האלוף דוד זיני מביא עמו לתפקיד ראש השב"כ את כל מה שנדרש ממפקד: אינטואיציה קרבית, אומץ, מקצועיות, ובעיקר – יכולת נדירה להוביל מתוך ענווה. לא בכוח, לא בהטלת מורא, אלא מתוך נוכחות שמצמיחה מנהיגות. השאלה הגדולה כעת איננה האם הוא מוכשר – בזה אין ספק – אלא האם תינתן לו האפשרות לממש את הכישרון הזה בסביבה כה סוערת.

האיום בלחץ בינלאומי להקמת מדינה פלסטינית, הולך וצובר בימים אלה תנופה מחודשת. בישראל עדיין נוטים להתכחש למשמעות האיום. אבל, מקדמי התהליך ביניהם פעילים ישראלים מוכרים, מאמינים כי בגיבוש התוכנית בתמיכה בינלאומית רחבה, החברה הישראלית היגעה ממלחמה ממושכת, לא תוכל לדחות בשורה אזורית למזרח תיכון בטוח יותר, עם הזדמנויות כלכליות חדשות. אל פני האיום הזה חייבים להרים משקפת.

השיח הישראלי על משמעויות ביקור הנשיא טראמפ באזור, תוך "דילוג על ישראל", חולל בציבור חרדה. הדיווחים והפרשנויות הציגו את ממשלת ישראל כמערכת אסטרטגית כושלת שלא זיהתה במועד את התפנית אליה חתר הנשיא טראמפ במדיניותו במזרח התיכון. כתוצאה מכך לדעתם, הודרה ישראל אל  שולי התהליך האזורי. אלא שלמבט הביקורתי הזה ניתן להציע מבט פרשני חליפי שאמנם רחוק מלהבטיח לישראל את בשורת אחרית הימים,  ובכל זאת מסמן כיוון חיובי.  

הנחיית הרמטכ"ל, להרחיב מיידית את הוצאת צווי הגיוס לחרדים, מבטאת קריאה להנהגה הלאומית ולחברה הישראלית להכרה בהכרח להגדלת הצבא, מתוך הרחבה משמעותית של מרחב הגיוס בכלל הקבוצות בחברה הישראלית.

המאמר מוקדש להיבטים החיוביים של תופעת ה'יהיה בסדר' הישראלית. בהיבטים השליליים עסקנו במאמר קודם. הטוב והרע הם שתי פנים של אותה תופעה. לצד ההשלכות המסוכנות, ה'יהיה בסדר' מבטא גם את היכולת להעז וליטול סיכונים, ואת האמונה ככוח מניע. הוא מאפשר גמישות, יצירתיות, פתרון בעיות בשטח, וסולידריות בעתות משבר. כשמערכות פורמליות קורסות – דווקא האלתור מציל חיים.

במהלך התקפה של יממה אחת,  התערערה אמינותה של ישראל  ככוח אזורי שיכול להתערב למען בני ברית. הטבח בדרוזים בשכונה אחת בסוריה, מבטא מאבק כולל בהנהגת טורקיה לדחיקת רגליה של ישראל מהשפעה אזורית, ולחיזוק השליטה הטורקית בכול סוריה. המשבר הדרוזי בסוריה מחזק את דרכו של ג'ונבלאט מנהיג הדרוזים בלבנון שבחר בתמיכת קטאר ותורכיה בדרך המשמרת  עוינות לישראל.

על פרשת הדרכים הקשה בה ניצבת בימים אלה מדינת ישראל, מרחפת השאלה המטלטלת את מדינת היהודים משחר ימיה, מה בכל השנים הצליחו להקים כאן, מדינה ריבונית או לא יותר מוועד קהילות?

בשנה ה 77 לעצמאותה, קשה למדינת ישראל לחגוג. זה לא רק מצוקת המלחמה שאינה מסתיימת, זו מצוקה קשה יותר הכרוכה באבדן דרך. חזון  לאומי - שהייה פעם משותף לרבים הפך לשנוי במחלוקת. בתנאים אלה, קשה להנהיג מדינה, בוודאי במצבי חירום. כאשר אין למנהיג ברמה הלאומית התחלה של אמון כי טובת הממלכה בראש מעיניו, מצטמצמת יכולתו לקבל החלטות ריבוניות. בחולשה זו מכירים אויבי ישראל ומנצלים אותה במיטב תבונתם.

לא תמיד כדאי להלחם חזיתית למול חומה בצורה. צריך לדעת להרפות, לוותר ולהבין, שהמאבק רחוק מלהסתיים, מחר יום חדש, ובינתיים נכון להכיר בחולשה, כי הכרה כזו מול מציאות בלתי רצויה, היא חוזק!

לב הרעיון הציוני הוא להיות נפעם ומודרך על ידי חלום אינסופי. וכאן, את מי שיש לו חלום שבאמת מפעיל אותו, הפכו ל״משיחי״. בדרך הזו - שממוקדת רק בניהול טכני חסר חזון עליון - אין עתיד ואין רוממות רוח למדינת ישראל. אם תרצו, זה בסיס משבר חוסר האמון במנהיגים ובמוסדות, שכל רצונם לנהוג את המדינה.