גרשון הכהן: בין מלחמה לחברה ובין הרוח לחומר – תשובה למיכה גודמן

תקציר: מלחמה במזרח התיכון - בוודאי המלחמה הנוכחית - היא תופעה הישרדותית מתמשכת, ודרך המאבק שהיא תובעת מאיתנו מקרבת אותנו הרבה יותר לקיום באוריינטציה מזרחית-אסלאמית, מאשר באוריינטציה נוצרית.

[בתמונה: מלחמה במזרח התיכון - בוודאי המלחמה הנוכחית - היא תופעה הישרדותית מתמשכת, ודרך המאבק שהיא תובעת מאיתנו מקרבת אותנו הרבה יותר לקיום באוריינטציה מזרחית-אסלאמית, מאשר באוריינטציה נוצרית. התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing]
[בתמונה: מלחמה במזרח התיכון - בוודאי המלחמה הנוכחית - היא תופעה הישרדותית מתמשכת, ודרך המאבק שהיא תובעת מאיתנו מקרבת אותנו הרבה יותר לקיום באוריינטציה מזרחית-אסלאמית, מאשר באוריינטציה נוצרית. במורשת המשפחתית הזו, הלכידות מחזיקה מעמד ואינה נחלשת גם כשיש אי הסכמה בתחום הרעיוני. התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing]

[לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית' ביחס למערבית, לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

* * *

ב- 25 בינואר 2024, פרסם ד"ר מיכה גודמן מאמר ב'מקור ראשון', תחת השם: "לרפא את הקיטוב: האם מהמלחמה תיפתח הטובה?" (ראו המאמר למטה). רציונל המאמר הוא שכשם שהקיטוב נעלם בין אנשי המילואים - במפגש בין אנשים עם דעות שונות, ללא תיווך דיגיטלי ולאורך זמן - צריך לעשות זאת גם בעורף.

ע"פ גודמן, המהפכה הדיגיטלית יצרה בעולם כולו מגפה עולמית, שבה קיטוב אידיאולוגי הופך במהירות הבזק לקיטוב אמוציונלי, ובמקום שבו גוברת אי־הסכמה, שם גוברת הסלידה והשנאה. "זה הצליח בגדודי המילואים" - קובע גודמן - "ועכשיו תורנו בעורף!".

לטעמי, סיפר הקיטוב מורכב יותר ונעוץ עמוק בהבדל בין תרבות מערב לתרבות המזרח.
מיכה גודמן ב'מקור ראשון': לרפא את הקיטוב: האם מהמלחמה תיפתח הטובה?
איך מרפאים קיטוב? מפגישים בין אנשים עם דעות שונות, ללא תיווך דיגיטלי ולאורך זמן. זה הצליח בגדודי המילואים, ועכשיו תורנו בעורף
[למאמרו של מיכה גודמן ב'מקור ראשון', לחצו כאן]

פרדיגמת החשיבה המזרחית ביחס למערבית

בתרבות המערב הנוצרית - וגם בתרבות היהודית האשכנזית, שהושפעה מאוד ממאות שנות חיים בסביבה נוצרית - הרעיונות והדעות המשותפים הם התשתית המאחדת בני אדם זה לזה. במעגל הזיקות המתקיימות בתופעת האדם בין גוף לנפש בין חומר לרוח, נקודת ההתחלה מעוגנת בגישת הנצרות ברוח, היא קודמת לחומר וממוקמת מעליו. כך גם במערכת הזיקות בין מקום לבין הרעיון שהוא מייצג ומסמל בעולם הרוח. זו על פי גישה זו, מערכת הזיקות שבין ירושלים של מטה לבין ירושלים של מעלה.  בתפיסה הנוצרית, ירושלים במעלתה ובקדושתה היא קודם כל רעיון ורק אחר כך מקום בעפר ואבנים. כך ירושלים של מעלה ניצבת כקודמת לירושלים של מטה. במצב הזה, כשירושלים היא קודם כל רעיון, אז המקום לכשעצמו הוא משני, וכך בנצרות, הוותיקן יכול לשכון גם ברומא.

ביהדות לעומת זה, בתפיסתה הנראית לנצרות כבלתי מפותחת, תופעת האדם מתחילה בחומר - עפר מן האדמה. בהיגיון הזה, גם במערכת הזיקות בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה, קיימת קדימות לירושלים של מטה, והיא מתנה את הווית ירושלים של מעלה. בשל כך דאג רבי חיים בן עטר להזכיר בביאור מעשה בראשית, בהקדמתו לפירושו לתורה "אור החיים", מה שמובא בתלמוד במסכת שבת, "רצה הקב"ה לייסד לו דירה בתחתונים, אבל קבע שלא יכנס הוא ופמליה שלו לירושלים של מעלה לפני שיכנסו בניו לירושלים של מטה". במילים פשוטות: אבק דרכים של עולי רגל יהודים בסמטאות ירושלים הוא תנאי מקדים לכינון ירושלים של מעלה. לכן עבור היהדות, ירושלים במעלתה היא קודם כל מקום מוגדר במדויק, ורק במיקוד הזה למקום היא מגלמת רעיון. זה ההסבר מדוע למיקום הכל כך מוגדר של הר הבית לא יכול להיות תחליף.

במבט זה, על הגישות המנוגדות לתיאור הזיקות בין חומר לרוח בין יהדות לנצרות, מתבהר גם ההבדל ביחסי משפחה בין הגישה היהודית לנוצרית. הגישה היהודית מציבה אחוות האחים בני משפחה אחת על בסיס חומרי ביולוגי משותף, הגישה הנוצרית לעומתה, מכוננת את אחוות האחים קודם כל ובעיקר על בסיס אמונות ודעות משותפות.

השונות העקרונית הזו בין יהדות לנצרות, מתבטאת כך גם בשאלה מיהו יהודי או מיהו נוצרי. בשעה שביהדות השתייכות לדת וללאום יחד, נקבעת באופן הטבעי במגע החומרי ברחם האם, הנצרות מראשיתה מפרידה בין דת ללאום, וקריטריון הזהות הוא דתי בלבד ונקבע על בסיס אמונה ורעיון. ביהדות החיכוך בחומר כל כך דומיננטי, עד כדי כך שהחיכוך ברחם הוא שקובע את יהודיותו של עובר. נפקא מינא לגבי תינוק שנולד לאם פונדקאית לא יהודייה, שנוצר מזרע ובביצית של הורים לגמרי יהודיים, ההלכה היהודית פסקה שהתינוק זקוק לגיור. קריטריון השייכות לנצרות לעומת זאת מתמצה בקבלת האמונות והרעיונות. על הגישה הזו נתמכה בנצרות "תיאולוגיית ההחלפה", זו הטענה שבגלל חטאי היהודים וסירובם להכיר בישוע כמשיח, בני ישראל, עמו של אלוהים - "ישראל שבבשר" הוחלפו "בישראל שברוח". קדימות הרוח על החומר כמכוננת זהות דתית חדשה, נחוצה כך לתיאולוגיה הנוצרית על מנת לתאר כיצד בחירת האל מגולמת במאמיניו הנוצרים, על אף שאין ביניהם זהות משותפת של שרשרת דורות ביולוגית וחומרית.  

גם בלי להתעמק בתיאולוגיה מפולפלת, הקדימות שמעניקה התרבות הנוצרית לעולם הרעיונות והדעות, מסבירה תופעות מרכזיות בהיסטוריה של אירופה. באופן דומה, גם בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל תופעה כמו פיצול והיפרדות קיבוצים בשנות החמישים של המאה הקודמת על רקע מחלוקת אידיאולוגית, אינה ניתנת להבנה ללא המורשת המערבית נוצרית בדומיננטיות המובהקת שהעניקה לעולם הרעיונות. באותה מחלוקת על שאלת האמונה בסטאלין ובבריה"מ, התפצלו והתפרקו בקיבוצים גם משפחות גרעיניות. הדבר מעיד עד כמה כל האחדות של משפחות וקהילות בתנועה הקיבוצית הציבה את השותפות ברעיון כתנאי מכונן לאחדות המשפחה והקבוצה. האידיאולוגיה הוצבה באופן הזה מעל לכל גורם מאחד אחר, עד שלא יכלו להמשיך לחיות יחד בהעדר הסכמה רעיונית.

במשפחות יהודיות שהגיעו מארצות ערב, האחדות מתקיימת על בסיס ממש אחר. גם בחייהן של משפחות אלה ישנם רעיונות ודעות, אבל הם לא הדבר עליו מושתתת לכידות המשפחה. במורשת המשפחתית הזו, הלכידות מחזיקה מעמד ואינה נחלשת גם כשיש אי הסכמה בתחומי הרעיוני. אח אחד במשפחה יכול להיות קומוניסט והשני ממש הפוך. הפיצול הרעיוני ביניהם לרגע לא מעיב על אחדות המשפחה. במאבק הנורא שהתחולל בשנה שעברה ברחובות ישראל, בעד ונגד הרפורמה המשפטית, מספרים על משפחות שבפסח האחרון ממש התקשו לשבת יחד לחגוג את הסדר. ניתן לשער כי זה היה חמור במיוחד במשפחות ממוצא אירופי. משפחות ממוצא אחר מכילות ביתר קלות את המחלוקות. המשפחה בממשותה הביולוגית-הקיומית, קודמת במורשת הזו לכל מחלוקת בענייני אמונות ודעות.

[קריקטורה מהימים ההם בנושא הפילוג בתנועה הקיבוצית. קיבוצים התפרקו על מחלוקת אידיאולוגית, כי במערביותם התרבותית הרעיון מעל לכל, ואין דרך לחיות יחד בלי הסכמה רעיונית. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]
[קריקטורה מהימים ההם בנושא הפילוג בתנועה הקיבוצית. קיבוצים התפרקו על מחלוקת אידיאולוגית, כי במערביותם התרבותית הרעיון מעל לכל, ואין דרך לחיות יחד בלי הסכמה רעיונית. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

סוגיה זו מתכנסת אל הדיון האירופי בהומניזם בשאלה: "מהו אדם?"

הדיון בתופעת האדם מתחיל בהיבט הזה, בשאלה העקרונית, האם האדם הוא קודם כל חומר ורק אחר כך רוח ורעיונות, או להיפך. במבט היסטוריוסופי השאלה היא, האם מה שמחולל את ההיסטוריה האנושית מתחיל ברעיונות - באידאות- כדעתו של הגל, או שהיא מתהווה, כדעתו של קארל מארקס תלמידו של הגל, דווקא מתוך התנאים החומריים שהם אלה המכוננים גם את עולם האידאות והרעיונות.

נכון שתורת קארל מארקס התפתחה לאוטופיה אנושית עם בשורה רעיונית אוניברסלית לכלל האנושות, אבל לענייננו חשובה הדגשתו את קדימות הבסיס החומרי כתנאי מכונן למבנה העל האידיאולוגי. דווקא על רקע האוטופיה האוניברסלית של מארקס, מהמאה ה-19, יכולה להתברר משמעות תפיסתו הביקורתית של הפילוסוף מישל פוקו, מהמחצית השנייה של המאה העשרים.
[בתמונה: הדיון בתופעת האדם מתחיל בהיבט הזה, בשאלה העקרונית, האם האדם הוא קודם כל חומר ורק אחר כך רוח ורעיונות, או להיפך... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing]
[בתמונה: הדיון בתופעת האדם מתחיל בהיבט הזה, בשאלה העקרונית, האם האדם הוא קודם כל חומר ורק אחר כך רוח ורעיונות, או להיפך... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing]

מישל פוקו מאתגר את האוניברסליות בהבנת התופעה האנושית

הפילוסוף והתיאורטיקן החברתי הצרפתי הבולט במאה ה-20, מישל פוקו (ראו דיוקן למטה), הוא המבקר הגדול ביותר של הנחת האוניברסליות התבונית בתופעת האדם. הוא הפריך את התפיסה שקיימת בהיסטוריה האנושית תבונה אנושית אוניברסלית, עם כיוון מתפתח ליניארי ודטרמיניסטי שמוביל כבשורת קאנט אל האור והחירות. פוקו הדגיש עד כמה כל מה שמוכר לבני אדם כמובן מאליו תרבותי ומדעי הוא לגמרי תלוי הקשר נסיבתי.  גם מה שמוכר ומוצג כביטוי לקידמה ולהתפתחות האדם, מכיל ממדים נסיבתיים אקראיים ובמקום אחר בתנאים אחרים יכולה להתפתח תודעה אנושית אחרת.

במחקר אמפירי היסטורי על התפתחות הבקבוק עם המוצץ להאכלת תינוקות, השתמש מישל פוקו להדגים עד כמה מה שנראה במבט היסטורי נאור כהתפתחות כמעט ידועה מראש לקידום חירות האישה, נוצר באקראי. בכיבוש הצרפתי של הודו-סין התגלה בעצים חומר ממנו נוצר הגומי. מתוך המאמץ להפיק מהחומר ענין מסחרי נוצר במקרה הפטנט של בקבוק ומוצץ. אימהות לתינוקות שניסו את המוצר גילו שהוא עובד - כך במקרה נוצר תחליף להנקה. התינוק היה יכול מאותו רגע להיות מופקד בידי הסבתא ולאם הצעירה נוצר פנאי, שאותו ביקשה למצות בעבודה. כשהשתכרה מעבודתה פיתחה לעצמה תודעת עצמאות. כך מתוך המצאה אקראית הלכה ונוצרה תפנית תרבותית ערכית בתנועה לשחרור האישה. הסיפור הזה לגמרי הפוך מהסיפור הנאור המתחיל במה שמתחולל בעולם הרעיונות. אנשי הנאורות יבקשו לספר על קידמה, שהביאה בכנפיה רעיונות חדשים לשחרור האישה. וכך באופן תבוני סדור, מתוך התודעה הרעיונית החדשה שהתפתחה, התבקש מענה להאכלת התינוק כשאמו מבקשת לעצמה פנאי לענייניה.

בסיפור של מישל פוקו התלכדות נסיבתית אקראית בחומר חוללה תופעה תרבותית ערכית. בסיפור התבוני הנאור, בדיוק להיפך, התפתחות רעיונית תודעתית ביקשה באופן מודע מענה טכני לצורך תרבותי ערכי שכבר היה קיים קודם.  

אחת התובנות המרכזיות של פוקו היא ההכרה בריבוי הסובייקטיביות. הוא קרא תיגר על הרעיון שיש טבע אנושי אחיד ואוניברסלי על ידי הדגשת מגוון הזהויות והחוויות. פוקו דחק בחוקרים והוגים לאמץ את המורכבות של סובייקטיביות אינדיבידואלית שעוצבה על ידי גורמים היסטוריים, תרבותיים וחברתיים שונים. בכך הוא פירק את ההנחה שניתן להשיג הבנה מאוחדת בלתי תלוית הקשר, של התופעה האנושית.

[בתמונה: מישל פוקו. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי רועי בושי. קובץ זה הוא בעל תנאי רישיון GNU לשימוש חופשי במסמכים]
[בתמונה: מישל פוקו. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי רועי בושי. קובץ זה הוא בעל תנאי רישיון GNU לשימוש חופשי במסמכים]

"זה הצליח בגדודי המילואים", כי המלחמה החזירה את הלוחמים אל הבסיס - אל החומר

בגישת מישל פוקו, ובמבט חדש על חשיבות התנאים החומריים בתפקידם בכינון התודעה האנושית, מה שקרה באחווה שנוצרה בין חיילי המילואים למרות מחלוקות ערכיות ורעיוניות, הוא תוצאה של חזרה למצב הקיומי הבסיסי של המגע בקיום החומרי. אימת אובדן החיים מחזירה את בני האדם למקום הבסיסי של קיום בחומר - למלוא המגע בממדיה הפיזיים של המלחמה. זהו המקום המובהק של מאבק קיום, שמחזיר בני אדם לנקודת הבראשית, אל העפר ממנו נברא האדם, אל המקום שקיים בנו קודם לכל רעיון. לכן. מחלוקות רעיוניות כל כך מיטשטשות שם, גם בקרב אלה האוחזים בתרבות חשיבה מערבית.

מלחמה קיומית שנוגעת בדור שלם - בוודאי המלחמה הנוכחית - היא תופעה סוחפת ומעצבת. בעוצמות המאבק שהיא מגייסת מכלל האומה, בעומק החרדות שהיא מחוללת, בני אדם מתחברים זה לזה, בחיבור אחר מזה המוכר בימים של שגרה. בתהליך הזה, עולה ומתגבשת מחדש אחווה על בסיס מגע משותף בבסיס החומרי המכונן משפחה ואומה. הרעיונות במלוא נישגבותם הופכים ביורה הרותחת של שעת מלחמה למשניים.  

למול ההבחנה שלימד הרב סולוביצ'יק - בין אחדות ישראל המבוססת על ברית גורל לבין אחדות ישראל המבוססת על ברית ייעוד - המלחמה הזו במיוחד בשורות הלוחמים התיכה יחד את ברית הגורל עם ברית הייעוד. מרתק לגלות עד כמה ההבחנה של סולוביציק מצויה במרחב הדיון הנוצרי בשאיפתו לברית יהודית חדשה המבוססת על תודעת ייעוד משותף -זהות רעיונית. לא רק על גורל חומרי משותף.

המלחמה הפכה את המאבק הגורלי לקיום יהודי בארץ ישראל לבסיס הייעוד המשותף. עצם הקיום המשותף בתנאיי הכור המצרפי של מלחמה, הפך בין הלוחמים לתודעת ייעוד גדולה. בעולם המטיל ספק מחודש בזכות היהודי לחיים ריבוניים בארץ אבותיו, המאבק להגנת קיום יהודי במדינה ריבונית בארץ ישראל נעשה בתודעת הלוחמים לייעוד נשגב ומשותף שאין למעלה ממנו.
[בתמונה: המלחמה החזירה את הלוחמים אל הבסיס - אל הצורך בהישרדות, אל החומר... המקור: דובר צה"ל]
[בתמונה: המלחמה החזירה את הלוחמים אל הבסיס - אל הצורך בהישרדות, אל החומר... המקור: דובר צה"ל]

[לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית' ביחס למערבית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

מקורות והעשרה

3 thoughts on “גרשון הכהן: בין מלחמה לחברה ובין הרוח לחומר – תשובה למיכה גודמן

  1. אולי ננסח זאת אחרת. הסיבה שגרשון הכהן בניגוד ל99% מאלופי צה"ל האחרים מעניין זה בגלל שיש לו בריסק בראש. הרב סולובייצ'יק שהוא ציוני אבל ציוני של גלות (בניגוד לחתנו הגדול, הרב ליכטנשטיין שמימש את הציונות שלו ועלה לארץ), סבו רב חיים מבריסק, דודו הרב מבריסק רב וולוול, כולם שוכנים בראש של גרשון הכהן. הם מהגולה אבל הם מחדדים את המחשבה שלו שוב ושוב. וכאשר הוא צריך להתמודד איתם כל הזמן הוא לא יכול להפסיק לחשוב ולהתווכח.

  2. בסוף גרשון הכהן תמיד חוזר לבריסק, אם לא לרבי חיים מבריסק אז לרב סולובייצ'יק. גרשון הכהן יכול לצאת מבריסק ולהיות אלוף בצבא אבל הוא לא יכול להוציא את בריסק מגרשון הכהן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *