[בתמונה: האם יש לאדם בחירה חופשית? תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי waldryano לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על פרשת ויגש, לחצו כאן]

עודכן ב- 17 בדצמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

בפרשת ויגש בספר בראשית, בסוף נאומו של יהודה, יוסף מתוודה אל אחיו. אחד מהטיעונים הענייניים שלו, נאמר באופן הבא: "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים"[1].

האם פשט פסוק זה בכלל וסיפור יוסף ואחיו בפרט, הם ביטוי  של דטרמיניזם, שבו הבחירה החופשית של האדם ממנו והלאה?. יתרה מזאת, ספר בראשית בכללותו, מנסה להראות כי האדם לא יוכל לשנות את מהלך הדברים העתידיים. ברוח זו מספר המקרא את סיפורם של אדם הראשון, דור המבול ודור מגדל בבל. הללו מוזהרים אמנם על ידי האל, אבל ההנחה המקדמית היא שהם לכאורה לא יכולים לעמוד בדרישה האלוהית מלכתחילה.

[להרחבת המושג: 'דטרמניניזם', לחצו כאן]

[בתמונה: יוסף מתוודע לאחיו. למקור התמונה, לחצו כאן. שם הצייר לא ידוע]

נחזור לסיפור יוסף ואחיו. על פניו נראה כי הסיפור הזה, שהוא הסיפור המכונן בספר בראשית, הוא ביטוי מובהק לגישה הדטרמיניסטית, היות שמרגע חלומותיו של יוסף נאמרים, בספר בראשית, פרק ל"ז, נדמה שאי אפשר לשנותם כלל ועיקר. אמנם הסיפור המקראי מביא את ניסיונותיהם של האחים לשנות את פני הדברים אך נדמה כי אין הדבר עולה בידם. הרצון להרוג את יוסף, או לזרקו לבור ולמכרו לזרים, אינה מועילה, וחלומותיו של יוסף מתקיימים  ככתבם וכלשונם. יוסף עצמו אומר כאמור, כי עצם השתלשלות האירועים הזאת הינה גזירה אלוהית על פי הפסוק שבו פתחנו את דברינו. לכאורה מי שהשליך את יוסף לבור אינו אחד האחים כי אם אלוהים. הוא הדין למכירתו, לכליאתו בבית האסורים עד עלייתו לגדולה בבית פרעה.

אם זו לכאורה תפיסת המקרא בסיפור יוסף ואחיו, הרי שהוא מציג עמדה פטליסטית קשיחה שבה אין ערך למוסר ולדרכו האישית של האדם. זאת בגלל העובדה שכל מה שלא יעשה, יוביל בסופו של להתממשותה של התכנית האלוהית. אשר על כן, מה ערך יש לשפיטתם של האחים? הגם אם פעלו בדרכים שאינן מוסריות, הרי ביצעו באופן סמוי את רצון האל ומימשו את תכניתו.

[בתמונה: מכירת יוסף. מה ערך יש לשפיטתם של האחים? הגם אם פעלו בדרכים שאינן מוסריות, הרי ביצעו באופן סמוי את רצון האל ומימשו את תכניתו... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

כיצד באופן פרדוקסלי נחלם המקרא בשיטה הפטליסטית? לשם כך מסופר סיפורו של יהודה, המתנגד החריף של יוסף. כבר בהיותם אחים צעירים, צרה עינו של יהודה ביוסף, שהיה הבן הצעיר האהוב והמועדף על ידי אביו ואמו רחל. שנאה יוקדת זו גורמת ליהודה, בהיותו המנהיג הבלתי מעורער של שאר האחים, להתנכל ליוסף ולחפש דרכים יצירתיות להרגו; ויוסף מושלך לבור, על מנת להיפטר מנוכחותו אחת ולתמיד. יהודה אמנם לא זרק באופן פיזי את יוסף לבור, אבל רוח המנהיג שרתה על האחים שעשו זאת.

לאחר מכן מתחיל תהליך השינוי. צערו של יעקב גורם לאחים להאשים יהודה כאחראי לתוצאות הטרגיות  של ההתנכלות ליוסף. יהודה יורד ממנהיגותו וחובר אל הכנענים, ושם גם מתרחש הסיפור עם תמר. בסופו של הסיפור, בו יהודה מודה בעובדות ומציל את תמר מעונש המוות הצפוי לה, חוזר יהודה אל אחיו וביתו עם רוח אחרת בקרבו. הרעב מאלץ את בני יעקב לרדת למצרים; ובפעם השנייה, יוסף דורש להביא את בנימין אחיו כתנאי לכך שמשפחת יעקב תוכל לקנות מזון. יעקב אינו מעוניין למסור את בנימין, אולם יהודה אומר לו כי הוא ערב לשלומו של בנימין כדלקמן:

"ג וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה, לֵאמֹר:  הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא-תִרְאוּ פָנַי, בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם.  ד אִם-יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת-אָחִינוּ, אִתָּנוּ--נֵרְדָה, וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל.  ה וְאִם-אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ, לֹא נֵרֵד:  כִּי-הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ, לֹא-תִרְאוּ פָנַי, בִּלְתִּי, אֲחִיכֶם אִתְּכֶם.  ו וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, לָמָה הֲרֵעֹתֶם, לִי--לְהַגִּיד לָאִישׁ, הַעוֹד לָכֶם אָח.  ז וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל-הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר, הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח, וַנַּגֶּד-לוֹ, עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; הֲיָדוֹעַ נֵדַע--כִּי יֹאמַר, הוֹרִידוּ אֶת-אֲחִיכֶם.  ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי--וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם- טַפֵּנוּ.  ט אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ:  אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים"[2].

המפתיע הוא שיעקב משתכנע מדבריו אלה של יהודה, ולא מדברי האח הבכור ראובן, המצהיר כי אם לא יחזיר את בנימין יעקב יהיה רשאי להרוג את שני בניו:" וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן, אֶל-אָבִיו לֵאמֹר, אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ; תְּנָה אֹתוֹ עַל-יָדִי, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ.  לח וַיֹּאמֶר, לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם:  כִּי-אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן, שְׁאוֹלָה"[3]. מעבר לעובדה שיהודה חוזר להיות מנהיג האחים, הוא כבר חווה בעברו במעשה תמר, את מותם של שני בניו. סיבות אלה הן מכשירות אותו ללא ספק בעיני אביו.

[תמונתו של יהודה משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי האמן, Philip De Vere. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

יהודה ויוסף שמתעמתים על ההנהגה בעם ישראל, הם בעלי סיפור הפוך בתכלית. יוסף, שנזרק לבור ונמכר לישמעאלים לעבד בבית פוטיפר, אסיר בכלא המצרי עד שעולה לגדולה, מחזיר באותה מטבע לסובבים אותו. הוא זורק את שמעון לבור, מדביק לאחים אות קין של מרגלים, מעדיף את בנימין על שאר האחים, ומשעבד את אוכלוסיית מצרים לעבדים תמורת אמצעי קיום. יוסף מנחיל את הסבל שלו לכל באי עולם. זו צורת ההתמודדות שלו עם עברו הקשה. לעומתו יהודה נוהג אחרת בתכלית. ההדחה מהנהגת האחים, בגלל מכירת יוסף וצערו העמוק של יעקב, הירידה לאנשי כנען, שם מתרחש מעשה תמר במהלכם מתים שני בניו, מביאה אותו להכרה ולשכנוע פנימי כי יש לשנות את דרכו. עתה, עם התנאי של יוסף, הדורש את ירידת בנימין למצרים, יהודה מוכן להקריב את חייו עבור החזרתו בחיים לאביו.

המודל הזה מנפץ לרסיסים את התפיסה שלכאורה שלטת בספר בראשית בה כלל האירועים חייבים להיות בהיותם גזירה אלוהית קדומה. הפער בין התנהלותו של יוסף אל מול התנהלותו של יהודה מראה לנו בבירור כי הכל תלוי באדם ולא בשום גורם חיצוני לו. הסיפור המשולב של יוסף ויהודה מראה לנו, כי המקרא אינו בדעה שהכל מוכתב מראש, אלא יש לאדם את היכולת ואת האפשרות לעשות את הראוי והצודק. האמירה של יוסף כי האל שלח אותו למצרים, וממילא כל מה שקרה הינו גזירה אלוהית אינה הנחת העבודה המעמיקה של המקרא.

הרמב"ם הולך בפרשנותו הפילוסופית בקו זה, עליה דנו בהרחבה מעל במה זו[4] ובמקומות אחרים. בתמצית השקפת הרמב"ם[5] אומרת כי הזכרת האל במשוואה  כאן אצל יוסף, ואצל שאר נביאי ישראל כגורם מחייב למתחולל בעולם, הינה דילוג על האמצעים הטבעיים שהם חוקי הטבע תחתם פועל העולם. לעיתים, הנביאים משמיטים את הסיבות האמצעיות, קרי הטבע וחוקיו, ומיחסים את הכל לאל.

אחרית דבר

סיפורם של האחים לבית יעקב בכלל, והעימות בין יהודה ויוסף בפרט, יכולים להביא את הקורא למסקנה כי ספר בראשית אמון על השיטה הדטרמיניסטית. האדם לא יכול לשנות את גורלו העתידי, וכל מעשיו נידונים לכישלון ידוע מראש. כישלון זה מודגם בחטאו של אדם הראשון, בחוסר השליטה של קין ברצון לרצוח את אחיו, ומודגם גם בסיפורי יוסף ואחיו. חלומותיו של יוסף, מתקיימים חרף העובדה שהאחים מנסים לבטלם כל הזמן.

אולם, קריאה מעמיקה יותר של הטקסט מגלה לנו כי המדובר בתפיסה לא נכונה של הרוח המקראית. כל הקורות את האדם הם בשליטתו בלבד, ויעיד על כך סיפורו המורכב של יהודה והשינוי שעבר קודם מכירתו של יוסף ולאחריו. זו כמובן גם תפיסתו של הרמב"ם במורה נבוכים, שדן בעומק הדבר ומגיע למסקנה חד משמעית, כי הדטרמיניזם הוא מאתנו והלאה. ספר בראשית אמנם פותח בסיפור בריאת העולם, שיש לו השלכות תאולוגיות ודטרמיניסטיות חמורות, אבל הוא מסיים בסיפור יוסף ואחיו להראות כי הפרשנות הפטלית המיוחסת לספר בראשית בטעות יסודה.

[לאוסף המאמרים על פרשת ויגש, לחצו כאן]

מקורות

[1] בראשית, פרק מ"ה, פסוק ח'.

[2] בראשית, פרק מ"ג, פסוקים: ג' -ט'.

[3] שם, פרק מ"ב, פסוקים: ל"ז – ל"ח.

[4] ראה -אבי הראל, לב לדעת ועיניים לראות, עיקרון הבחירה החופשית, ייצור ידע, ספטמבר 2016.

הנ"ל, שלוש נגיעות פילוסופיות, הוצאת ספרי צמרת, 2012, עמודים: 203 – 207.

[5] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ב', פרק מ"ה.

• פנחס יחזקאלי (2014), דטרמיניזם, ייצור ידע, 11/4/14.