אברהם בורג במאמר ב'הארץ' מה- 1 במרץ 2023, קורא לניצחון ממלכת ישראל החדשה, על ממלכת יהודה. הוא ממשיל את 'ישראל הראשונה' לממלכת ישראל הקדומה (להבדיל ממלכת יהודה), ומציע לנו להתחבר לאתוס חדש, אבל עתיק ימים, שישמש לנו מכנה משותף פנימי, איזורי ועולמי... כדאי לנו?
תהיו יהודה. קחו אחריות על חייכם וחיי המשפחה והקרובים לכם. כשזה יקרה, גם ה' יהיה שם לעזור (אם בכלל יהיה צורך בכך). אני לא יודע אם הוא יאהב אתכם, אבל הוא יבחר בכם!
נאום ההגנה היעיל והמרגש את אמות הסיפים של יהודה אל מול ה"תובע" רם המעלה, מגלה עד כמה הפנים יהודה לקחים ממערכת יחסיו הבעייתית והמורכבת עם תמר; הייתה זו תמר ממנה למד, אל נכון, את החכמה שלא להתעמת ישירות עם ערכאה גבוהה ממך...
בדיוק בנקודת השיא הראשונה של סאגת יוסף ואחיו, במקום בו יוסף נמכר לפוטיפר המצרי, המתח הסיפורי נקטע באחת והקורא מוצא את עצמו בסיפור שונה לחלוטין, זה של יהודה ותמר. למראית עין סיפור חדש זה - המסתיים בלידתם של התאומים פרץ וזרח - מנותק בעליל מהמאורעות המסופרים בין אלה שקדמו לו או אלה שיבואו בעקבותיו. מה פשר הדבר ומדוע משתלב סיפור משני זה דווקא במקום בו הוא משובץ בפרשת השבוע "וישב"?
בדיבור על תבונת המעשה האסטרטגי, התקשיתי כל פעם מחדש להסביר, שהוא כרוך לעיתים גם במידה נחוצה של עורמה; ומה לעשות, שמותר האדם מן הבהמה מתבטא לעיתים גם בתבונת הערמה. בחצי אירוניה אמרתי: "לא פלא שמצאנו עצמנו נעדרי תחבולה, הרי את כל התחמנים הדחנו כבר בבה"ד 1"!
תמר, לאחר שהופכת לאלמנה לשניים מבניו של יהודה, מבינה שלא יהיו לה ילדים כי מודבקת לה סטיגמה של אישה קטלנית, שהגברים שלה מתים לפני שהם מספיקים להקים איתה משפחה. היא מחליטה לעשות מעשה...
סיפורם של האחים לבית יעקב בכלל, והעימות בין יהודה ויוסף בפרט, יכולים להביא את הקורא למסקנה כי ספר בראשית אמון על השיטה הדטרמיניסטית. האדם לא יכול לשנות את גורלו העתידי, וכל מעשיו נידונים לכישלון ידוע מראש. אולם, קריאה מעמיקה יותר של הטקסט מגלה לנו כי המדובר בתפיסה לא נכונה של הרוח המקראית...
פרשת מִקֵּץ היא פרשת השבוע העשירית בספר בראשית. היא מתחילה בפרק מ"א, פסוק א' ומסתיימת בפרק מ"ד, פסוק י"ז. הפרשה ממשיכה לתאר את סיפור יוסף ואחיו. היא נפתחת כאשר יוסף מצוי בבור בית הסוהר במצרים. היא עוסקת, בעיקר, במנהיגות...
