי ישראל הערביים, טען הפרשן המשפטי, משה נגבי (2001), כי "כאשר רשויות החוק מתירות את דמם וכבודם של הערבים, מה הפלא שהם מנוכרים ל'דמוקרטיה' המאפשרת זאת, וממאנים לתת לה לגיטימציה בהצבעתם?"; לגבי השפעת האירועים על המשטרה, הרי העיסוק באירועי סדר קשים הופך את משטרת ישראל למעין "צה"ל ב'", מקהה את דפוסי החשיבה ה"משטרתיים" של השוטרים וגורם להם לסגל לעצמם דפוסי חשיבה צבאיים ותרבות ארגונית צבאית, לוחמנית. אירועי ההתנתקות אף חיזקו מגמה זו, כאשר המשטרה עברה לעבוד במסגרות אוגדתיות, ומפקדים שוטרים וחיילים נטמעו ביניהם למעין קבוצות עבודה משותפות, המזכירות יותר יחידות צבאיות מאשר מסגרות משטרתיות מסורתיות (אורן, 2005).

הספרות המחקרית בסוגיית ההתמודדות של מדינה ומוסדותיה הצבאיים (המשטרה, הצבא ושירותי הביטחון שלה) עם הפרות סדר חמורות (Handling of protest events) דלה למדי. רובה נכתב בארצות הברית למודת המהומות הקשות, בהן לא פעם קיפחו מפגינים את חייהם מירי כוחות הביטחון (ראו למשל: della Porta and Reiter, 1998; Skolnick et al, 1969).

מאפיינים של סכנות פנימיות לביטחונן הלאומי של מדינות

מדינות המועדות לבעיות של מרי אזרחי אלים הן אלה שלכידותן הלאומית מתרופפת בשל (צבא בריטניה, כרך א', 1995, ע' 22):

• פערים חברתיים טבעיים עקב הבדלי גזע, תרבות, דת או אידיאולוגיה
• פערים כלכליים במדינות החלשות מבחינה כלכלית שאין בהן ממשל יעיל, יציב או פופולארי
• חולשה מדינית
• שחיתות
• הסתה מבחוץ

ניתן למנות שבע אוכלוסיות מועדות לבעיות של מרי אזרחי אלים (שם, עמ' 28-23):

• אנרכיסטים השואפים לבטל את כל המוסדות הפוליטיים ואת המרקם החברתי הקשור בהם. הם היו דומיננטיים בעיקר בסוף המאה ה- 19, בתחילת המאה ה- 20 ובשנות השבעים של המאה ה- 20.
• דורשי שוויון החותרים להנהגת משטר חדש, שיושתת על מבנים ומוסדות שיבטיחו שוויון בחלוקת כל משאבי המדינה. הם היו דומיננטיים בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה בהתארגנויות קומוניסטיות בדרום מזרח אסיה, באיראן (הפידאין א-ח'אלק) ובפרו ("הנתיב הזוהר").
• מסורתיים החותרים לתפוס את מקומה של המערכת הקיימת, תוך הישענות על ערכים לאומיים/מקוריים, המעוגנים בהיסטוריה של האזור. הם דומיננטיים למשל בחלק ממדינות ברית המועצות לשעבר, בניקראגווה (ה"קונטרה"), באפגניסטן (ה"מוג'אהידין" וה"חיזב אי איסלאמי"), בסוריה ("האחים המוסלמים"), במצרים ("הג'יהאד האיסלאמי"), בלבנון (ה"חיזבאללה") ובתימן של שנות הששים.
• פלורליסטים המבקשים להקים מערכת שבה יודגשו ערכי החופש האישי, החירות, המתינות והפשרה. אלה היו דומיננטיים בתחילת שנות השמונים של המאה ה- 20 בפולין וגם במדינות הבלטיות.
• בדלנים השואפים לנתק לחלוטין את עצמם ואת האזור בו הם מתגוררים משאר חלקי המדינה ולהשתחרר משלטונה. זה הסוג הגורף ביותר ועימו ניתן למנות את מלחמת האזרחים בארצות הברית, את המאבקים באנגולה ובניגריה בימינו ואת מאבק הבאסקים בספרד.
• רפורמיסטים הנאבקים למען רפורמות פוליטיות, כלכליות או חברתיות ואולי, גם למען אוטונומיה, אך לא ישנו את הסטטוס קוו הפוליטי הכללי (מעין גרסה מרוככת של התנועה הבדלנית). למשל מאבק הכורדים באיראן ובעיראק והתקוממות האינדיאנים בדרום מקסיקו ב- 1994.
• מתנגדים לשינוי השואפים לשמור על הסטטוס קוו הפוליטי במדינה, בגלל היתרונות הפוליטיים, החברתיים והכלכליים היחסיים, שניתן להפיק ממנו. אלה יוצאים נגד הקבוצות המבקשות שינוי וגם נגד הממשלה, אם יש צורך, כדי לסכל כל מהלך לקראת שינוי. לכאן ניתן לשייך את מאבק המתנחלים בישראל נגד תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון, בחורף ובאביב 2005.

מהם סוגי אירועי הסדר הציבורי האלימים ביותר?

כרמלי ורביד-ימין (2005 ע' א) מבחינים בין רמות האלימות על פי הסיבות להפרות הסדר בישראל:

האירועים האלימים ביותר, המסכנים את הביטחון הלאומי, הינם אירועים לאומניים שנועדו בעיקר כדי להביע זעם ומחאה. מטרתם של אירועים אלימים כאלה היא פורקן רגשי. לעתים האלימות בהם מלובה על ידי גרעין פעיל של משתתפים שיכולים להיות קבוצה קטנה של מתסיסים, שלא משתייכת לקבוצה המקורית שארגנה את האירוע; אירועים אלימים הם גם אירועים שנועדו להשיג יעדים קונקרטיים. מאפייני אלימות זו הם חסימות כבישים, הבערות צמיגים ועימותים עם המשטרה. אירועים בהשתתפות של ערבים הם בדרך כלל אלימים יותר.

אירועים המאופיינים במעט ביטויי אלימות ואינם מסכנים את הביטחון הלאומי הם אירועי מחאה שמתגלים בהם ביטויי אלימות 'רכים', כמו עימותים עם המשטרה ופגיעה ברכוש; אירועים בתחום של זכויות אדם; אירועים שמטרתם להביע הזדהות/תמיכה; ואירועים בהשתתפות של אנשי שמאל, אנשי ימין ומגזרים חברתיים. אירועים בהשתתפות של חרדים הם אלימים ברמה בינונית.

כאשר אירועים מתרחשים ללא רישיון, מאפייניהם העיקריים הם פגיעה ברכוש פרטי והשחתתו, תקיפת ניידות משטרה, יידוי אבנים וחפצים על אזרחים ועל שוטרים, תקיפת אזרחים ועימותים עם המשטרה.

כיצד מתמודדות מדינות דמוקרטיות עם סכנות פנימיות לביטחונן הלאומי?

במשך השנים לא התפתחה מסגרת תיאורטית שמטרתה להסביר את הבחירה של משטרים דמוקרטיים בערוצי תגובה לסיכונים פנימיים כלפי הביטחון הלאומי שלהם (פדהצור, 2004, ע' 183). יחד עם זאת, אם ננסה למפות את יחסה האפשרי של תרבות פוליטית לכוח אלים ולמקם את האפשרויות השונות על פני קו רצף אחד, נמצא בקצהו האחד משטרים דמוקרטיים, ליבראליים והסכמיים, שמעצם הווייתם מבטאים נכונות לפשרה ולמשא ומתן; ואילו בקצה האחר יוצבו משטרים טוטליטאריים, שהלגיטימציה לשלטונם נובעת מאימת האזרחים מידם של השלטונות (שם, ע' 59).

האם רוב המשטרים הדמוקרטיים ממוקמים בנקודת הקיצון של אותו קו רצף, לפי ראיית העולם של הדמוקרטיה ההסכמית? יש הגורסים, כמו פדהצור (2004), שכן:

ראוי שקברניטי המדינה יפנימו את העובדה, שהשימוש בכוח במדינה דמוקרטית אינו כולל הפעלה של כוחות צבאיים או שימוש בנשק נגד אזרחים כשלא נשקפת סכנה לחיי אנשי כוחות הביטחון. יתרה מכך, גם השימוש בכלים מנהליים למיניהם אינו מתיישב תמיד עם ערכים דמוקרטיים, ולמען האמת, גם יעילותם של אותם כלים עדיין מוטלת בספק (פדהצור, 2004, ע' 120).

אבל, מסתבר, כי מדינות דמוקרטיות, שעומדות בפני סכנות פנימיות, מתנהגות, לעתים, בצורה מאוד לא דמוקרטית, ונוטות לסטות, לחלוטין, מסולם הערכים שלהן[2] (פדהצור, 2004, ע' 30; בן דור, 2002, ע' 16). השוני עוצמת התגובה שלהן נובע, בין היתר, מתחושת האיום הסובייקטיבית שבה הן נתונות; ההיסטוריה של מאבקים כאלה באותה מדינה; ביחסי הכוחות שבין הרשות המחוקקת והשופטת ועוד (Haubrich, 2003).

הדוגמה הקלאסית לתגובה חריפה בעת חירום היא הדמוקרטיה החשובה בעולם – ארצות הברית:

• בעת מלחמת האזרחים פגע הנשיא, אברהם לינקולן (ראו תמונה משמאל) בעיקרון הפוסל מאסר שרירותי של אדם, והורה לשים במעצר מנהלי, בלא משפט, עשרות אלפים שנחשדו ב"חוסר נאמנות" (נויברגר, 1996, ע' 13).
• במלחמת העולם הראשונה נחקק בארצות הברית "חוק הריגול", ובשמו הושמו במעצר פציפיסטים, שנשאו נאומים וחילקו עלונים נגד המלחמה ונגד הגיוס לצבא וחוקיותו (נויברגר, 1996, ע' 13).
• במלחמת העולם השנייה, הושמו במחנות ריכוז אזרחים אמריקנים וקנדיים ממוצא יפני, ללא משפט וללא חשד של ממש. בארצות הברית לבדה הושמו 120,000 אזרחים במחנות הסגר למשך שנים ללא שימוע, ללא אישום וללא משפט. זאת, רק על סמך ההנחה שעצם השתייכותם האתנית עלולה להביא אותם לפעולות עוינות (ראו תמונה למטה). רק בשנות התשעים של המאה העשרים קבעה ועדה של הקונגרס האמריקני, כי מעשים אלה היו עוול חמור לאנשים אלה, שחירותם נשללה על לא עוול בכפם. לא היה אז כל יסוד עובדתי לחשש של פגיעה בביטחון הלאומי. החלטת המעצר נבעה משילוב של יחס גזעני, היסטריה מלחמתית וכישלון של המנהיגות המדינית (בן דור, 2002, עמ' 17-16; נויברגר, 1996, ע' 13; זמיר, 1996, ע' 275).

• בתקופת המקארתיזם בארצות הברית נערך ציד מכשפות ממשלתי שבא לסמן ולהעניש את אלו הנוקטים בעמדות פוליטיות שמאליות שאינן תואמות את רצון הממשל. המונח "מקארתיזם" היה שם נרדף לתנועה האנטי קומוניסטית הנמרצת שהתעוררה באמריקה משנת 1948 ועד לאמצע שנות החמישים של המאה העשרים. התנועה נקראה על שמו של סנטור ג'וזף (ג'ו) מקארתי (Joe MaCarthy) (15 בנובמבר 1908 - 2 במאי 1957) שכיהן כסנטור בין השנים 1947-1957, והוביל את רדיפת הקומוניסטים בארצות הברית באותה עת. מקארתי עורר "בהלה אדומה" כאשר טען כי קומוניסטים מוסווים הסתננו אל תוך הממשל. אותם "אדומים" במשרד החוץ הם אשר הסגירו, לטענתו, את סין לקומוניסטים. במסגרת הרדיפות הופעל לחץ קשה על סופרים, מורים, אנשי קולנוע ופקידי ממשל, על בסיס ראיות שנויות במחלוקת. הם פוטרו מעבודתם ונודו חברתית. צנזורה מחמירה הוציאה "ספרים אסורים" מספריות ציבוריות ומאוניברסיטאות. כל קומוניסט חויב על פי "חוק מקקארן" להירשם ב"מחלקת הפעולות החתרניות", ואלפי אנשי שמאל שרק מיעוטם היו באמת קומוניסטים, פוטרו מעבודתם מכוח "חוק הביטחון הפנימי וחוק הפיקוח על הקומוניסטים". מאות אנשי שמאל, שאיש מהם לא הורשע בדין, נאלצו להופיע בפני "ועדת בית הנבחרים לחקירת פעולות אנטי אמריקניות", ולענות על שאלות בדבר עברם הפוליטי ובדבר היכרותם עם קומוניסטים. ציד מכשפות זה נערך על רקע החששות של האומה האמריקנית מהשתלטות ברית המועצות על אירופה, ומשפטו הציבורי של אלג'ר היס, עובד מחלקת המדינה שנחשד בהיותו מרגל קומוניסטי. אחרי ניצחון הרפובליקנים בבחירות לנשיאות ולסנאט בשנת 1952, שהושג במידה רבה הודות לפופולאריות של מקארתי, הוא קיבל את המינוי הנחשק לנשיאות תת הוועדה של הסנאט לחקירות שהתמקדה בחקירת אנשי ממשל. תת ועדה זו ומקארתי בראשה לא השכילו להבין את משמעות העובדה שהממשל התחלף מדמוקרטי לרפובליקני, והם המשיכו להביך בחקירותיהם גם את הממשל החדש. בתחילה חקרה הוועדה את אנשי "קול אמריקה", ולאחר מכן הוציאה מספריית אגף האינפורמציה של מחלקת המדינה ספרות "פרו קומוניסטית". טיפול זה בממשל הרפובליקני הכעיס את הנשיא דאז, דווייט אייזנהאואר, שהתייחס למקארתי כאל אדם שיצא משליטה והחל לחשוב על דרכים להפחית את השפעתו. המקארתיזם הגיע לסופו לאחר שמקארתי החל בחקירת אנשי צבא ואלה דרשו הוכחות לטענות על אי נאמנות. אז הוחל בשידור החקירות בטלוויזיה ושיטות מקארתי נחשפו. ב- 1954 גונה מקארתי על ידי הסנט והועבר מתפקידו (ויקיפידיה, 2005; נויברגר, 1996, ע' 10).

[בתמונה: הסנטור ג'וזף מקארתי (משמאל) מתייעץ עם פרקליטו ועוזרו הקרוב, רוי כהן, במהלך שימוע בקונגרס. התמונה היא נחלת הכלל]

גם הבריטים נהגו כמו עמיתיהם האמריקנים במקרים מסוימים:

• מעצרים מנהליים של אזרחים זרים התבצעו במלחמת העולם השנייה, כן צונזרו דברי דואר ובוצעו האזנות סתר לשיחות טלפון, בקנה מידה נרחב (נויברגר, 1996, ע' 13; זמיר, 1996, ע' 275). על כך כתב שופט בית המשפט העליון לשעבר, יצחק זמיר, כי בבריטניה ובארצות הברית "שבדרך כלל זכויות האדם הולכות לפניהם כמו עמוד האש, כתבו פסקי דין מלומדים שבהם הסבירו מדוע אין זה ראוי להתערב בשיקולים של רשויות הביטחון (שם, ע' 275).

• בשנות השמונים נחקקו חוקים: החוק למניעת טרור וחוק צפון אירלנד (סמכויות חירום), שלפיהם נאסר על התקשורת לראיין את תומכי המחתרת האירית ואת אוהדיה (נויברגר, 1996, ע' 13; זמיר, 1996, ע' 275). כן אפשרו החוקים מעצרים מנהליים בצפון אירלנד. מעצרים אלה הוכשרו בשעתו על ידי בית הדין האירופי לזכויות האדם, בטיעון שהטרור בחבל ארץ זה איים למוטט את אושיות החברה (יעקובסון, 2004).

• ב-1998 אימץ החוק הבריטי את האמנה האירופית לזכויות האדם, אולם בעקבות פיגועי ה- 11 בספטמבר בארצות הברית הייתה הממשלה הבריטית הראשונה בממשלות אירופה שהשעתה את סעיף 5 באמנה, האוסר על מעצרים מנהליים. בבריטניה חוקק חוק נגד טרור, שמאפשר לשר הפנים לצוות על מעצר מנהלי של אזרחי חוץ החשודים בקשרים עם הטרור הבינלאומי (יש להדגיש כי למרות שממשלת בריטניה הודתה כי סכנת השתתפות בטרור נשקפת גם מאזרחים בריטים, היא לא החילה את החוק על אזרחיה). מכוח חוק זה הוחזקה קבוצה של אזרחי מדינות מוסלמיות במעצר מנהלי במשך שלוש שנים. אומנם עצורים אלה היו רשאים לפנות לוועדת ערעורים שיפוטית, אבל לא גילו להם ולעורכי דינם את הסיבות למעצרם - עובדה שהקשתה עליהם להתגונן (אקונומיסט, 2005; יעקובסון, 2004).

המחשה לסיבת התנהגות זו של הדמוקרטיות אפשר לקחת מדבריו של חבר הכנסת מטעם הפרוגרסיבים, יזהר הררי. הוא אמר בעת ויכוח בכנסת על פרשת חברי המחתרת החרדית שנעצרו בקיץ 1951 בחשד של קשירת קשר נגד המדינה, החזקת חומרי נפץ וחבלה, ביצוע מעשי אלימות וכוונה לבצע חבלה בכנסת:

גם אני יודע, רבותי, שיתכן שיהיו עלילות, יתכן וישתמשו באמצעים אלה נגד אנשים שלא פשעו, אך מוטב לי וטוב להגנת המדינה, שכמה אנשים חפים מפשע ישבו בסוהר במשך זמן מסויים, משיתפוצץ הגשר או משתתפוצץ הכנסת (הופנונג, 1991, ע' 84).

אין בנמצא דפוס קבוע אחד, לפיו מגיבות מדינות דמוקרטיות על איומים חיצוניים. פדהצור (2004, עמ' 24-23) טוען, שנתיבי תגובה מסוימים של מדינות דמוקרטיות יהיו מזוהים עם תצורות דמוקרטיות שונות. לדוגמה "הדמוקרטיה ההסכמית"[3] צפויה לאמץ אסטרטגיות פעולה פחות כוחניות; לעומתה "הדמוקרטיה האתנית"[4] אמורה להגיב בדרך כלל באופן כוחני יותר כלפי קבוצות מיעוט.

מול הדוגמאות של ארצות הברית ובריטניה ראוי להביא, לטוב ולרע, דוגמה אחרת של טיפול במשבר לאומי. בעת מהומות הסטודנטים ב- 1968, היו השלטונות בצרפת קרובים מאוד להפעלת צבא לדיכוי המהומות, אולם לבסוף נמנעו מכך:

ב- 2 במאי 1968 החלו מהומות הסטודנטים בצרפת ללא סיבה מוגדרת ובלי שאיש חזה אותן. הן התחילו באוניברסיטת נאנטאר (Nanterre), שם עמד הסטודנט דניאל כהן בנדיט (Cohn-Bendit) בראש תנועה מהפכנית, והביאו לסגירתה. הסטודנטים הקימו בריקאדות מגדרות ברזל וחסמו את הרחובות. הם עקרו לבנים מהכביש והשליכו אותן על השוטרים. מול המפגינים התייצב כוח משטרתי לפיזור הפגנות שעשה שימוש בקסדות, במגינים, באלות ובזרנוקי מים. נוצר מעגל סגור שבו המשטרה עצרה מפגינים והסטודנטים הגבירו את ההפגנות בדרישה לשחרורם. הכוח המשטרתי קיבל הנחיה חד משמעית שלא לפתוח באש, והנחיה זו נשמרה לאורך כל המשבר. בשל מספרם הקטן יחסית נאלצו השוטרים להפעיל כוח רב, והתמונות ששודרו בטלוויזיה סייעו גם הן לליבוי המהומות. ב- 3 במאי השתלטו הסטודנטים על אוניברסיטת סורבון ((Sorbonne והציבו שרשרת בריקאדות בפאריס. המשטרה מצידה השתלטה בהדרגה על הסורבון וסגרה את שעריה. ב- 9 במאי נערכה הפגנה גדולה בכיכר דנפאר רושרו (Denfert-Rocherau) וב- 10 במאי התחוללו קרבות רחוב בין הסטודנטים למשטרה, על בריקאדות שהקימו הסטודנטים באזור גני לוקסמבורג והסורבון. כך הפכה התפרעות שנראתה שגרתית במבט ראשון, להשתלטות של סטודנטים על הרובע כולו ולמאבק עם המשטרה.

[בתמונה: מהומות הסטודנטים בצרפת, 1968; למקור לחץ כאן]

עוצמת המהומות הדהימה את נשיא צרפת דאז הגנרל שארל דה גול (Sharles De (Gaulle, שבתחילה השאיר את ניהול המשבר בידי ראש הממשלה דאז ג'ורג' פומפידו (Georges Pompidou). דה גול לא היה היחיד שהגיב כפי שהגיב, מנהיגים רבים איבדו את עשתונותיהם באותם ימים. חלק עזבו, כאילו במקרה, את פאריס וחלק פשוט לא ענו לטלפונים... נוצרה דינאמיקה של התפוררות כללית: כל יום הלך המצב והחמיר, כל יום חדל שירות ציבורי נוסף לפעול, מפעל נוסף עמד מלכת ואוניברסיטה נוספת סגרה את שעריה. אפילו הזונות בפאריס הצטרפו לשביתה. דומה שהסיבה לכך שהממשל לא נפל טמונה פחות בפעילות אנשיו ויותר בהיעדר הנחישות ומטרה מוגדרת אצל השובתים. ב- 11 במאי קרא האיגוד המקצועי CGT לשביתה כללית בצרפת. עם חזרתו מביקור ממלכתי באיראן, ראש הממשלה  פומפידו הכריז על פתיחתה מחדש של הסורבון. ב- 13 במאי הוכרזה שביתה כללית וכ- 300,000 מפגינים צעדו ברחובות פאריס. בגיבוי ראש הממשלה ביקש שר הפנים כריסטיאן פושה (Christian Fouchet) להכניס את הצבא, כולל כוח משוריין של הדיוויזיה המשוריינת השנייה מרמבויי Rambouiet)) לפאריס, אולם פומפידו נרתע לבסוף והטנקים הגיעו עד מונרוז' (Montorouge) וחנו שם (לאקוטיר ומל, 1990, עמ' 451-430; זלטנרייך, 2004, עמ' 120-115). ביוור וקופר (2005, עמ' 353-351) מציינים כי הטנקים נעו דרך פרוורי פריז במה שתואר כ"נתיב הפסיכולוגי". תנועה זו גרמה ליומון 'קומבה' לצאת באזהרה ב- 12 במאי, למחרת מה שכונה 'ליל הבריקאדות', כי פריז תהיה "בודפשט על הסיין" (באנלוגיה לפלישת ברית המועצות להונגריה ב- 1956) (שם, ע' 352).

בניסיון לכבות את הבערה ולהפריד את הפועלים מן הסטודנטים, הכריז הנשיא דה גול ב- 24 במאי על משאל עם, בנושא השתתפות העובדים בניהול מפעלי התעשייה. ב- 25 במאי נפתח משא ומתן בראשות ראש הממשלה פומפידו. האיגודים המקצועיים הגיעו להישג גדול: העלאת שכר מיידית של שבעה אחוזים, העלאה נוספת, מאוחרת יותר, של שלושה אחוזים והעלאה של 33% במשכורות המינימום. העבודה עדיין לא התחדשה במפעלים, אולם החל להיווצר מומנטום לרגיעה. למרות זאת החלו פוליטיקאים לנצל את החולשה ואת חוסר האונים שהפגין הממשל. ב- 27 במאי השתתף ראש הממשלה לשעבר פייר מנדס פראנס ((Pierre Mendes-France באסיפה שמאלנית באיצטדיון שרלטי ((Charlety, ואילו פרנסואה מיטראן (Francois Mitterrand) הכריז ב- 28 במאי על מועמדותו לנשיאות הרפובליקה "אם ייווצר חלל בפסגת השלטון". ב- 29 במאי עזב גנרל דה גול את ארמון הנשיאות ופניו ליעד בלתי ידוע. התברר כי טס לגרמניה יחד עם אשתו ובנו, לגנרל מאסי ((Massu, מפקד כוח הכיבוש הצרפתי שם.הדעות לגבי סיבת הטיסה חלוקות. לפי גרסה אחת הגיע לגרמניה עם מטען רב כנראה בכוונה להישאר, אולם התעשת, נמלך בדעתו וחזר עוד באותו ערב לקולומבאיי ((Colombey. לפי גרסה אחרת רצה דה גול לברר אם מובטחת לו תמיכת הצבא במקרה שהמצב יוסיף להידרדר ויהיה צורך להפעיל כוחות נגד אזרחים (לאקוטיר ומל, 1990, עמ' 451-430; זלטנרייך, 2004, עמ' 120-115). ביוור וקופר (2005, עמ' 353-351) מחזקים את הגרסה השנייה. הם טוענים שדה גול נזקק להבטחת תמיכתו המלאה של הצבא, ששררה בשורותיו אי שביעות רצון מאז החלטתו לצאת מאלג'יריה. לפי ביוור וקופר אף נרקמה עסקה – שחרורו מן הכלא גנרל סלאן שניסיון ההפיכה שלו באמצעות צנחנים שעלו על מטוסים באלג'יר, נכשל ברגע האחרון באותה שנה (שם, ע' 352).

ב- 30 במאי עמד הגנרל בראש ישיבת הממשלה והכריז בנאום לאומה ברדיו (הטלוויזיה שבתה) שלא יפרוש, שלא יחליף את ראש ממשלתו ושיפזר את האסיפה הלאומית. קריאה זו הושוותה לקריאתו המשודרת לאומה הצרפתית מלונדון, לאחר נפילת צרפת בידי הנאצים ב- 18 ביוני 1940. משהחליט דה גול להשיב מלחמה, נקבצו תומכיו שקצו באי הסדר, במרכז פריז. יום זה הסתיים בהפגנת ענק לתמיכה בדה גול. המפגינים צעדו מכיכר הקונקורד לשער הניצחון, וכך הסתיים למעשה המשבר (ביוור וקופר, 2005, ע' 352; לאקוטיר ומל, 1990, עמ' 451-430; זלטנרייך, 2004, עמ' 120-115).

קשה לייחס להתנהלות הממשל הצרפתי בפרשה זו רציונל כלשהו, אולם ניתן לבנות רציונל על בסיס לקחי האירועים הללו. רציונל כזה יגרוס כי היעדר תגובה של השלטונות תקטין את פוטנציאל החיכוך, תקהה את האהדה הציבורית למתפרעים בשל הכאוס שנוצר, ואז ייווצרו התנאים להחזרת הסדר על כנו במחיר נמוך בהרבה מזה של התערבות אקטיבית. אולם ספק אם ממשל רציונאלי ייטה להמר ולהשאיר את התנהלות העניינים ביד המזל, שכן גם בדוגמה הצרפתית הייתה הממשלה רחוקה רק כפסע מנפילה. לא תמיד ניתן להסתמך על כך שהמתפרעים אינם מאוחדים (היה חוסר תיאום בין ראשי האיגודים, הנהגת הסטודנטים והמפלגה הקומוניסטית הצרפתית) ושהם נטולי מטרה ברורה ומוגדרת.

האם הייתה ריאלית האפשרות שנסיבות מהפכניות, תמיכה עממית והנהגה לוחמנית יוכלו להביא למהפכה מרקסיסטית בצרפת? ניתן למצוא בנושא זה דעות מנוגדות. זלטנרייך (2004, עמ' 116, 120) רומז שכן, ומציין כי לאחר מכן כינו הקומוניסטים בצרפת את האירועים האלה "המהפכה שהוחמצה" ("La Re'volution Manque'e"); לעומתו קובעים ביוור וקופר (2005, עמ' 353-351) כי "כיום, קשה לנו להאמין, שדה גול ושריו חששו, שצרפת נמצאת שוב על סף מלחמת אזרחים". הם מציינים כי המפלגה הקומוניסטית סירבה להיות מעורבת במה שהיא ראתה כהרפתקה טרוצקיסטית או אנרכיסטית" (שם, ע' 352).

הפסיביות היחסית שנוקט השלטון הצרפתי כלפי מהומות, שיש בהן לערער את הביטחון הלאומי, אינה חד פעמית. ניתן לראות דפוסים חוזרים של הימנעות מהפעלת צבא ונקיטת צעדים פסיביים במידת האפשר, גם באירועים אחרים בצרפת בתחילת המאה ה- 21:

דוגמה אחת היא המהומות שפרצו בצרפת ב-27 באוקטובר 2005, והיו החמורות ביותר בצרפת מאז הפגנות הסטודנטים במאי 1968. מדובר בגל מהומות ובהפגנות אלימות מצד מהגרים מוסלמים ומהגרים ממדינות אפריקה, שהחל בפרוורי פריז והתפשט לרחבי צרפת ולערים נוספות באירופה. המהומות התבטאו בעיקר בהפגנות אלימות, הצתות והריסת רכוש פרטי וציבורי, אך כללו גם התקפות נגד בני אדם לרבות רצח. המהומות פרצו בעקבות מותם של שני צעירים ממוצא אפריקני משכונת העוני 'קלישי סו בואה', שהתחשמלו למוות משנאי אחרי שלטענת קרוביהם ברחו והסתתרו משוטרים. הקהילה האפרו-מוסלמית האשימה את ממשלת צרפת במותם, ומאות צעירים פתחו בהפגנות אלימות ומסע של הרס ברחובות. הצעירים מאוכלוסיית המהגרים המוסלמית והאפריקנית של פרוורי פריז התנגשו עם כוחות המשטרה הצרפתית, והמהומות התפשטו עד מהרה גם לעיר סיין סט. דני. ביום התשיעי התפשטו המהומות גם לערים אחרות ברחבי צרפת, ואילו בימים האחד עשר והשניים עשר התפשטו המהומות לערים נוספות באירופה. בעשרים לילות של מהומות נשרפו כ- 9000 כלי רכב, נפצעו כ- 126 שוטרים, שני אזרחים נרצחו בידי המתפרעים והמשטרה ביצעה כ- 2900 מעצרים. החל מה- 7 בנובמבר כאשר החריפו המהומות, הגיב הממשל הצרפתי בשימוש בכלי לא דמוקרטי אך פסיבי – הטלת עוצר. אולם הוא לא הכניס צבא לרחובות ולא ירה במפגינים. העוצר הביא לרגיעה הדרגתית.  ה- 17 בנובמבר נחשב למועד שבו חלה רגיעה במהומות (רק 98 כלי רכב הוצתו), והמשטרה הכריזה על חזרה לשגרה (ויקיפדיה, 2006).

חמישה חודשים לאחר מכן, באפריל 2006, שוב בערה פאריס כתוצאה ממהומות סטודנטים, בעקבות קבלת "חוק התעסוקה". החוק - ובמיוחד סעיף מסוים בו תחת הכותרת "חוזה העסקה ראשונה" - התיר למעסיקים לפטר בהתראה קצרה וללא הסברים עובדים שגילם צעיר מ- 26 בשנתיים הראשונות לעבודתם. מה שהתחיל כמחאה על החוק בקמפוסים (צרפת סובלת מעשרים אחוזי אבטלה) התלהט להפגנות ענק, שאיימו לשבש את שגרת החיים במדינה ואף להביא לשיתוקה. המשטרה טיפלה במהומות ברכות יחסית, והסדר חזר אל כנו עם כניעת ראש הממשלה דומיניק דה וילפאן. ראש הממשלה חזר בו מהחוק לאחר שהמפגינים פרסמו אולטימאטום, לפיו ישתקו את המדינה אם החוק לא ישונה עד ה- 17 באפריל (בן סימון, 2006).

בישראל ניתן לאתר שימוש בכלים לא דמוקרטיים נגד בעיות ביטחוניות או מה שנתפס כבעיות ביטחוניות, כלפי הגרעין הקשה של הימין הקיצוני (במיוחד לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין) ובעיקר כלפי המיעוט הערבי בישראל.

בין השנים 1948 ו- 1966 הוטל על ערביי ישראל ממשל צבאי עם הגבלות חמורות על חופש התנועה, חופש הביטוי, חופש האסיפה, חופש ההפגנה ועל חירויות דמוקרטיות אחרות. גם לאחר 1996 הוטלו עליהם הגבלות בתוקף תקנות ההגנה (שעת חירום), שכללו מעצרים מנהליים, הגליות, סגירת עיתונים ופגיעה בחופש האסיפה ובחופש ההתארגנות הפוליטית (נויברגר, 1996, ע' 14).  

ירי על אזרחים במדינות דמוקרטיות 

אחד הכלים הקיצוניים שיש בידי השלטון על מנת להשיב את הסדר על כנו בעיתות חירום, הינו ירי של כוחות הביטחון על אזרחים מתפרעים. תופעה זו הייתה שכיחה במדינות מערביות בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20. להלן דוגמאות:

• במהומות ה- 1 במאי 1886 בשיקגו ארצות הברית (הידועות כ"אירועי כיכר היימרקט"), ירו הצבא (המשמר הלאומי) והמשטרה על אנשי האיגודים המקצועיים שהפגינו והתפרעו במאבק על זכויות העובדים. בעקבות השביתה והמהומות שותקה העיר שיקגו לחלוטין. הממשל נבהל מעוצמת ההפגנות והכניס את חיילי המשמר הלאומי לעיר. החיילים והשוטרים פיזרו את ההפגנות באלימות רבה וכתוצאה מכך נהרגו עשרה מפגינים ומאתיים נפצעו. בתגובה השליכו המפגינים פצצה על שוטרים בכיכר היימרקט (Haymarket), וזו פצעה קרוב לשבעים מהם (Donner, 1990) (פרשה זו תידון בהרחבה בהמשך הספר).

[בתמונה: הפצצה בכיכר הימרקט; למקור לחץ כאן]

• במאה ה- 19 היו השלטונות הצרפתיים נכונים הרבה יותר להפעלת כוח אלים כנגד הפרות סדר קשות: בין ה- 16 במרץ ל- 30 במאי 1871 דיכאו כוחות הביטחון הצרפתיים בכוח הנשק, תוך כדי טבח בהמונים, את הממשלה הסוציאליסטית. ממשלה זו שלטה בפאריס לאחר התמוטטות משטרו הדיקטטורי של הקיסר נפוליון השלישי, לאחר תבוסתו בקרב סדאן ונפילתו בשבי בספטמבר 1870. אז הפכה הקיסרות לרפובליקה דה-פקטו, והוכרז על ממשלה זמנית בשם "ממשלת ההגנה הלאומית", בראשות הנשיא לואי אדולף תייר (Louis-Adolphe Thiers). לאחר מכן תיקרא הרפובליקה בשם "הרפובליקה השלישית". הפרוסים כללו את כיבושה של פריז בתנאי השלום שנכפו על ממשלת צרפת הזמנית, אולם תושבי העיר והמשמר הלאומי קראו תיגר על הכובשים. הם התנגדו לכוחות הפרוסים במשך שישה חודשים, הצליחו להגביל אותם לאזור קטן בתחומי העיר ושמרו על "הגבולות" בקפדנות. הממשלה הזמנית הייתה מודאגת מכך שהפועלים מחמשים את עצמם בכלי נשק מקסרקטיני המשמר הלאומי וגורמים לפרובוקציות כנגד הפרוסים. ב- 18 במרץ 1871 נכנסו כוחות הצבא הצרפתי לפריז, על מנת להחרים את הנשק המצוי בתחומי העיר. המשמר הלאומי סירב להחזיר את הנשק, וממשלתו של תייר נמלטה לוורסאי והכריזה מלחמה על המורדים בפריז. ב- 26 במרץ נבחרה בפריז מועצה עירונית חדשה בת 81 חברים בראשות המהפכן הוותיק לואי אוגוסט בלאנקי (Louis-Auguste Blanqui) כנשיאה, וב- 28 במרץ 1871 הוכרז על הקמת "הקומונה הפריזאית" (Paris Commune). הקומונה הקפיאה את תשלום חובות שכר הדירה בתקופת המלחמה ומנעה מחנויות משכון למכור את המשכונות, מכיוון שפועלים שהידרדרו למצב כלכלי קשה במהלך המלחמה, נאלצו למשכן את כלי עבודתם. כן הוכרז על הקפאת כל החובות וביטול הריבית על החובות. המשמר הלאומי הוחלף בגוף חדש שאליו צורף כל פריזאי שהיה כשיר לאחוז בנשק. הוכרז על הפרדת הדת מהמדינה, רכושה של הכנסייה הולאם ונאסרו לימודי הדת בבתי הספר. לכנסיות הותר להמשיך בפולחן רק אם בשעות הערב תאפשרנה אסיפות פוליטיות בתחומיהן. במהלך קיומה הקצר אימצה הקומונה את לוח השנה המהפכני מתקופת המהפכה הצרפתית. במקביל לממשלת ה'קומונה' המשיכו מועצות מקומיות שנוצרו בעת המצור לקדם מטרות עצמאיות, לרוב בהנהגתם של פועלים מקומיים. הפעילים בקרב המורדים היו אנרכיסטים, סוציאליסטים, בלאנקיסטים, ורפובליקנים ליברטריאנים. ב- 2 באפריל 1871 פתחו כוחות הממשלה, שכונו "צבא ורסאי", בהתקפה צבאית על הקומונה והחלו בהפגזת העיר. ההשתלטות על המורדים הייתה קלה. הקומונרדים שנתפסו נורו אל מול קיר הידוע כיום כ"קיר הקומונרדים" בבית הקברות פר-לשז, ואלפים אחרים הובלו אל ורסאי על מנת להישפט שם. יתרונה של הממשלה היה כה ברור, עד שמאמצע אפריל היא סירבה לקיים כל צורה של משא ומתן עם המתבצרים. ב- 21 במאי הובקעה חומת העיר במערב, אולם באזורי הפועלים במזרח העיר נמשכו הקרבות. שם הייתה ההתנגדות הקשה ביותר, ולחימת הרחוב האכזרית נמשכה שמונה ימים, המכונים "שבוע הדמים" "La Semaine Sanglante". חיילי הממשלה רצחו בקרבות גם אזרחים בלתי חמושים. אבידות הקומונרדים מוערכות בשלושים אלף איש, שלושים אלף נוספים נעצרו, רבים נורו וכשבעת אלפים מהם נשלחו למושבת העונשין בקלדוניה החדשה. מעטים בלבד הצליחו להימלט. אבידות הממשלה מוערכות בסך הכול בתשע מאות נפש. פריז הושארה תחת ממשל צבאי למשך חמש שנים לאחר הבסת הקומונה. בשל ריבוי המגמות המהפכניות ושליטת הפועלים במועצות, משמשת הקומונה הפריזאית עד עצם היום הזה דוגמה ומופת לסוציאליסטים ולמרקסיסטים (זלטנרייך, 2004, ע' 11; ויקיפדיה, 2005; Tombs, 1999).

• ב- 1893 אחרי ניסיונות קודמים עקובים מדם, הצליחו מנהיגי האיגודים המקצועיים בבלגיה לארגן שביתה כללית למען זכות בחירה שווה לגברים שהייתה תנאי מוקדם לכיבוש השלטון. הצבא נשלח לדכא את המהומות, פתח באש וכתוצאה מהירי נהרגו שנים עשר איש (טוכמן, 1998, עמ' 466-465).

• ב- 1894 קיצצה חברת הרכבות "פולמן" (Pullman) בשיקאגו ארצות הברית את שכר העובדים ברבע ויותר. השכר הופחת אך לא שכר הדירה בשיכונים של החברה, וכתוצאה מכך פרצה שביתה של "עובדי מסילות הברזל". מול השובתים הועמדו שלושת אלפים שוטרים באזור שיקאגו; חמשת אלפים שוברי שביתה מקצועיים הושבעו כעוזרי מרשל פדראליים וצוידו בנשק חם (המשטרה חברה פה לבעלי החברה, לבעלי ההון נגד העובדים) והוזעקו ששת אלפים חיילים מכוחות הממשלה הפדראלית והמשמר הלאומי. סך הכול נהרגו בעימותים שלושים מהשובתים, שישים נפצעו ויותר משבע מאות נאסרו. מנהיגם דבס (Debbs) שסירב לציית לצווי המניעה, נעצר עם כמה מעמיתיו ונכלא ללא אפשרות להשתחרר בערבות. הוא הועמד לדין וב- 1895 נידון לשישה חודשי מאסר בפועל (טוכמן, 1998, עמ' 482-481) (פרשה זו תידון בהרחבה בהמשך הספר).

• ב- 1902 נעשה הניסיון השני בבלגיה להשגת זכות הצבעה, לפי העיקרון של "אדם אחד קול אחד". נפתחה שביתה כללית שדוכאה על ידי הצבא, באמצעות ירי ברחובות לויין (Leuven). שמונה שובתים נהרגו (טוכמן, 1998, עמ' 477-476).

• בחודש יוני 1911 פרצה שביתת התחבורה הגדולה בבריטניה, שציינה את המעבר מ"סכסוכי עבודה" פרטניים למאבק מקצועי בהתאם לדגם הסינדיקליסטי. לפי דגם זה יצאו הפועלים לא נגד מעביד מסוים, כי אם נגד ענף כלכלי שלם". השביתה נמשכה 72 יום, הקיפה 77,000 איש והתפשטה מלונדון לליוורפול, להאל, לקרדיף, לבריסטול ולסאות'המפטון. התנועה נפסקה כמעט בכל הנמלים, ופרצו מהומות ומעשי שוד והצתה. ארבעה איגודים של עובדי מסילות ברזל הצטרפו לשביתת הימאים והסוורים - צעד שאיים לשתק את ענף התחבורה כולו. שר הפנים דאז וינסטון צ'רצ'יל סיפק ליווי צבאי, כדי להבטיח את המשך פעולתן של רכבות חיוניות, ושיגר כוחות צבא למרכזי השביתה. התנגשויות בלתי נמנעות פרצו בליוורפול וחיילים פתחו באש על מפגינים. הם הרגו שני שובתים ופצעו מאתיים מהם. אחד המנהיגים - טום מן - נכלא באשמת הסתת הצבא למרד, משום שקרא לחיילים לסרב לפקודת הירי בפועלים בריטים, גם אם יצטוו לעשות כן (טוכמן, 1998, עמ' 450-449).
• ב- 9 בנובמבר 1923, יום השנה להכרזת הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית של ויימאר, ירתה משטרת מינכן על תהלוכה של כשלושת אלפים אנשי פלוגות סער חמושים. בראש הצועדים היו אדולף היטלר (Adolf Hitler) - מנהיג המפלגה הנציונאל סוציאליסטית, וגנרל אריך פון לודנדורף ((Erich von Luddendorf - גיבור מלחמת העולם הראשונה. הם ארגנו את הצעדה בניסיון להציל את הפוטש הכושל שנעשה בבית הבירה בבירגרברויקלר Buergerbraukeller)) יום לפני כן, ולתפוס את השלטון. העיתונאי האמריקני וויליאם שיירר כותב כי לא ברור איזה צד פתח ראשון בירי וכל צד תלה את הקולר בצוואר זולתו. הוא מציין כי אחד העומדים מן הצד העיד לימים כי היטלר ירה את הירייה הראשונה מאקדחו. היריות נמשכו כדקה, במהלכה נהרגו שישה עשר נאצים ושלושה שוטרים. כן נפצעו רבים, כולל הרמן גרינג ((Goering שנורה בירכו והיטלר שנקע את כתפו. לודנדורף נאסר במקום וראהם(Rohm)  נכנע במשרד המלחמה שעתיים לאחר מכן. תוך ימים מספר נעצרו ונכלאו כל מנהיגי המרד, והיטלר בתוכם, פרט לגרינג ולהס ((Hess. הפוטש הסתיים בכישלון גמור (שיירר, 1976, עמ' 57-62; קרשו, 2003, עמ' 191-182).

[בתמונה: מארינפלאץ, הכיכר המרכזית במינכן, במהלך הפוטש; למקור לחץ כאן]

• מ- 27 בינואר 1934 התרחשו בצרפת אירועים שאיימו באופן מוחשי על עצם קיומה של הרפובליקה. ראש הממשלה שוטון והקבינט שלו התפטרו עקב אי סדרים ושחיתות, ואדוארד דאלאדייה (Daladier) הקים ממשלה חדשה. הוא חולל סערה ציבורית, כאשר העביר מתפקידו את מפקד משטרת פריז ז'אק שיאפ (Chiappe) ומינה אותו לנציב עליון במרוקו. שיאפ, תומך נלהב בימין הקיצוני שלא היה אהוד על הסוציאליסטים, סירב לקבל את התפקיד והציבור כמו גם הפרלמנט נקרע בקונפליקט שהגיע לנקודת רתיחה ב- 6 בפברואר 1934. דאלאדייה זכה באותו יום בהצבעת אי אמון בפרלמנט, אולם הדבר הביא להתפרעויות ברחובות פאריז. המתפרעים השתוללו ברחובות, הציתו אוטובוס, חתכו בתערים את גידי רגליהם של סוסי המשטרה ותבעו את התפטרות הממשלה. בשלב מסוים איבדה המשטרה שליטה ופתחה באש על ההמון. מהאש ומהמהומות נפגעו בין 170 ל- 200 אזרחים ובין 6 ל- 15 נהרגו (מקורות שונים מביאים נתונים שונים). 412 אנשי משטרה נפצעו. כמה מאות מחברי הארגון המרכזי של הימין הקיצוני באותם ימים, "צלב האש" ("La Croix de Feu"), נערכו להשתלט על בית הנבחרים. בשמונה בערב זכתה ממשלתו של דלאדייה בהצבעת אמון, אך הצירים נמלטו מיד עם תום ההצבעה דרך יציאות צדדיות. ההשתלטות על הפרלמנט נמנעה רק כיוון שמנהיג "צלב האש" דה לה רוק בלם את אנשיו. ברגע מסוים דלאדייה שקל לשגר טנקים נגד המתפרעים, אולם נמלך בדעתו ולבסוף התפטר, לאחר 16 שעות כראש ממשלה. ויסקמן (1977) מצטטת מסקנות של ועדת חקירה משנת 1946 שבהן נכתב: "ב- 6 בפברואר היה מרד נגד הפרלמנט, התקפה על המשטר. על ידי התקוממות עממית קיוו לפזר את הצירים, לתפוס את הפרלמנט ולהכריז בבניין עיריית פריז על הקמת ממשלה אוטוריטארית". המהומות בכל רחבי צרפת נמשכו ימים אחדים, ושביתה כללית תוכננה ל- 12 בפברואר 1934. אולם ב- 9 בפברואר שב הנשיא לשעבר גאסטון דומרג שכבר יצא לגמלאות, הצליח להרכיב ממשלת איחוד לאומי והחזיר את הסדר על כנו (זלטנרייך, 2004, עמ' 36-35; ויסקמן, 1977, עמ' 88-87).

• ב- 13 בספטמבר 1938 דיכא הצבא הצ'כי מרידה של הסודאטים הגרמנים, בהנהגת "מפלגת הסודאטים הגרמניים" ה- P. ומנהיגה קונראד האנליין. המפלגה נתמכה בחשאי בכספים גרמניים ולמעשה קיבלה את הוראותיה מברלין. המרד לובה על ידי נאומו של אדולף היטלר, בכנס המפלגה הנציונאל סוציאליסטית בנירנברג ב- 12 בספטמבר. בנאום דרש היטלר שהממשלה הצ'כית תעשה "צדק" עם הגרמנים הסודאטים, ותתיר להם את הזכות להגדרה עצמית, אם לא תעשה זאת, תהיה גרמניה אנוסה לדאוג לכך שתעשה זאת. במהלך המרד הותקפו תחנות משטרה וז'נדרמריה והמפגינים ניסו להפריע לפעולתם של תחנות רכבת, משרדי דואר ובנייני ציבור. הממשלה הצ'כית הגיבה בהכרזת משטר צבאי בחבלי הסודאטים ב- 13 בספטמבר, והורתה לצבא לדכא בכוח את המהומות. סך הכול נהרגו במהומות 21 אנשים: 12 צ'כים ו- 9 גרמנים סודאטים. היה קשה למנות את הפצועים, שכן רבים מהם ובעיקר מן הצד הגרמני, סירבו לגשת לתחנות העזרה הראשונה. בצד הצ'כי לבדו נמנו 117 פצועים. המרד סוכל במהירות ומנהיג ה- Sd.P. האנליין ברח לגרמניה. (כרמון, 1970, עמ' 105-96; שיירר, 1976, עמ' 311-289) (פרשה זו תידון בהרחבה בהמשך הספר).

ירי של כוחות ביטחון באזרחים באירועים שיש בהם איום על הביטחון הלאומי, אינו נדיר גם בחצי השני של המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת:

• שנות השישים המאוחרות היו שנים טעונות נפץ בארצות הברית. היו אלה השנים של "ילדי הפרחים", שיצאו נגד מוסכמות החברה הבורגנית הממוסדת והקופאת על שמריה, ותקופת המקארתיזם של שנות ה- 50, ושחלק מביטויי המחאה שלה היו שיער ארוך, צריכת סמים, מוזיקת רוק ועוד. רציחתם של נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'ראלד קנדי ושל המנהיג השחור מרטין לותר קינג, המאבק לשוויון זכויות לשחורים וההתנגדות הגוברת למלחמת וייטנאם, הביאו להפגנות ענק בערים, לשריפת צווי גיוס ולבריחה לקנדה על מנת להתחמק מגיוס. כל אלו וההשראה של מרד הסטודנטים בצרפת של מאי 1968, הביאו להתלקחות מהומות בקמפוסים שונים, בעיקר בחוף המערבי של ארצות הברית[5]. המהומות, הוונדליזם הקשה של הסטודנטים והתחושה הכללית של אנרכיה מתקרבת הביאו את הממשל להזעיק את המשמר הלאומי (National Guard). המשמר הלאומי הוכנס לקמפוסים לעזרת המשטרה, והשתמש בירי נגד המתפרעים. כך היה באוניברסיטת קנט (Kent State University)^[6] במאי 1970, שם החלו המפגינים בהרס של זכוכיות חלונות ראווה בדרך למרכז העיר. ראש העיר קנט הכריז על מצב חירום, והתקשר למושל בקולומבוס לעזרה. המשמר הלאומי הוזעק לעיר וביחד עם המשטרה המקומית הם עשו שימוש בגז מדמיע, כדי לדחוק את המפגינים בחזרה לקמפוס. ביום השני המשיכו ההפגנות בקמפוס והמפגינים העלו באש את אחד הבניינים ששימש למגורי חיילים שלמדו שם לפני גיוסם. המשמר הלאומי הגיב בכוח, כשהוא דוחק את הסטודנטים למעונות ומפנה את הקמפוס. ביום השלישי החלו מפגינים לחסום את התנועה. המשמר הלאומי הגיב בגז ובמהלך המהומות נפצעו מספר אנשים. ביום הרביעי הוחרפו האירועים. בשל בעיות רוח, לא היה לגז המדמיע אפקט מספיק. לבסוף השתמש המשמר הלאומי בנשק חם. 28 חיילים ירו בין 61 ל- 67 יריות, במהלך 13 דקות. 4 מפגינים נהרגו מהאש, 13-9 נוספים נפצעו (לפי מקורות שונים) ואחד הפצועים נותר משותק כתוצאה מהירי. בשל האירועים ננעלה האוניברסיטה, והלימודים לא חודשו עד תחילת סמסטר האביב (אוניברסיטת קנט, 2004).

ב- 15 במאי 1968 התחשו אירועים קשים במיוחד בעיר בארקלי (Berkely) בקרבת קמפוס האוניברסיטה. המשטרה ירתה בסטודנטים מפגינים באזור, שלימים ייקרא " People's Park", ויוקם להנצחת האירועים ההם. סטודנט אחד נהרג. אירועים דומים קרו גם באוניברסיטת דיוק.

• באירועי "בלאדי סאנדיי" ("יום הראשון העקוב מדם") בצפון אירלנד, ב- 30 בינואר 1972, ירו צנחנים בריטיים במפגינים איריים והרגו 13 מהם. בעקבות לחץ דעת הקהל הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בבריטניה, שאספה ראיות ושמעה עדויות. אחרי שנה הצביעה הוועדה על האירים כנושאי האחריות לקטל, כשהיא נמנעת מהטלת אשמה בחיילים הבריטים שירו והרגו. בעקבות מסקנות הוועדה קמה זעקה ציבורית וב- 1998 לאחר מאבק משפטי ארוך, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית חדשה. הרכב הוועדה נקבע כחלק מהסכם הפסקת האלימות בצפון אירלנד. בוועדה יושבים שופטים מאוסטרליה, מקנדה ומבריטניה ועד כתיבת שורות אלה טרם סיימה את עבודתה (קרייטמן, 2004; אליצור, 2003) (פרשה זו תידון בהרחבה בהמשך הספר).

[בתמונה: אירועי יום הראשון העקוב מדם; למקור לחץ כאן]

• ב- 1992 פרצו מהומות בסאות' סנטרל, לוס אנג'לס ארצות הברית, עקב הכאתו הברוטאלית של תושב שחור בשם רודני קינג (Rodney King). המכים היו שוטרים לבנים שזוכו במשפט ב- 29.4.92, ובעקבות הזיכוי פרצו בעיר המהומות האזרחיות הקשות ביותר במאה העשרים. המהומות כללו שלושה ימים רצופים של ביזה, שוד, הצתות ואף רצח. מוקד האלימות היה באזור סאות' סנטרל, מיקומן של השכונות פלורנס ונורמנדי בדרום מרכז העיר – האזור העני ביותר בו מתרכזים גטאות של שחורים ומהגרים (אחוז גדול מהמיעוטים בעיר). גם במקומות אחרים ברחבי העיר נרשמו הפרות סדר בדרגות חומרה שונות. משטרת לוס אנג'לס (LAPD) טיפלה במתפרעים השחורים בברוטאליות רבה. לפי מקורות שונים נהרגו במהלך ההתפרעויות בין 51 ל- 54 בני אדם, נפצעו בין 2,000 ל- 2300 איש ונעצרו בין 12,000 ל- 16,000 איש. רוב העצורים (למעלה מ-50%) לא באו במגע קודם עם החוק וכמעט מחציתם היו נשים. ההתפלגות הדמוגרפית של העצורים הייתה רחבה (שחורים, לבנים, היספניים, אסיתיים). הדבר מלמד על מידת היקף המהומות ועל עוצמת השפעתן על אוכלוסיית העיר. הנזק הכלכלי היה עצום: כ- 800 מבנים הוצתו, עשרות חנויות נבזזו והנזק הכולל הוערך במיליארד דולר. האירועים הללו התפשטו גם לערים גדולות רבות בארצות הברית ואף בקנדה. למעשה, המשטרה הפעילה (או ניסתה להפעיל) כוח רק בתחילת המהומות ועם סיומן. עוצמת המהומות מצאה את כוח השיטור הרגיל של העיר לא מוכן להתמודדות בקנה מידה שכזה. לאחר מספר ניסיונות עקרים להשתלט על מוקדי האלימות ביום האלימות הראשון, הוחלט לסגת ולהמתין לתגבורת. בפועל ארכה ההתארגנות המחודשת כיומיים, ומשהושלמה החלה דעיכה טבעית של המהומות. לכוח השיטור המקומי, מתוגבר בשוטרים ממשרד השריף המקומי ובחיילי המשמר הלאומי, נותר "לנקות" את הרחוב מהמתפרעים שנותרו ולאמוד את הנזקים. המהומות הובילו למינוי ועדת חקירה על ידי ראש העיר דאז טום ברדלי (Tom Bradley). בראשותה ישב מזכיר המדינה לשעבר עורך הדין וורן כריסטופר (Warren Christopher) והיא בדקה את סוגיית האלימות והחיפוי ההדדי של שוטרי משטרת לוס אנג'לס. המנדט שניתן לה היה רחב: היא בחנה דוחות פנימיים, שידורים בקשר ותלונות של אזרחים. ביולי 1991 פרסמה הוועדה (The Christopher Commission) ממצאים חמורים על האלימות שהפגינה המשטרה. היא קראה לשפר את נוהלי הגיוס כדי לסנן שוטרים בעלי נטיות אלימות; להסדיר את נוהלי הטיפול בתלונות מצד אזרחים; ולמסד דרכי ענישה של שוטרים שנחשדו בשימוש באלימות חריגה יותר מפעם אחת. המלצה מרכזית נוספת הייתה לחזק את השיטור הקהילתי[7], כדי להפחית את המתח בין הקהילה בכלל והקהילה השחורה בפרט לבין המשטרה (Knowland and Nebbia, 2000; פייס, 2003, עמ' 5-4; פרנסיס, 2001; Johnson et al., 1993) (פרשה זו תידון בהרחבה בהמשך הספר).

• בסוף שנות התשעים של המאה העשרים החלה להתפתח תנועה של התנגדות אלימה כנגד הגלובליזציה. לידתה של התנועה במהומות סיאטל ב- 1999. אנשי התנועה הקפידו להגיע לכל כינוס של המדינות המתועשות, להרוס רכוש ולהתעמת עם השוטרים. אחת הדוגמאות הקשות אירעה בפסגת האיחוד האירופי בגותנבורג, שוודיה. כ- 25 אלף מפגינים מעשרות ארגונים המתנגדים לגלובליזציה, לאיחוד האירופי ולארצות הברית הסתערו על העיר, הציתו בתי קפה וניפצו חלונות ראווה. במהלך הפרות סדר חמורות שנמשכו כ- 12 שעות, הפעילו השוטרים ללא הצלחה אלימות קשה שכללה שימוש באלות חשמליות ובכלבים. בשלב מסוים נקלעה קבוצה קטנה של שוטרים למצוקה, איבדה את עשתונותיה וירתה לעבר ההמון. שלושה מפגינים נפגעו מאש חיה, אחד מהם באופן אנוש. עשרות בני אדם וביניהם 12 שוטרים נפצעו. ראש משטרת גותנבורג הודיע בתקשורת כי שבדיה הכריזה על "שחרור זמני" מ"אמנת שנגן" של האיחוד אירופי המאפשרת גבולות פתוחים, כדי שתוכל לפקח על גבולותיה. 100 גרמנים שנחשדו בתכנון פעילות אלימה, נעצרו עם הגיעם. סך הכול נעצרו 593 בני אדם כש- 8 מהם נחשדו בפשעים חמורים (אלמגרן, 2001; הארץ, 2001); חודש לאחר מכן ביולי 2001, היה מקרה קשה נוסף של הפגנות על רקע הגלובליזציה, בעת ועידת הג'י 8 (ועידת המדינות המתועשות) בגנואה. לכ- 300 אלף המפגינים נגד הגלובליזציה הצטרפו כמה מאות חברי קואליציה של קבוצות אנרכיסטיות קיצוניות, הקרויה "הבלוק השחור" (Black Block). חברי "הבלוק השחור" מתקיפים כאקט סימבולי בנקים, בתי כלא ומשרדים של חברות רב לאומיות. אנשים אלה החלו עוד לפני תחילת המאורעות, להרוס באופן שיטתי את תשתיות העיר. בתחילה נהגו השוטרים בהתאפקות ונמנעו מעימות עימם. כשהחלו האירועים הקבוצות האלה שרפו והרסו חנויות, בנקים, מבנים ומכוניות בכל רחבי העיר, וגרמו לנזק שהוערך בכ- 50 מיליון דולר. המשטרה איבדה שליטה והפעילה במשך יומיים אלימות קשה ללא הבחנה כנגד המפגינים, תוך שימוש בין היתר באלות ובגז מדמיע. ב- 20 ביולי נורה מפגין למוות על ידי שוטרים, כשהשליך מיכל גז לעבר ג'יפ משטרתי ולאחר מכן דרס הג'יפ את גופתו. בלילה שבין ה-21 ל- 22 ביולי פרצה המשטרה באופן אלים ביותר למרכז התקשורת של "הפורום החברתי" שהתמקם בבית ספר דיאז, ועצרה 93 פעילים שנמו את שנתם. במהלך הפעולה נפצעו 62 מפגינים, ועצורים עונו במשך עשר שעות תמימות בבית המעצר אליו הובלו. במקרים אחרים היו תלונות של מפגינות על התעללות מינית שביצעו בהן שוטרים במהלך פיזור ההפגנות. הפסגה פוצצה למעשה ומנהיגי המדינות המתועשות לא הצליחו לקיים את דיוניהם במנותק מהאירועים הקשים. בעקבות החקירה של צוות משרד הפנים האיטלקי, הודחו שלושה קציני משטרה בכירים על ידי שר הפנים, ביניהם היה סגן מפקד משטרת גנואה (קזין, 2001; הורוביץ, 2001; לופיאן ואח', 2001; גנץ, 2001א'; גנץ, 2001ב'; בר, 2001).

• באפריל 2001 החלו מהומות דמים בסינסינטי, לאחר ששוטר לבן ירה למות בצעיר שחור. ההרוג היה מבוקש בגין 14 צווי מעצר, אולם לא היה בכך להרגיע את הקהילה השחורה בעיר (פרנסיס, 2001) (פרשה זו תידון בהרחבה בהמשך הספר).

עד אוקטובר 2000 ניתן לציין גם בישראל מספר אירועים, שניתן לסווגם בתחום בטחון הפנים ושהייתה להם רלוונטיות רבה לביטחון הלאומי:

• אירוע כפר קאסם: ב- 29 באוקטובר 1956 שוטרי משמר הגבול שפעלו לאכיפת עוצר באזור המשולש הקטן, ירו בכפריים ששבו מעבודתם. העוצר הוטל כחלק מההכנות למבצע קדש. בסך הכל נהרגו באותו יום 49 אזרחים תמימים (רוזנטל, 2000, ע' 32). האחראים לאירוע הועמדו לדין ב- 1957, רובם נמצאו אשמים ונדונו לתקופות מאסר של 7 עד 17 שנים. (שם, עמ' 41-39) (פרשה זו תידון בהרחבה בהמשך הספר).
• אירועי יום האדמה 1976: בתגובה לכוונת ממשלת ישראל להפקיע אדמות חקלאיות השייכות לתושבי כפרים ערביים בגליל המערבי, יצאו תושבי הכפרים, ביניהם תושבי סכנין, דיר חנא וערבה, להפגנות מחאה אלימות שכללו הבערת צמיגים, השלכת אבנים ובקבוקי תבערה. המשטרה ירתה לעבר המפגינים וכתוצאה מהירי נהרג אדם אחד ושבעה נפצעו. ההפגנות התפשטו לכפרים נוספים, מספר ההרוגים הגיע לשישה, מספר הפצועים עלה ורבים נעצרו. מאז הפך תאריך ה- 29 במרץ ל"יום האדמה" - יום שביתה כללית במגזר הערבי בישראל.
• אירועי הר הבית 1990: כתוצאה מירי משטרתי נהרגו 20 איש ונפצעו 53 איש מקרב המוסלמים שהיו על הר הבית. כן נפצעו 9 אזרחים יהודיים ו- 21 שוטרים מיידויי אבנים ("וועדת אור", 2003, כרך ב', ע' 620 ; "וועדת זמיר" ע' 50).
• אירועי רהט 1994: בעקבות הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ב- 25/2/94, החלו מהומות קשות במגזר הערבי בישראל ובשטחים. החמורה מכולן אירעה בעיר הבדואית רהט בדרום הארץ ב- 27/2/94. ביום זה החלה התפרעות שלוותה ביידוי אבנים, בהבערת צמיגים ובהתגרויות אלימות של הצעירים בשוטרים המקומיים. כוח משמר הגבול שהוכנס ליישוב, כדי לעבות את שוטרי נקודת המשטרה המקומית רק תרם לליבוי היצרים. השוטרים התכנסו בתוך הנקודה, בעוד שההמון צר עליה, גלגל בלוני גז לעברה והצית אותם בניסיון להעלות באש אותה ואת היושבים בה. דוכן מפעל הפיס ששכן בסמוך נהרס, כתוצאה מפיצוץ עז של מיכל גז שהוחדר לתוכו. נכבדי המקום ביקשו מהכוח המשטרתי לעזוב את העיר ולעבור לפאתיה, אך מפקד המחוז הדרומי דאז ניצב שמעון לוי סירב, מתוך ידיעה שהדבר יוביל לשריפת הנקודה על ידי ההמון. במהלך ההסתערות על הנקודה, נורה בראשו אחד המסתערים בן 23 על ידי השוטרים הנצורים. בסוף היום נמנו בנוסף להרוג, 3 תושבים מקומיים פצועים ו- 13 שוטרים פצועים (רונן, 1994) (פרשה זו תידון בהרחבה בהמשך הספר).

כאמור, האירועים הקשים ביותר בתחום זה אירעו בשנים 2000 ו- 2005, אז אולצה הדמוקרטיה הישראלית להתמודד נגד שניים מהמגזרים הבולטים בה: 

האירוע הראשון היה התקוממות המגזר הערבי בישראל באוקטובר 2000. ההתקוממות פרצה על רקע המהומות בהר הבית ב- 29 בספטמבר 2000, בהן שבעה פלסטינים נהרגו מירי כוחות הביטחון ונפצעו למעלה ממאה. בהתקוממות זו התערער סדר החיים במדינה באופן ממשי; נהרגו ארבעה עשר אנשים ביניהם שניים עשר מערביי ישראל, יהודי אחד ופלסטיני אחד תושב עזה; וכן נפצעו רבים ("וועדת אור", 2003). 

האירוע השני היה המאבק נגד תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון, שהתרחש בקיץ 2005. הוא הביא את מדינת ישראל לעימות קשה עם מגזר המתנחלים, עד כי ראש הממשלה דאז אריאל שרון הגדיר את המצב בישראל של מאי 2005 כ"אווירה של ערב מלחמת אחים" (ידיעות אחרונות, 2005). למרות שבמהלך הפינוי נמנעו שני הצדדים מהפעלת כוח, מסמן העימות חשש להקצנה מסוכנת שתלך ותחמיר עם מימוש תוכנית ה'התכנסות' של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בשנים הקרובות.

[בתצלום: סוף  אירועי ההתנתקות מגוש קטיף, קיץ 2005; תמונה חופשית שהועלתה על ידי Linava לאתר flickr]]

סוף דבר       

הדוגמות שהובאו בפרק זה מלמדות אותנו כי ההקפדה על זכויות האזרח משתנה בדרך כלל, כאשר חשה דמוקרטיה באיום על הביטחון הלאומי שלה. אופן התגובה של מדינות דמוקרטיות לאיום הנתפס בעיניהן כאיום על הביטחון הלאומי, הוא תקיף בהרבה מהתגובה לאירועי אכיפת חוק "רגילים". מדינות דמוקרטיות שעומדות בפני סכנות פנימיות, מתנהגות לעיתים בצורה מאוד לא דמוקרטית, ונוטות לסטות לחלוטין מסולם הערכים שלהן.

גם ירי של כוחות הביטחון על אזרחים הינו תופעה מוכרת במדינות דמוקרטיות שונות בעיתות חירום (פה ראוי לציין כי ירי על אזרחים במדינות דמוקרטיות אינו תופעה חריגה גם בשגרה. הוא מתבצע תדירות על ידי המשטרה, באירועים בעלי אופי פלילי. הוא מהווה תופעה חריגה בדרך כלל כשהוא מתבצע במהלך הפרות סדר).

אם זה המצב, קובע השופט זמיר, אזי לכאורה אין להלין עם ישראל המתייחסת בחומרה יתרה לאירועים הנתפסים באותו רגע כמסכנים את הביטחון הלאומי. אולם, טוען זמיר, ההשוואה לדמוקרטיות אחרות אינה פועלת תמיד רק לטובת ישראל:

נכון הדבר, כי ישראל נתונה במצב ביטחוני מתמשך וחמור יותר מזה שארצות הברית היתה נתונה בו אי פעם. אולם, דווקא העובדה שהאיום הביטחוני על ישראל הוא בגדר איום של קבע אומרת, שישראל חייבת להיזהר בזכויות האדם יותר מאשר מדינות אחרות. בארצות הברית ובאנגליה, לדוגמה, קיימת מסורת מבוססת וממושכת של דמוקרטיה וזכויות אדם. לא כך בישראל... הדברים האלה לא באו כדי לגרוע כהוא זה מן החשיבות הראויה של הביטחון הלאומי. הם נועדו אך ורק להצביע על הסכנה הכרוכה בביטחון – סכנה אשר הסמכויות שהוענקו על ידי המחוקק לצורך הביטחון הלאומי ישמשו לצורך אחר; שיעשה בהן שימוש מוגזם באופן שאינו מוצדק על פי הנסיבות, על חשבון אינטרס אחר; ושבהפעלת הסמכות לא יישמר האיזון הראוי בין האינטרס הלאומי לבין האינטרס האישי.

כדי לצמצם סכנה זו, יש לשים סייגים לסמכויות בתחום הביטחון: ראשית, יש לתחום מראש את הגבולות של הסמכות באופן מחושב היטב, לפי המידה של צורכי הביטחון, ולא להפליג לסמכות שכמעט אין לה גבול. שנית, יש לקבוע מנגנון של ביקורת, מחוץ למערכת הביטחון, כדי שיוכל לבקר באופן יעיל את השימוש שנעשה בסמכות ולברר אם היה כדאי (זמיר, 1996, ע' 279).

[מתוך הספר: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים. למעבר לתוכן העניינים לחץ כאן]

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הצורך בהקמת משמר לאומי בישראל, לחצו כאן]

מקורות 

• אליצור חניתה (2003), חקיקת חרום וחקיקה מיוחדת כאמצעי טיפול בטרור בדמוקרטיות, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.
• אמיר מנחם (2001), השיטור הקהילתי בישראל ובעולם: סקירה ספרותית, ירושלים: מדינת ישראל, המשרד לביטחון פנים, לשכת המדען הראשי.
• אתר האינטרנט של אוניברסיטת קנט, ארצות הברית: www.library.kent.edu/exhibits/4may95/exhibit/chronology/index.html                   
• ביוור אנטוני, קופר ארטמיס (2005), פריס לאחר השחרור: 1949-1944, תל אביב: יבנה.
• בן דור גבריאל (2002), מושב ראשון – דברי פתיחה, עיונים בביטחון לאומי: בטחון פנים בדמוקרטיה הישראלית, המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה והמכללה לביטחון לאומי, צה"ל, גיליון מס' 3, עמ' 19-15.
• גימשי דני (1999), שיטור קהילתי בישראל ובעולם, ירושלים: משטרת ישראל, היחידה לשיטור קהילתי.
• גימשי דני (2003), משטרה בדמוקרטיה, ירושלים: משטרת ישראל, המטה הארצי, אגף משאבי אנוש. 
• הופנונג מנחם (1991), ישראל – ביטחון המדינה מול שלטון החוק 1991-1948, ירושלים, נבו. 
• "וועדת אור" (2003), דין וחשבון, ועדת החקירה הממלכתית  לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראליים באוקטובר 2000, ירושלים.
• "וועדת זמיר" (1990), ועדת הבירור לבדיקת האירועים בהר הבית, ירושלים: מדינת ישראל.
• ויסקמן אליזבת (1977), אירופה של רודנים, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן.
• ויקיפדיה (2005), אנציקלופדיה ויקפדיה, http://he.wikipedia.org, ערך: "הקומונה הפריזאית", עדכני ליום 17/2/05.
• ויקיפדיה (2006), אנציקלופדיה ויקפדיה, http://he.wikipedia.org, ערך: "המהומות בצרפת (2005)", עדכני ליום 10/5/06.
• זלטנרייך יאיר (2004), דמוקרטיות, משטרים רפובליקניים בצרפת במאה העשרים: בין יציבות למשברים, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
• זמיר יצחק (1996), זכויות האדם וביטחון המדינה, אצל: נויברגר בנימין, בן עמי אילן (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, רמת אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 303-274.
• חפץ אסף (2002), האחריות לטיפול בבטחון הפנים: סוגיית האחריות והסמכות, אצל: יחזקאלי פנחס, קנטי דפנה (עורכים) עיונים בביטחון לאומי: בטחון פנים בדמוקרטיה הישראלית, גיליון מס' 3, עמ' 46-39.
• טוכמן ברברה (1998), המגדל הגאה, דביר, תל-אביב.
• יחזקאלי פנחס (2004), מבוא ללימודי משטרה ושיטור, תל אביב: משרד הביטחון.
• כרמון אריה (1970), מדיניות החוץ הגרמנית לגבי צ'כוסלובקיה, עבודת גמר למ.א. בחוג להיסטוריה כללית, האוניברסיטה העברית בירושלים.
• כרמלי אברהם, רביד-ימין איריס (2005), אירועי המון וסדר ציבורי, ירושלים: מדינת ישראל, המשרד לבטחון הפנים, משרד המדען.
• לאקוטיר ז'אן, מל רולאן (1990), דה גול, אור עם.
• נויברגר בנימין (1996), ביטחון לאומי ודמוקרטיה – מתחים ודילמות, אצל: נויברגר בנימין, בן עמי אילן (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, רמת אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 31-7.
• עמידרור יעקב (2002), מהו ביטחון לאומי?, אצל: אפרתי הרצליה (עורכת), מבוא לביטחון לאומי, אוניברסיטה משודרת, תל אביב: משרד הביטחון, עמ' 20-7.
• פדהצור עמי (2004), הדמוקרטיה המתגוננת בישראל, ירושלים: כרמל.
• פייס שני (2003), לקחים מוועדות חקירה בעקבות התנגשויות על רקע אתני וגזעי בארה"ב ובבריטניה, סיכוי, מתוך: http://www.sikkuy.org.il/docs/shani.doc
• צבא בריטניה (1995), מבצעים נגד התקוממות, צבא בריטניה, מדריך שדה של כוחות היבשה, תורגם לעברית בהוצאת אמ"ץ-תוה"ד, צה"ל, כרך א'.
• קים ישראל, יחזקאלי פנחס, ברוכמן אבי (1996), שיטור קהילתי: שילוב מודלים אקולוגיים ומודלים ארגוניים בעבודת המשטרה, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, בית הספר לחינוך, המכון למחקר ולחינוך קהילתי, דו"ח מחקר מס' 10.
• קרשו איאן (2003), היטלר, היבריס: 1936-1889, תל אביב: עם עובד והאוניברסיטה העברית בירושלים.
• רוזנטל רוביק (2000), מי הרג את פאטמה סרסור, אצל: רוזנטל רוביק (עורך), כפר קאסם אירועים ומיתוס, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 51-11.
• רונן דני (1994), סיכום אירועי הפרות סדר במגזר הבדואי, משטרת ישראל, מטה המחוז הדרומי, 1/5/94, סימוכין: צא/01 – 111.
• שיירר ויליאם (1976), עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, היסטוריה של גרמניה הנאצית, כרך ראשון, פרק שנים עשר: הדרך למינכן, ירושלים ותל אביב: שוקן, עמ' 289-311.
• שלו אורית, יחזקאלי פנחס, (1997), שיטור קהילתי מול שיטור אכיפתי סוגיות עקרוניות, משטרה וחברה, גיליון מס' 1, משטרת-ישראל, היחידה לשיטור קהילתי, ירושלים, עמ' 105-66.
• Della Porta Donatella, Reiter Herbert (eds.), Policing Protest, The Control of Mass Demonstrations in Western Democraties, Minneapolis, London: University of Minnesota Press.
• Donner Frank (1990), Protectors of Privilege: Red Squads and Police Repression in Urban America, Berkeley: University of California Press.
• Haubrich Dirk (2003), September 11, Anti-Terror Laws and Civil Liberties: Britain, France and Germany Compared1, Government and Opposition, 38 (1), pp. 3-28, In: http://www.blackwell-synergy.com/doi/abs/10.1111/1477-7053.00002?journalCode=goop
• Johnson James H. ,Farrel Walter C., Oliver Melvin L. (1993), Seeds, of The Los Angeles Rebellion Of 1992, Events and Debates 1993, Blackwell Publishers.
• Knowland Don, Nebbia Gerardo (2000), The Los Angeles Police Scandal and its Social Roots, Part 2, World Socialist Web Site, www.wsws.org.
• Mazerolle Lorraine, Marchetti Elena, Lindsay Andrew (2003), Policing the Plight of Indigenous Australians: Past Conflicts and Present Challenges, Police & Society, issue 7, pp. 77-104
• Skolnick Jerome (1969), The Politics of Protest, Violent Aspects of Protest & Confrontation, Task Force on Demonstrations, Protests and Group Violence, A  staff report to the National Commission on the Causes and Prevention of Violence.
• Tombs R. (1999), The Paris Commune, 1871, London: Longman.
• Wilkinson Paul (1972), Political Terrorism, London: McMillan Press.

עיתונות 

• אורן אמיר (2005), לצאת יותר קשה, www.haaretz.co.il, 14/4/05.
• אלמגרן טינט  (2001), אל האנרכיסטים שלפניכם – אש!, מעריב, סופשבוע, 22/6/01, ע' 86-82, 120.
• אקונומיסט (2005), המלכוד של בוש ובלייר, הארץ, 22/3/05, ע' ב5.
• בן סימון דניאל (2006), הסטודנטים ניצחו את רה"מ, הארץ, 11/4/06, http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=711085
• בר יוסי (2001), מפגינות בפסגת גנואה: שוטרים התעללו בנו מינית, ידיעות אחרונות, 8/8/01, ע' 21.
• גנץ מנחם (2001א'), עפים ראשים, מעריב, סופשבוע, 10/8/01, עמ' 62-56.
• גנץ מנחם (2001ב'), פלאש בפנים, מעריב, 23/7/01, עמ' 5-4.
• הארץ (2001), ללא מחבר, אלפים השתתפו בהפגנות אלימות בפסגת האיחוד, הארץ, 17/6/01, עמ' א6.
• הורוביץ ניצן (2001), הרוג ומאות פצועים העיבו על פסגת הג'י 8, הארץ, 22/7/01, עמ' א1, א5.
• ידיעות אחרונות (2005), שרון: "יש אווירה של ערב מלחמת אחים", ידיעות אחרונות, 10/5/05, כותרת העמוד הראשון.
• יעקובסון אלכסנדר (2004), הדילמה הקלאסית, הארץ, 29/12/04, ע' ב1.
• לופיאן ליאורה, רובס משה, אנג'ל רועי, גורדון אורי (2001), הקרבן הראשון של המהפכה, אלימות בגנואה/עדות חיה, מעריב, סופשבוע, 27/7/01, ע' 44-35.
• נגבי משה (2001), יש מחיר לגזענות, מעריב, מוסף שבת, 2/2/01, ע' 22.
• פרנסיס קליינס (2001), האלימות מחזירה את תושבי סינסינטי לימי מרטין לותר קינג, הארץ, 16/4/01, ע' א8.
• קזין ארנה (2001), מה הם רוצים, הארץ, מוסף פסח, 6/4/01, ע' 48.
• קרייטמן מודי (2004), לפיוס אין מחיר, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 17/12/04, עמ' 23-22, 25.
• שקד רוני (2003), כך ניצחו ערביי ישראל בקרב על ועדת אור, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 5/9/03, עמ' 8-9.

הערות

[1]     סקירה על יחסי המשטרה האוסטרלית עם המיעוט האבורג'יני ראה אצל: Mazerolle et al., 2003.

[2]    השוואה של הפגיעה בזכויות האדם בבריטניה, צרפת וגרמניה, בעקבות גל החקיקה נגד טרור בעולם המערבי, בעקבות פיגועי ה- 11 בספטמבר 2001 בארצות הברית, ניתן למשל למצוא אצל Haubrich (2003).

[3]   "דמוקרטיה הסכמית" – מדגישה את חשיבות ההסדרה וההסכמה בין קבוצות אתניות (פדהצור, 2004, ע' 24).

[4]    "דמוקרטיה אתנית" – מדגישה את העוצמה המצויה בידיה של קבוצת הרוב, וזו משתמשת בה כדי לעצב את המשטר לאור האינטרסים שלה, ומתוך פגיעה בזכויות של קבוצת המיעוט (פדהצור, 2004, ע' 24).

[5]    ספר מקיף על הפרות הסדר והמהומות באותה עת ראה אצל:

Skolnick Jerome et al. (1969), The Politics of Protest, Violent Aspects of Protest & Confrontation, Task Force on Demonstrations, Protests and Group Violence, A staff report to the National Commission on the Causes and Prevention of Violence.

^[6]    ראה באתר האינטרנט של אוניברסיטת קנט:

 www.library.kent.edu/exhibits/4may95/exhibit/chronology/index.html

[7]    על שיטור קהילתי באופן כללי ניתן לקרוא בעברית אצל: יחזקאלי, 2004, עמ' 51-43; גימשי, 2003, עמ' 168-133; 1999; אמיר, 2001; שלו ויחזקאלי, 1997; קים ואח', 1996.