יחזקאלי ושלו: המשמר האזרחי לאן?

המשמר האזרחי 2

[מאמר זה פורסם לראשונה בכתב העת מראות המשטרה, גיליון 150, מרץ-אפריל 1995, עמ' 29-28]

המשמר האזרחי, הנכנס עתה לשנתו ה- 21, ביסס עצמו כארגון הוולונטרי הגדול בישראל. אולם למרות מספר מתנדביו המרשים, דומה כי עדיין לא מיצה את מלוא פוטנציאל ההתפתחות שלו מחד, וטרם זכה להכרה כ'בוגר' בתוך המשטרה, מאידך. השינויים בתפיסה של משטרות המערב, בעשורים האחרונים מלמדים כי התפתחותו של גוף זה נמצאת רק בראשיתה.

הקמתו של המשא"ז, בשנת 1974 נבעה מצורך ביטחוני וכדרך למסד התארגנויות עצמאיות של אזרחים מחזיקי נשק על רקע הפיגועים הגדולים בשנות השבעים, כמו אסון מעלות ודומיו. האחריות המבצעית להפעלת המשא"ז הוטלה על משטרת ישראל ונקבע כי הפעלת המשא"ז תהיה באמצעות מנגנון ליד יחידות המשטרה בשטח. בטחון הפנים לא היה חלק מתפקידיה של משטרת ישראל, ולידתו של המשמר האזרחי לא נבעה מצורך פנימי של הארגון לשם מילוי מטרותיו. להיפך. הוא נכפה עליהם בתוקף החלטת ממשלה. העיסוק בביטחון הפנים הוטל על המשטרה עם הקמת המשא"ז ותרם להגברת עומס העבודה של אנשיה.

מציאות זו יצרה מצב בעייתי מן ההיבט הארגוני במספר מישורים.

ה"מנגנון" שליד יחידות המשטרה גייס לשורותיו מפעילים - קציני צבא לשעבר, לעבודה עם האזרחים. מפקדי משטרה פגשו פתאום קצינים, השונים מהם מאד באופיים, בהכשרתם ובדרך עבודתם, הלובשים את אותם מדים ופועלים בתחום שעד אז היה זר למשטרה.

העובדה שחלק ממשאבי המשא"ז מומנו ע"י הרשויות המקומיות יצרה כביכול שתי רמות של הצטיידות. במצב של מחסור באמצעים במשטרה, ציוד רב נרכש עבור המשא"ז - שלמשטרה לא היתה אפשרות לנצלו אלא "לראותו בלבד".

האזרחים שהחלו לפעול בניידות המשטרה נחשבו ע"י שוטרים רבים כ'פולשים חובבניים'. התפתחה רתיעה מהמתנדבים שלא נתפסו כמבצעים עבודת משטרה "אמיתית" ומפעיליהם נתפסו כשוטרים מדרגה "שניה" כיוון שהכשרתם היתה חיצונית לארגון, יחודית וממוקדת בהפעלת מתנדבים.

בראשית שנות השמונים החל תהליך של הרחבת תפקידי המשא"ז ושינוי התפיסה לגבי מיקומו במארג הארגוני, שהסתיים בשילוב המשא"ז במערך המשטרתי הקיים.

התמקצעות המשא"ז ויצירת תורה להפעלת המשא"ז, על בסיס הדרכה ממוסדת, הייתה אבן היסוד לשינוי. בנית בסיס הידע אפשר למשא"ז להיכנס לתחומי פעילות שעד אז היו נחלת המשטרה בלבד, במסגרת יחידות מיוחדות. בשלב זה החל המשא"ז לראות את עצמו כגשר שבין המשטרה לקהילה ולהתייחס לעשייה הקהילתית כתרומה משמעותית לפעילותו.

שילוב המשא"ז במערך המשטרתי הקיים בשנת  1985היה תהליך ארגוני משמעותי בעל היבטים שליליים וחיוביים כאחד.

מפקדי משטרה רבים ראו בשילוב זה 'הכנסת המשא"ז למקומו הטבעי', והיתר לנצל את האמצעים של המשא"ז. הכלי החדש שעמד לרשותם לא נוצל לצורך ההתמודדות עם האתגר הקהילתי. יתרה מכך, המשא"ז הפך בעיניהם אליבי להתנערות מהצורך להתייחס לקהילה ולצרכיה. בעיות אלו נתפסו כנחלתו של הראש משרד המשא"ז (רמ"מ) בלבד.

רק שימוש קטן נעשה ביכולת של המשא"ז ובפוטנציאל האנושי הגלום בו. בניגוד לאיש המילואים בצבא, שהינו חייל לכל דבר, המתנדב נתפס רק כעוזר לשוטר, הנחות ממנו ביכולותיו ובסמכויותיו. למעשה, תפיסה זו שגויה, שכן, הסמכויות שניתנו לאיש המשא"ז הוגבלו ע"י הארגון (בין היתר, עקב מגבלות חוקיות) ויכולתו לא מוצתה במלואה. אם היה הפיקוד מעוניין במתנדבים בעלי כישורים לתפקידים ספציפיים, לא הייתה בעיה למשא"ז למצוא כאלה.

במקביל, התערה סגל המשא"ז בפיקוד המשטרה, וניתנה לו האפשרות להשתלב במסלולי קריירה בתוכה. אולם תהליך זה, בו המשטרה השכילה להעביר קציני משא"ז מוכשרים ברמת השטח למערך הקיים, הוא עדיין חד כיווני - מהמשא"ז למשטרה, ולא להיפך.

עד היום, תפקיד במשא"ז אינו נתפס כשלב במסלול קריירה התורם לקידומו של קצין מוכשר.

דעה זו כלפי התרומה של תפקיד משא"ז לגיבושו ולהתפתחותו של מפקד משטרה טוב אינה עומדת במבחן המציאות. לדעתנו, מפקדי תחנות בעלי יכולת, יוצאי משא"ז, גילו רגישות לאותם תחומים שאינם מכוסים דיים בשיטת השיטור האכיפתי ויצרו קשרים טובים עם הקהילה עליה הם מופקדים.

ניצול מלוא הפוטנציאל הטמון במשא"ז, כסיוע למשטרה, הינו בעיקר נחלתם של אלו המיטיבים להכיר גוף זה ומממשים את יתרונותיו היחסיים: גודל, איכות ומגוון.

דוגמה לפוטנציאל הטמון בארגון היתה פיתוח 'יחידות מתמחות' בתחומים בהם אין למשטרה יכולת - יחידות החילוץ, הצוללנים וכו'. בתחומים אלו יכלו המתנדבים להתפתח ולהגיע למעמד של 'מומחים בתחום' מול המפקדים ה'כחולים'.

במהלך השנים בהן עסקה המשטרה (והמשא"ז) בהפנמת תפקידי בטחון פנים, כחלק אינטגרלי ועיקרי של תפקידי המשטרה, בעולם חל מהפך בתפיסת השיטור, כאשר המגמה היא התמקדות בצרכי הקהילה כבסיס לעבודת המשטרה. בישראל מגמה זו טרם השפיעה באופן ממשי. הפיכת העורף לחזית הקנתה לשוטרים מעמד חיובי וחשוב בעיני האזרחים. תדמית המשטרה השתפרה (והגיעה לשיאה במלחמת המפרץ). העיסוק בבטחון מקנה למשטרה אהדה ציבורית, שאינה נחלתן של משטרות אחרות. אהדה זו מקהה לחצים לפתח גישה 'מכוונת קהילה'. הבעייתיות שבמפגש של אזרחים עם השוטר בשטח נתפסת עדיין כרע הכרחי, שאינו פוגם בהערכה הכוללת שיש לארגון. באין לחץ חיצוני קטנה גם המוטיבציה לשנות דפוסי עבודה.

כמו יתר הגופים הציבוריים, המתמודדים עם עלית מעמדו של הפרט בחברה הופכת המשטרה המערבית, יותר ויותר, ל"משטרה ממוקדת קהילה". בשיטה כזו המישקל ניתן לשוטר הבודד בשטח, ההופך ל'ראש גדול'. ליזם קהילתי, הרואה את טובת הקהילה בראש מעיניו ומתמודד עם בעיות במטרה לפתור אותן פתרון שורש.

לאור השינויים שחלו במשא"ז בשני עשוריו, השתלבותו ההולכת וגוברת בתחומי שיטור 'טהורים' ופעילותו בעבודה הקהילתית, המגמות בעולם המערבי בתחום השיטור הקהילתי, פועלות לטובת המשא"ז.

עבור משטרה הפועלת בגישה של 'שיטור קהילתי', יכולת האירגון של המשא"ז בהפעלת מתנדבים, היא נכס של ממש.

מימד נוסף של השיטור הקהילתי הוא יצירת שותפויות, עם גופים נוספים הפועלים בקהילה, על מנת להתמודד עם בעיות בראיה מערכתית. בישראל, הדרך הזמינה ביותר לשילוב מערכות שותפות כאלה היא במסגרת המשמר האזרחי. שילובים מעין אלו קיימים במידה מוגבלת בתחומים ספציפיים ומנוצלים בעיקר באזורי פריפריה מרוחקים או באזורים בעלי משאבים מוגבלים. לדוגמא - איחוד כל הגורמים הפועלים בשטחים הפתוחים - סיירת ירוקה, משרד הפנים, קב"טים, סיירי שדות וכו' במסגרת אחת. שילובים מסוג זה הם נכס לכל מפקד משטרה באיזורים בעייתיים אלו, המחייבים מידי פעם ריכוז מאמצים גדולים.

דוגמה נוספת היא העסקתם של מפעילי משא"ז בחצי משרה, כקב"טים, המשכילים לרתום את כל הגורמים ולקיים נוכחות משטרתית יעילה באיזורים בהם אין כדאיות כלכלית בהחזקת שוטרים סדירים. התארגנות בעלת מאפיינים דומים בערים, יכולה להקנות למשטרה עצמה גדולה לעין שיעור מזו הקיימת בידיה היום.

שותפויות יכולות להווצר גם במרכז הארץ, לצורך התמודדות עם בעיה נקודתית. דוגמא לארגון הקהילה להתמודד בהצלחה עם בעיה, היתה בבית דגן, בו הצליחו המשטרה והרשות המקומית להניע קהילה להתמודד עם בעית הסמים במקום מגוריה.

אם זה הכיוון אליו צועדת משטרת ישראל, נכונו למשמר האזרחי שנים של אתגרים הולכים וגוברים, כשהוא תופס מקום מרכזי בתחנת המשטרה של שנות ה- 2,000.

  • יחזקאלי פנחס, שלו אורית (1995), המשמר האזרחי לאן?, מראות המשטרה, גיליון 150 מרץ-אפריל 1995, עמ' 29-28.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *