שובו של המשא ומתן…

[בתמונה: משא ומתן כבזאר ים תיכוני. תמונה חופשית שהועלתה על ידי Iker Merodio לאתר flickr]

[מאמר זה הופיע לראשונה באתר ג'וקופוסט. למאמר המקורי לחצו כאן]

 "אנחנו ערבים. אנו מקדימים ומאחרים; אנו מוסיפים וגורעים, אך אין אנו מתכוונים בכך לשקר", אבן קֻתַיְבַּה, עיון אלאח'באר, בירות, 1985, כרך 2, עמ' 152 (מתוך (שרון, ללא תאריך).

נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ מגיע לישראל ועמו אותות המבשרים על חזרת המשא ומתן עם הפלסטינים.

בהיבט האסטרטגי הכולל - ובלי קשר לדעות פוליטיות של ימין ושמאל - אין מחלוקת בקרב מומחים להיבטים השונים של משא ומתן, כי ה'משאים ומתנים' שניהלה ישראל - כמו גם ההתנהלות, במקרים רבים, מול שליטים מזרחיים ועמיהם - היו אולי מלאי רצון טוב, אך לקו בחובבנות רבה ובטעויות כבדות משקל. רוב הטעויות הללו נבעו מכך, שמנהיגים ומנהלי משא ומתן ייחסו לפלסטינים פרדיגמה של חשיבה מערבית, בעוד אלה מונעים על ידי פרדיגמה של חשיבה מזרחית, השונה ממנה תכלית שינוי. לחלופין, במקרים שבהם ניסו מנהיגים ישראלים לדבר ב'פרדיגמת חשיבה מזרחית' הם שגו, הפכו לנלעגים, והחמירו את המצב עוד יותר.

בעשורים האחרונים שמאז הסכמי אוסלו, התפרסמו לא מעט חומרים, שעסקו בהבדלי החשיבה הללו ובמסקנות הנובעות מהם:

כך למשל פרסם ד"ר עפר גרוזברד את ספרו: בבל- מדריך למפגש בין מזרח למערב, בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בשנת 2013 (ראו דוגמת כריכה משמאל).  גרוזבארד טען כי השיח שלנו עם התושבים הערביים - בישראל ובמדינות השכנות - הוא שיח מקביל וחסר הבנה, איש לרגישויותיו של הצד השני.

מומחה אחר שעסק בהבדלי הפרדיגמות הללו ובהשפעתם על הסכסוך הישראלי-ערבי הוא פרופסור משה שרון - פרופסור אמריטוס במכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית בירושלים.

דמות נוספת העוסקת הרבה בהבדלים שבין "היגיון מערבי"  ל"היגיון מזרחי" הוא האלוף גרשון הכהן

מהחומרים של ד"ר גרוזבארד, פרופ' שרון והאלוף גרשון הכהן, ניתן ללקט קבוצת מאפיינים, המבדילה בין פרדיגמת החשיבה המזרחית לזו המערבית:

זהות והזדהות הן העיקר

בעוד שבפרדיגמת החשיבה המערבית ניתן דגש עצום לפרט וליכולתו ליצור שינוי מהותי בחברה שבה הוא חי, הרי שפרדיגמת החשיבה המזרחית הפוכה: עקרון ההזדהות - הדגשת הביחד היא ערך מוביל. האדם איננו ייחודי ואיננו נפרד מסביבתו, ואנשים מבקשים להיות דומים, ולהיתפס כקבוצה (גרוזבארד, 2013).

[בתמונה משמאל: ד"ר עפר גרוזבארד]

לכן, לעולם לא ינסה אדם בודד לחולל שינוי מהותי, ולפעול בדרך שתנתק אותו מסביבתו (אלא אם הוא באמת חפץ להתנתק ממנה)! מושגים כמו אמפתיה וסובלנות לאחר ולשונה - המועלים על נס בפרדיגמת החשיבה המערבית - הם כפירה בעיקר בפרדיגמת החשיבה המזרחית (גרוזבארד, 2013).

ד"ר גרוזברד המליץ, למשל, בהקשר זה למנהיגי ישראל, לדבר אל הפלסטינים והמוסלמים האחרים מעל ראש מנהיגיהם; לחזור שוב ושוב בנאומיו על מסרים כמו "היהודים והמוסלמים הם אחים ובני משפחה אחת... כשלאבותינו היו חילוקי דעות, הם פתרו את הדברים ביניהם וכדומה...  כלפי תושבי לבנון ועזה המליץ גרוזבאר לעשות שימוש במה שהוא מכנה, "נזיפה קולקטיבית",  שמתקבלת היטב בחברות אלה: "אתם מכריחים אותנו לפגוע בכם". כך עשה גם חמאס, כשטען, שישראל בהתנהגותה מכריחה אותו לירות טילים עליה. זוהי צורת מחשבה קולקטיבית, שבה האחד תלוי באחר ואחראי לאופן שבו האחר מתנהג. לנו זה נראה מוזר... להם זוהי צורת מחשבה יומיומית (גרוזברד, 2014),

האסלאם הוא הזהות הקבוצתית ואין בו חילוניות

תפיסת הדת אצל המוסלמים שונה מתפיסת הדת הנוצרית או היהודית, שבה יש רמות שונות של אדיקות. באסלאם אין הפרדה בין המדינה לדת, ואין בו חילוניות! האסלאם הוא הסמן של הזהות הקבוצתית. לכן, גם אם מוסלמי אינו הולך למסגד, לא צם ברמדאן ולא מקיים עלייה לרגל למכה – הוא עדיין מוסלמי, וכפוף לציוויי האסלם אם הוא מבקש לשמור על זהותו הקבוצתית והזהות הזו כבר אמרנו (ראו את הפרק שלמעלה), היא העיקר! (ישראל, 2017).

עקרון הסמכותיות: לכל עדר יש רועה

בעוד שפרדיגמת החשיבה המערבית מעודדת אדם לעמוד בתקיפות על דעתו, פרדיגמת החשיבה המזרחית היא סמכותית מטבעה: הפרט, לא רק מצפה שמנהיגו יצווה עליו מה לעשות, אלא אפילו שייאלץ אותו לכך, על משקל "חוסך שבטו שונא בנו" או "אשרי אדם מפחד תמיד". כך יצפה תלמיד מחברה מסורתית קולקטיבית או עובד מתרבות זאת שהמורה או הבוס יגידו לו מה לעשות ואם הם לא יגידו לו בסמכותיות מה לעשות הוא עלול להרגיש שזונחים אותו. דרוש לו אב סמכותי, מנהיג טוטליטרי, דת טוטלית וציווייה וכדומה (גרוזבארד, 2013) (גרוזברד, 2014), פרופ' שרון (ראו תמונה משמאל) הגדיר זאת כך: "המוסלמים הם כמו כבשים המחפשים את הרועה שייקח אותם למים או לאזור מרעה..." לכן, הם יצייתו לקריאתו של מנהיג לעשות מעשה, גם אם הוא מנוגד לרצונותיהם. המשמעות היא, על פי שרון, ש"גם השלווים שבהם יצאו לג'יהאד כשהמנהיג שלהם יקרא להם לעשות זאת. לכן, גם אם 99% מהמוסלמים אינם רוצים מלחמות, תמיד האחוז הבודד יקבע! (ישראל, 2017).

[תמונתו של פרופ' משה שרון משמאל הועלתה לויקיפדיה על ידו והוא בעל הזכויות עליה]

 

[בתמונה: כשהיהדות הייתה קרובה לפרדיגמת החשיבה המזרחית... ציורי תנ"ך/ יוסף רועה צאן בשדה/ ציירה: אהובה קליין(c)]

תפיסת השלום אצל מוסלמים שונה

על פי האסלאם, אנשי דתות אחרות נחותים ממוסלמים. לכן, אין שוויון ואין שלום תמידי בין מוסלמי ללא-מוסלמי. מכאן, שמוסלמים, המתחייבים לחיות בשלום עם לא-מוסלמים, יכולים להיות רק כאלה שמוותרים על זהותם. מצב אחר לא יתכן על פי הקוראן (ישראל, 2017).

באשר להסכמים של מוסלמים עם לא-מוסלמים, ג'יהאד הוא המצב הנורמלי, ושלום עם לא-מוסלמים הוא לעולם זמני, וייתכן על פי הקוראן רק כשהמוסלמים נמצאים בנחיתות.

לכן, מוסלמים רבים יעדיפו לחיות בשלום לאורך זמן, אבל, הם אינם קובעים. מי שיקבע הוא המנהיג, ועל המנהיג חלים כללים אחרים שהוא כפוף להם, שכן כעת הוא הפך לשליט שביכולתו לעשות משהו. מנהיג לא יכול לחתור לשלום תמידי עם לא- מוסלמים, כי פירוש הדבר הוא, שמוסלמים ולא-מוסלמים שווים. זה לא יתכן על פי הקוראן. יתרה מכך, חובתו של מנהיג מוסלמי לבטל שלום עם לא-מוסלמים, ברגע שהתנאים מאפשרים זאת.

גם כדי להפסיק את הג'יהאד באופן זמני דרוש למוסלמי אליבי. וגם כשמושגת 'סולחה' או 'הודנא', היא תקֵפה רק כל עוד המוסלמי חש שאינו חזק דיו כדי להילחם בלא-מוסלמי. ברגע שזה משתנה, הוא נדרש לחזור לג'יהאד פעיל. לכן,  מוסלמים, המתחייבים לחיות בשלום עם לא-מוסלמים, יכולים להיות רק כאלה שמוותרים על זהותם! (ישראל, 2017).

בשבח המניפולציה

הקונטציות השליליות המתלוות בפרדיגמת החשיבה המערבית למושג 'שקר' או לכינוי 'שקרן', אינן נחלתה של פרדיגמת החשיבה המזרחית. בתרבות הזו, יכולת מניפולטיבית של אדם היא חלק מכישורים חברתיים הכרחיים, לשם הישרדות והתאמה לקבוצה שהוא שייך אליה (גרוזבארד, 2013). הקבוצה מעריכה את אלה היודעים ללהטט במילים בין ניגודים, וליישב אותם לכאורה. פרופ' שרון מצטט בעניין זה את אבן קֻתַיְבַּה, עיון אלאח'באר, בירות, 1985, כרך 2, עמ' 152: "אנחנו ערבים. אנו מקדימים ומאחרים; אנו מוסיפים וגורעים, אך אין אנו מתכוונים בכך לשקר"...

לעומת זאת, התפתחה פרדיגמת החשיבה המערבית למקומות אחרים, והכישורים המניפולטיביים הפכו בהדרגה לחשיבה לוגית וביקורתית (גרוזבארד, 2013). מכאן השם הרע שיצא לשקר בתרבות הזו שלנו.

מטבע הדברים, המקום שבו המניפולציות נמצאות בשיאן הוא בעת שמוסלמים נאלצים לנהל משא ומתן עם לא מוסלמים: כך למשל, תמיד ישמיעו מנהיגים ערביים לאוזני קהל דובר אנגלית מה שהוא מעוניין לשמוע, גם אם אין לכך שום קִרבה למציאות. בנוסף, מוסלמים אינם חשים עצמם מחויבים לקהל המערבי. כאשר מוסלמים מדברים אל מוסלמים, הם יודעים שכאשר הם מתחייבים על משהו, מצפים מהם שיעמדו במילתם. לא כן כשהם פונים אל קהלים דוברי אנגלית (ישראל, 2017).

יתרה מכך, כאשר מנהיגים מוסלמים מדברים בפני קהלים דוברי אנגלית, הם לא רק יאמרו דברים הערֵבים לאוזניהם, אלא אף ישתמשו בנאמר כבסיס לחילוץ ויתורים מהם. לדוגמה, שימוש במילים עמומות - כמו 'שלום - Peace' שפרשנותם שונה לבעלי הפרדיגמות, המזרחית והמערבית (ישראל, 2017).

לדוגמה, כאשר הדיון נסוב על סוגיית המחויבוּת לשלום עם ישראל או לעסקה מסוימת, הדובר הערבי / המוסלמי מאריך בדבריו על החשיבות בשלום, מחויבותו האישית הרבה אליו וכדומה; המאזין המערבי מאמין לכול, ומפרש את המילים וההצהרות כמשקפות את הרעיונות שהוא עצמו מאמין בהם. "כשהמאזין האירופי שומע מפיו של מנהיג מוסלמי את המונח 'שלום', הוא חושב על 'שלום' בגרסה המערבית שלו, שהיא שונה בתכלית מתפיסת השלום של המוסלמי" (ישראל, 2017).

אין באסלאם הפרדה בין ציווי דתי לפרקטיקה פוליטית

אלוף במילואים גרשון הכהן [התמונה משמאל מתוך אתר יד לשריון] מציין כי לאדם מערבי קשה לתפוס עד כמה עבור אנשי אמונה אסלאמיים, אין מקום להפרדה בין הציווי הדתי לבין חובתם הפוליטית. בפעולתם בשדה הפוליטי הם מצווים לממש את החזון הדתי ומצד שני החיכוך בשדה הפוליטי, במלוא מורכבותו, אמור ללמד אותם - בהיבטי המכשולים וההזדמנויות – על הדרך המעשית למימוש חזונם הדתי.  מדובר למעשה בהבנה שונה של מימוש הכורח הפרגמטי.

בהגיון מערבי, הרגע בו מתקבלת הכרעה פרגמטית, הוא רגע של וויתור מכורח הנסיבות על החזון הדתי האידאולוגי. במצב זה, הגמישות הפרגמטית מותירה את החזון כמשאת נפש רעיונית, שהורחקה מחוץ לשדה הפוליטי המעשי. כמו  למשל מצבם של יהודים בגולה שנהגו לסיים את ליל הסדר באמירה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ולא באמת התחייבו לכך בהוויית המעשה.

במגמת ההיגיון האסלאמי, לעומת זאת, עצם הגמישות הפרגמטית, נושאת הגיון דתי. הוויתור מכורח הנסיבות הוא תמיד זמני, בהמתנה לשעת כושר להתקדמות לשלב הבא. גם לכורח הוויתור יש הצדקה דתית, כעיכוב המבטא את רצון האל, ומחייב את המאמין לשאתו בסבלנות. ("סאבר") עד לבוא הישועה. מדובר בהכרה במצב החולשה כמצב המתואר באמונה המוסלמית במושג "מארחלת אל איסתדעף" שפירושו "שלב חולשה". מכאן הגיון ההתנהלות בתורת שלבים ("מארחלייה") הנושא בו זמנית ציווי אמוני דתי והכוונה פרגמטית.

מופת תמציתי לתבונת האיזון הפרגמטי במערכת המתחים הדתית-פוליטית, נתן נשיא איראן, חסן רוחאני (ראו בתמונה למטה מימין) בדבריו למנהיגי דת באיראן באסיפה לקראת רמאדן 2014. בהנמקתו לכורח לשתף פעולה עם ארה"ב בכניסתו למשא ומתן על פרויקט הגרעין ולתיאום הפעילות בעיראק, אמר: "לעתים גמישות הרואית נעלה על ג'יהאד".

[למקור התמונה לחץ למטה]

לפרשן המתבונן בדבריו מתוך מסגרת תפיסתית מערבית, האירוע מדגים כיצד ברגע המבחן, לנוכח אילוצי המציאות, רוחאני כמדינאי רציונלי, הניח בצד את חזונו הדתי לטובת גמישות פרגמטית. אלא שמנקודת מבטו של רוחאני כאדם מאמין, קרה משהו לגמרי אחר: לנוכח המצוקה, הוא צבע את כורח הגמישות הפרגמטית בצבעי הציווי הדתי.

יש שני עמים פלסטיניים

גם הדיבורים עם עם פלסטיני מאוחד הינם מניפולציה המכוונת לאוזן מערבית. בפועל, הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית אינם מקשה אחת. אלה אנשים משני עולמות שונים, שהמפריד ביניהם גדול מאוד - ושיסרבו, בדרך כלל, לדור בכפיפה אחת, ולהתחבר למשל בקשרי נישואין אלה עם אלה (ישראל, 2017).

סוגיית ה'כבוד'

מה לא נכתב על ה'כבוד' של איש המזרח? זהו אחד הנושאים המבלבלים ביותר בהבדלים בין מזרח ומערב. איש המזרח רגיש מאוד לכבודו, ואינו מכבד אחרים שאינם שומרים על כבודם. זאת, בניגוד לתרבות המערב, שבה אנשים לא אוהבים את עניין ה-כבוד, ובזים למי שרודף אחריו (גרוזבארד, 2013).

כבוד הוא הזנה רגשית חיובית / חיזוק שבאה מבחוץ, ממיקוד שליטה חיצוני (בניגוד ל'התפעלות' אצל בעלי פרדיגמת חשיבה מערבית, שבאה ממוקד שליטה פנימי, ושהאדם יכול לספק לעצמו את אותו כבוד בדרך שלל חיזוקים נרקיסיסטיים של תחושות מימוש עצמי והתפעלות ממעשה ידיו) (גרוזבארד, 2013). עד כמה ה'כבוד' משחק תפקיד ניתן ללמוד מהעובדה, שמוסלמים יעדיפו לרצוח בני משפחה קרובים על מנת להמשיך ולהיות מקובלים על סביבתם (גרוזבארד, 2013) (ראו פרק נפרד למעלה על חיוניות הזהות הקבוצתית של בעלי חשיבה מזרחית).

הבדל התרבויות מסביר מדוע דחו עמי הסביבה את החזון של פרס על 'מזרח תיכון חדש' (ראו את כריכת הספר משמאל). העולם הערבי נעלב מהגישה של "נעזור לכם". הם ראו את הנרקיסיסטיות ואת התנשאות, את מיקוד השליטה הפנימי: "יש לנו יכולת, תתפעלו מאיתנו..." ולא רצו חלק בזה. שמעון פרס היה צריך לדבר במיקוד שליטה חיצוני, למשל: "אנחנו נשמח להיעזר בכם ונשמח בתמורה לתרום לכם בחזרה...". פה האמת והעובדות אינם חשובים. הרבה יותר חשוב זה איך זה נראה - הכבוד(גרוזברד, 2014).

ושוב, חשוב להדגיש את עקרון ההדדיות בכבוד: שימוש כזה מחייב גם לשמור גם על כבודנו שלנו, ולא לאפשר לפגוע בו. כי אם לא נעשה כן, לא נזכה לכבוד גם מבני שיחנו מהמזרח! משפט מפתח: "אנחנו מכבדים אתכם. מדוע איכם מכבדים אותנו?" (גרוזבארד, 2013) (גרוזברד, 2014).

ועוד בהקשר זה, ד"ר גרוזברד, המליץ למנהיגי ישראל לדבר אל הפלסטינים והמוסלמים האחרים מעל ראש מנהיגיהם. למשל, בסוגיית הפניה לבית הדין הבינלאומי בהאג המליץ גרוזבארד לומר להם, שוב ושוב, את הדברים הבאים: "אתם האויבים שלנו אבל אנחנו מכבדים אתכם. בפניה לזרים אתם פוגעים בכבוד שלנו. אתם באמת חושבים שזרים יפתרו את חילוקי הדעות בינינו? אתם, אחינו הפלסטינים, בהתנהגותכם מכריחים אותנו להחזיר לכם באותה מטבע, ולתבוע גם אתכם בפני זרים על פשעי מלחמה בפני בית הדין הבינלאומי בהאג. אחר כך לא נוכל לעזור לכם"  (גרוזברד, 2014).

על פי גרוזברד, החברה הערבית כחברה קולקטיבית, כמהה לקשר מכל סוג שהוא, ובעיקר, לשמוע מנהיגים יהודים הפונים אליה באופן אישי. מנהיג ישראלי שיתמיד בסוג מסרים כזה ימצא עצמו מוערך על ידי האוכלוסייה הערבית, שתקשיב לו בתשומת לב ובכבוד (גרוזברד, 2014).

נושא זה קשה מאוד להבנה לבעלי פרדיגמת חשיבה מערבית, וניסיונות לסגל אורח חשיבה מזרחי הופכים לעתים לטעויות מביכות ומבזות. דוגמה קלאסית כזו היא פרשת השפלת השגריר התורכי, בינואר 2010:

[בתמונה: כתבת ynet שעוסקת בהשלת השגריר הטורקי במשרד החוץ. לכתבה לחץ כאן]

דוגמה נוספת היא הסירוב הישראלי להתנצל על אירועי טבח כפר קאסם, בניגוד למשל לאופן שבו נהג המלך חוסיין, כאשר, ב-13 במרץ 1997, רצח חייל ירדני בנהריים שבע ילדות ישראליות ופצע שש אחרות, מהן שתיים באופן קשה. אז, תגובת המלך חוסיין מידית: הוא הודיע שהוא מתנצל אישית, קטע ביקור בספרד והגיע לביקור בישראל, במהלכו ביקר בבתי הורי התלמידות בעת שישבו שבעה בבית שמש. בנוכחות כלי תקשורת הביע המלך התנצלות, בשם ממלכת ירדן, כשהוא כורע על ברכיו. מול המשפחות.‏ כמו כן ביקר את הפצועות בבית החולים, והורה על מתן פיצוי כספי למשפחות הנפגעות. כולנו הרגשנו אז, עד כמה האירוע דווקא העצים אותו ואת מעמדו כמנהיג! (יחזקאלי, 2016).

[בתמונה: המלך חוסיין מתנצל בבית שמש. חלק מכתבת nrg בנושא]

כיצד ההתנצלות לא החלישה אותו? כי במזרח התיכון, עוצמתו של מתנצל גדלה, כאשר היא עומדת בקריטריונים מסוימים - המפורטים להלן - ופוחתת בהתאמה במקרים הפוכים (קלרמן, 2006) (יחזקאלי, 2016).:

  • כאשר היא באה בזמן אמת, ו/או בעיתוי הנכון;
  • כשהאחראי מודה בטעות או במעשה העוול, ואינו מנסה "למרוח";
  • כאשר הוא מקבל אחריות;
  • כאשר הוא מביע חרטה;
  • כשהוא מבטיח שהיא לא תחזור על עצמה.

כאשר התנאים הללו אינם מתמלאים, כמו למשל בפרשת המרמרה, הופכת ההתנצלות הישראלית לאלמנט מחליש. אז נמנעים המנהיגים אפילו מלחשוב על התנצלות נוספת, שלא ייתפסו בקלקלתם, ומחמיצים הזדמנות...  (יחזקאלי, 2016).

בשל הקושי הזה להבין את סוגיית הכבוד, זהו כלי נפלא למניפולציות בידי בעלי פרדיגמת חשיבה מזרחית נגד ה'מערביים'.. (גרוזברד, 2014). לכן, פרופ' משה שרון מזהיר להרחיק את סוגיית ה'כבוד' מן המשא ומתן, להיזהר ממניפולציות, ולא לעסוק בו בשום דרך (שרון, ללא תאריך) (ראו בהמשך).

במאמר זה עמדתי על ההבדלים בין פרדיגמת החשיבה המזרחית לזו המערבית. טוב יעשו מנהיגינו ומנהלי המשא ומתן אם ייטיבו להבין את ההבדלים הללו בבואם לנהל משא ומתן עם הפלסטינים. במאמר הבא ארחיב על הכללים לניהול משא ומתן ב"בזאר של המזרח התיכון".

[לחלק ב' של המאמר לחץ כאן]

העשרה

2 thoughts on “שובו של המשא ומתן…

  1. Pingback: שובו של המשא ומתן (2) - ייצור ידע

  2. Pingback: הן לא עוטות כיסוי ראש... - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *