אבי הראל: מוות והדבקות הנפש בהקשר למותו של יעקב

תקציר: פרשת ויחי המסיימת את ספר בראשית, מסיימת גם את תקופת האבות, המעבירה את הנהגת העם לידי משה ואהרון. בפרשה עצמה מסופר כאמור על מותו של יעקב. המוות בקבלה בכלל ובספר הזוהר בפרט מאוזכר במקומות רבים, המתארים את יציאתה של הנשמה מהגוף, את המראות שרואה באותו פרק זמן האדם עד היפרדותה של הנשמה מהגוף.

[בתמונה: המוות בקבלה בכלל ובספר הזוהר בפרט מאוזכר במקומות רבים, המתארים את יציאתה של הנשמה מהגוף, את המראות שרואה באותו פרק זמן האדם עד היפרדותה של הנשמה מהגוף... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing]
[בתמונה: המוות בקבלה בכלל ובספר הזוהר בפרט מאוזכר במקומות רבים, המתארים את יציאתה של הנשמה מהגוף, את המראות שרואה באותו פרק זמן האדם עד היפרדותה של הנשמה מהגוף... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing]

[לאוסף המאמרים על 'פרשת ויחי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית, ועוסקת בעיקר דבריה בצוואת יעקב, ברכותיו, מותו וקבורתו. לאחר מותם של יעקב ויוסף, מסתיים השלב הראשון בהיסטוריה של עם ישראל, ומתבצע מעבר מתקופת האבות, להנהגתו של משה, שתלווה אותנו עד סוף ספר דברים.

.

הזוהר על אתר מתייחס לנושא מותו של יעקב במספר מקומות, אבל גם פורס מנענד הסבר רחב אודות המוות מההיבט המיסטי, בו נעסוק בדברינו הבאים.
[בתמונה: המוות בקבלה בכלל ובספר הזוהר בפרט מאוזכר במקומות רבים, המתארים את יציאתה של הנשמה מהגוף, את המראות שרואה באותו פרק זמן האדם עד היפרדותה של הנשמה מהגוף... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing]
[בתמונה: המוות בקבלה בכלל ובספר הזוהר בפרט מאוזכר במקומות רבים, המתארים את יציאתה של הנשמה מהגוף, את המראות שרואה באותו פרק זמן האדם עד היפרדותה של הנשמה מהגוף... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing]

ככלל המסתורין של המוות תופס מקום חשוב בזוהר, והוא מופיע בהקשרים שונים במקומות רבים, כדלקמן: לאחר שדינו של אדם נחרץ ביום הדין (מראש השנה ועד ליל הושענא רבא) ומגיעה שעת פירוד הנפש מהגוף, עומד האדם לדין נוסף כדברי בעל הזוהר:" ואז עומדים עליו שלושה שליחים ומחשבים את ימיו ועוונותיו וכל מה שעשה בעולם הזה, והוא מודה על הכל בפיו, ואחר כך הוא חותם עליו בידו... ובידו כולם חתומים לדונו בעולם ההוא על ראשונים ועל אחרונים, על חדשים ועל ישנים, לא נשכח אחד מהם... וכל אותם המעשים שעשה בעולם הזה(שהאדם עשה) בגוף וברוח, כך הוא גם נותן חשבון בגוף ורוח עד שלא יצא מן העולם"[1].

הפירוד של הנשמה מהגוף מתואר בזוהר כטראומה קשה, לפי הדברים הבאים: "כי עזה כמוות אהבה – עזה היא פירוד הרוח מהגוף, ששנינו: כשמגיעה שעתו של אדם להסתלק מהעולם, והוא רואה מה שרואה, מהלך הרוח בכל אברי הגוף, והוא מעלה גלגליו, כמי שמהלך בים בלי משוטים, עולה ויורד, ואין לו נחת רוח והוא בא ונשאל בכל אברי הגוף, ואין עז כיום שפורש הרוח מן הגוף"[2].

בשלב זה של יציאת הנשמה מהגוף, נראים לו לאדם מראות ודמויות שמעולם לא ראה, והן אשר ממלאות את עולמו באותו פרק זמן. אופק הראייה של האדם מתרחב וניתנת לו ההזדמנות לראות כאמור מראות ייחודיים, כדלקמן: "בשעה ששוכב אדם ודין שורה עליו לצאת מן העולם הזה, נוספת רוח עליונה בו, מה שלא היה בימיו, וכיוון שהיא שורה עליו ונדבקת בו, רואה מה שלא זכה לראות בימיו, משום שנוספת בו אותה רוח, וכשנוספה בו והוא רואה, אז יוצא הוא מן העולם הזה... וזהו שכתוב – כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינם זוכים, במיתתם זוכים"[3].

הזוהר גם מתאר כי בתהליך המוות רואה האדם את קרוביו וחבריו שהלכו לעולמם זה מכבר בזו הלשון: "למדנו, בשעה שאדם מת ניתנה לו רשות לראות, והוא רואה אצלו קרוביו וחבריו מן העולם ההוא(הכוונה לעולם הבא), וכולם גלופים בדיוקניהם כמו שהיו בעולם הזה"[4].

בהמשך נאמר  כי אם האדם צדיק אזי כל האורחים המתים שהוא רואה שמחים ומקבלים את פניו בשלום, אבל אם המדובר באדם רשע אזי הוא חוזה רק באנשים רשעים והם עצובים לקראת בואו, בגין העונש שיושת עליו בעולם האמת.
[בתמונה: המוות בקבלה בכלל ובספר הזוהר בפרט מאוזכר במקומות רבים, המתארים את יציאתה של הנשמה מהגוף, את המראות שרואה באותו פרק זמן האדם עד היפרדותה של הנשמה מהגוף... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית ideogram]
[בתמונה: המוות בקבלה בכלל ובספר הזוהר בפרט מאוזכר במקומות רבים, המתארים את יציאתה של הנשמה מהגוף, את המראות שרואה באותו פרק זמן האדם עד היפרדותה של הנשמה מהגוף... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית ideogram]

דמות מפתיעה שהמת רואה היא דמותו של האדם הראשון, והם על פי התיאור הבא מנהלים דו שיח, כדלקמן: "בוא וראה, אין אדם מסתלק מן העולם עד שהוא רואה את אדם הראשון. שואל אותו אדם(הראשון) על מה הוא הולך מן העולם ואיך הוא יוצא, והוא אומר לו, אוי, שבגללך יוצא אני מן העולם. והוא(אדם הראשון) משיב לו, בני, אני עברתי על מצווה אחת ונענשתי בגללה, ראה אתה כמה חטאים חטאת וכמה מצוות ריבונך עברת"[5].

הזוהר מהדהד כאן מדרש מפורסם המדבר על אותה פגישה, והבא לומר כי מיתתו של כל אחד ואחת באה לכאורה בגין חטאו של אדם הראשון: "על אשר מריתם את פי זה אדם הראשון, שכל הצדיקים שיעמדו ממנו נגזרה עליהם מיתה אינן נפטרין עד שרואין פני שכינה,  ומוכיחין אדם הראשון(אדה"ר) ואומרים לו אתה גרמת לנו מיתה. והוא משיבם, אני בידי חטא אחד ואתם  אין כל אחד מכם שאין בידו יותר מארבע עוונות"[6].

השיא בשעת מיתתו של אדם היא ראיית השכינה, מוטיב המופיע במדרשים רבים, המופיעה עם ליווי של שלושה מלאכים עמה: "למדנו, אמר רבי יהודה בשעת פטירתו של אדם הוא יום הדין הגדול, שהנשמה מתפרדת מן הגוף, ולא נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה, וזהו שנאמר כי לא יראני האדם וחי. ובאים עם השכינה שלושה מלאכי השרת לקבל נשמתו של צדיק"[7].

מתוך ראיית השכינה האמורה לומד הזוהר את המנהג של כיסויי עייני המת, היות והוא משתוקק לראות את השכינה עיניו נשארות פתוחות, וכדי שלא ייפגם מראה נשגב זה יש להעצים את עיניו. ברם גילוי שכינה מרומם זה, מתחלף על פי הזוהר בהופעתו של מלאך המוות, המביא איתו חושך ואימה: "... זוקף אדם עיניו ורואה כתלי הבית שמתלהטים באש ממנו (ממלאך המוות). בין כך רואה הוא אותו לפניו, כולו מלא עיניים, לבושו אש... כיוון שרואה אותו, מזדעזע כל גופו ורוחו..."[8].

הזוהר ממשיך ואומר כי מיתת צדיקים שמחה היא להם היות והם מתים מיתת נשיקה וזוכים לדבקות בקדושה: "נשמתו של צדיק מתאווה אימתי תצא מן העולם הזה, שהוא הבל, כדי להתענג בעולם הבא"[9]. מושג הדבקות בקבלה הינו מושג רחב ועמוק, ואין מקום לדון בהיקפו זה במאמר דנן. הדבקות שדיברנו עליה כאן הינה דבקות הנשמה בעולם הרוחני בעת מות הגוף[10].

גרשום שלום מתווה שלושה קווים המאפיינים את הדבקות האמורה בקבלה [11]:

  • הראשון – אפשר להגשים את הדבקות בחיי העולם הזה, בדרך ישירה ואישית. המדובר על אושר עילאי שניתן להשיגו בלי כל קשר לאחרית הימים ולימות המשיח, היות והמדובר בהישג אישי לחלוטין.
  • השני – דבקות שכזאת המושגת כבר בחיי העולם הזה, משמעותה וויתור על העולם החומרי והתרכזות בבורא בלבד, ולא תמיד הדבר תלוי ועומד בעת המוות, כפי שאנו מוצאים באליהו שדבק באל עוד בחייו.
  • השלישי – דבקות משמעותה העמוקה היא שלא תיפרד מחשבתו של האדם מה' יתברך, ושלא יחשוב אדם על אלוהים אחרים אלא כל לכוחו חייב להיות מרוכז בהשגת ה' בכל עת ובכל שעה.

כאמור בדברינו אלה אנו עוסקים בסוג הדבקות המגיע לאדם בעת מותו, ודבקות זו ניתן לדמותה בדמותה של בליעה של טיפת מים (הנשמה) בתוך הים הגדול (העולם האלוהי). מטפורה זו  קיימת גם בספרות ההודית בזו הלשון: "כפי שמים זכים הנשפכים למים זכים נהיים כמוהם – כך נהיית נשמתו של החכם לברהמין"[12]. במקורות הקבליים מופיעה מטפורה זו לראשונה, ככול הנראה אצל רבי יצחק דמן עכו[13], כדלקמן:" היא(הנשמה) תדבק בשכל האלהות והוא ידבק בה...ונעשית היא והשכל דבר אחד כשופך כד מים במעיין נובע שנעשה הכל אחד..."[14].

לדעתו של רבי יצחק דמן עכו ספיגתה של נשמת האדם בתוך הישות האלוהית הינה מוחלטת, ולכן יש סכנה חמורה של טביעה בחוויה זו, קרי מוות: "כאשר אמר משה רבינו עליו השלום, הראיני נא את כבודך, את המוות ביקש, למען ישלול נפשו מחיצת היכלה... ועתה אתה בני השתדל לראות אור עליון כי וודאי הכנסתיך בים אוקיינוס המקיף את העולם, והישמר לך ושמור נפשך מאוד מהביט וליבך מהרהר(על האור האלוהי), פן תטבע..."[15].

נושא הפרדות הנפש מהגוף בעת ההדבקות מוזכרת במפורש גם בספר שערי צדק האנונימי, שהוא בן זמנו של רבי יצחק דמן עכו, כדלקמן:" למען ה', אפשר לך למסור לי שום כוח שאוכל לסבול הכוח ההוא היוצא מליבי ולקבל ממנו? כי הייתי רואה להמשיכו ולקבל ממנו כדמות מעיין ברכה גדולה מלאה מים, אם יפתחה האדם(שאין לו הכנה ראויה לכך), וישקע במימיו ותיפרד נפשו ממנו"[16].

מהמקורות האמורים ומאלה שלא הובאו כאן מקוצר היריעה, ניתן לומר כי כאשר הנשמה דבקה עם העולם האלוהי, היא מאבדת את זהותה וקשה להבחין בה כישות נפרדת, כך שהיא בעצם נכחדת בים אליו הגיע בצורת טיפה.
[בתמונה: המוות בקבלה בכלל ובספר הזוהר בפרט מאוזכר במקומות רבים, המתארים את יציאתה של הנשמה מהגוף, את המראות שרואה באותו פרק זמן האדם עד היפרדותה של הנשמה מהגוף... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית ideogram]
[בתמונה: המוות בקבלה בכלל ובספר הזוהר בפרט מאוזכר במקומות רבים, המתארים את יציאתה של הנשמה מהגוף, את המראות שרואה באותו פרק זמן האדם עד היפרדותה של הנשמה מהגוף... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית ideogram]

ג'יקטיליה מדבר על נושא הדביקות בהקשר של ספירת שכינה

קודם לתיאור הדבקות האמור, הוא מתאר את הדינמיקה של השכינה בין טוב לרע בעולם העליון[17], תוך זיהוייה עם עץ הדעת טוב ורע, כדלקמן: "והמידה הזאת נקראת במעשה בראשית עץ הדעת, ובה חטא האדם הראשון ונסתלקה. לפי שהיא מקבלת כל הגוונים...והיא פועלת בתחתונים כפי אותו הכוח הנמשך אליה מן המעלות שלמעלה ממנה. אם חיים אם מוות, אם טוב אם רע, לפיכך אמרה תורה ועץ הדעת טוב ורע, אם טוב למה רע, ואם רע למה טוב? אלא נקראת עץ הדעת, וליודעים נעלמות שם ה' יתברך הוא הדעת, והמידה הזאת היא עץ של ה' הנקרא דעת, שהיא היכלו וביתו ובה משלח שורשים וכוח ברכה ואצילות, ומשם יביא ה' לעץ הדעת כל טוב, על ידי מידת הצדק הנקראת טוב. ואם חס וחלילה יפסקו הצינורות הבאים על ידי צדק, אזי מושכת ממידת הדין הקשה, ומצד שמאל יש דברים שבהן מתחדשות רע בעולם וזהו טוב ורע. ואדם הראשון חטא במחשבה ונענש מיתה... והנה בהיות המידה הזאת שואבת ברכות עליונות ומיני שפע ואצילות מעץ החיים, על ידי המידה הנקראת אל חי, נקראת ארץ החיים, והמתים הנקברים בארץ ישראל המיוחדת לה תחילה, וכל עושה טוב ושומר תורה ומצוות ונדבק במידה הזאת על ידי טהרת האיברים... נקרא חי גם אחרי מותו... ומה שדרשו חז"ל (במסכת) פסחים, וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה?... דע והאמן כי יש עניין בסוד צורת טהרת האיברים, שאפשר לאדם להידבק בשכינה אם היא אש אוכלת, היא האש שבה מתעדנים ומתפנקים הדבקים בה בנשמה הטהורה הנקראת נר ה'..."[18].

לפי האמור בדברים אלה, מזהה ג'יקטיליה את הטוב והרע עם החיים והמוות, ואחר כך הוא מציג את הדביקות בשכינה בבחינת חיי נצח[19]. השכינה מקבלת שפע מהצדק העליון ומקנה בשפע זה חיים למי שדבק בה.  

אחד החידושים הנועזים של ג'יקטיליה בעניין הדבקות, היא הקביעה שהדבקות האולטימטיבית  והעליונה שמורה רק לעם ישראל, ואילו אלה שאינם בני ברית, הדבקות שלהם מוגבלת בהיקפה וברמתה, כדלקמן: "אבל ישראל הם נאחזים בקו האמצעי(ספירת תפארת), כמו שהודענוך, וכמו שקו האמצעי עולה עד אין סוף(כנראה ספירת כתר. בכל הדיון האמור כאן משמש הביטוי אין סוף כינוי לספירת כתר), כך ישראל הדבקים בו עולים עד אין סוף... ואף על פי שהאומות כולם יעלו למעלה, גבול וקץ יש לעלייתם, שאינם יכולים לעלות יותר מן המקומות שהם דבקים בהם, שהם (ספירות) גדולה וגבורה. אבל ישראל שהם דבקים בקו האמצעי, שהוא (ספירת) תפארת... וכמו שהקו האמצעי עולה עד אין סוף(ספירת כתר), כך (ישראל) הדבקים בו עולים עמו עד אין סוף... כלומר, כמו שהתפארת עולה למעלה עד אין סוף ומתלבש בבגדי (ספירת) הכתר ומתפאר בהם, כך ישראל הדבקים (בספירת)תפארת עולים עמה..."[20].

לשון אחר – ג'יקטיליה מבחין או ליתר דיוק מבדיל בפוטנציאל הדבקות בין עם ישראל לשאר אומות העולם, ויתכן שיש כאן הד לדבריו של ר' יהודה הלוי[21], הדוגל בפער איכותי הרוחני, בין עם ישראל לאומות העולם.

בספר הכוזרי, מתווה ר' יהודה הלוי את הרעיון כי סגולת עם ישראל קיימת באופן אימננטי, והעניין האלוהי, עובר בתורשה מאב לבן. יש לעם ישראל לפי שיטה זו, עליונות מכרעת על כל העמים האחרים, וגם היחס לגרים בישראל נגזר מכך, היות ושורש נשמתם הוא אחר, כדלקמן:" ה' בחרם לעם ולאומה מבין אומות העולם וחל העניין האלוהי על המונם עד שהגיעו כולם אל מעלת הדיבור... אחר שלא היה חל העניין האלוהי כי אם ביחידים מבני אדם הראשון... והוליד בנים רבים ולא היה ראוי להיות במקום אדם אלא הבל... נתן לו תחתיו שת... והיה סגלה ולב וזולתו קליפה... עד נח, ביחידים היו לבבות, דומים לאדם... אבל אברהם... היה העניין האלוהי דבק בהם מאבות אבותם אל בני בנים... ליצחק, יעקב... ובני יעקב כולם סגלה"[22].

ובהמשך דבריו: "וכן העניין האלוהי ממנו, כמעלת הנפש מן הלב, על כן אמר: [עמוס ג' ב] רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם...וכאשר הלב משורשו ועצמו מיושר המזג להידבק בו הנפש החיה, כן ישראל מצד שרשם ועצמם ידבק בהם העניין האלוהי. כמו שידעת כי היסודות נהיו להיות מהם המחצבים, ואח"כ הצמח, ואח"כ החיים, ואח"כ האדם ואח"כ סגולת האדם, והכול נהיה בעבור הסגולה ההיא להידבק בה העניין האלוהי, והסגולה ההיא בעבור סגולת הסגולה, כמו הנביאים והחסידים"[23].

לשון אחר – ריה"ל בספר הכוזרי מציג שיטה האומרת כי העניין האלוהי, המתואר במונחים של דבקות באל, השגה נבואית והשגחה מיוחדת, הוא תכונה תורשתית, אשר הייתה קיימת באדם הראשון, אך לא עברה אל כל בניו. הגן הרוחני האמור – העניין האלוהי – עבר אל יחידים מזרעו של אדם הראשון, ורק אחרי תהליך שנמשך דורות התפתח עם (ישראל)שבו העניין האלוהי הפך להיות תכונה בלתי הפיכה. כל בני העם הזה נושאים את התכונה הגנטית של העניין האלוהי, אשר גם אם אינה יוצאת אל הפועל ונראית לעין ביחיד כלשהו, הריהי עוברת בתורשה מדור לדור.

[בתמונה: המוות בקבלה בכלל ובספר הזוהר בפרט מאוזכר במקומות רבים, המתארים את יציאתה של הנשמה מהגוף, את המראות שרואה באותו פרק זמן האדם עד היפרדותה של הנשמה מהגוף... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing]
[בתמונה: המוות בקבלה בכלל ובספר הזוהר בפרט מאוזכר במקומות רבים, המתארים את יציאתה של הנשמה מהגוף, את המראות שרואה באותו פרק זמן האדם עד היפרדותה של הנשמה מהגוף... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing]

אחרית דבר

פרשת ויחי המסיימת את ספר בראשית, מסיימת גם את תקופת האבות, המעבירה את הנהגת העם לידי משה ואהרון. בפרשה עצמה מסופר כאמור על מותו של יעקב. המוות בקבלה בכלל ובספר הזוהר בפרט מאוזכר במקומות רבים, המתארים את יציאתה של הנשמה מהגוף, את המראות שרואה באותו פרק זמן האדם עד היפרדותה של הנשמה מהגוף.

חלק מהתיאורים נדרשים להידבקותה של הנשמה בעולם האלוהי, ולפי דבריו של ג'יקטיליה בספרו שערי אורה, המדובר באפשרות ההידבקות בספירת שכינה. ספירת השכינה לפי דבריו היא המעניקה לעם ישראל כפרה ביום הכיפורים, היא המגינה עליו מפני אויביו, ובזכותה ירשו בני ישראל את ארץ כנען. היחיד מבני ישראל, כאשר נפרדת נפשו מגופו, יכולה להידבק בשכינה, זאת כמובן בהתאמה למעשיו בעולם הזה. לדעת ג'יקטיליה הידבקות זו יכולה להגיע עד הספירה העליונה ביותר, ספירת כתר, שעדיה מי שאינו בן ברית לא יכול להגיע. בכך אולי מהדהד ג'יקטיליה את משנתו של רבי יהודה הלוי, המדבר על העניין האלוהי הקיים רק בעם ישראל ולא באומות העולם.

[בתמונה: המוות בקבלה בכלל ובספר הזוהר בפרט מאוזכר במקומות רבים, המתארים את יציאתה של הנשמה מהגוף, את המראות שרואה באותו פרק זמן האדם עד היפרדותה של הנשמה מהגוף... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing]
[בתמונה: המוות בקבלה בכלל ובספר הזוהר בפרט מאוזכר במקומות רבים, המתארים את יציאתה של הנשמה מהגוף, את המראות שרואה באותו פרק זמן האדם עד היפרדותה של הנשמה מהגוף... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing]

[לאוסף המאמרים על 'פרשת ויחי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

מקורות והעשרה

[1] זוהר, חלק א', דף צח, עמוד א'. התרגום לקוח מתוך: ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך ב', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ב, עמוד קמח. (להלן, תשבי, משנת הזוהר).

[2] זוהר, חלק א', דף רמה, עמוד א'. תשבי, משנת הזוהר. עמוד קמח.

[3] שם, תשבי, משנת הזוהר, עמוד קמט.

[4] שם, שם.

[5] שם, שם.

[6] במדבר רבה, פרשה י"ט, י"ח.

[7] זוהר, חלק א', דף צח, עמוד א', תשבי, משנת הזוהר, עמוד קנ.

[8] שם, דף צט, עמוד א', תשבי, שם.

[9] זוהר, חלק ב', דף רנו, עמוד א'. תשבי, משנת הזוהר, עמוד קנא.

[10] על מושג הדבקות הרחב ראה: גרשום שלום, דברים בגו, כרך ב', עם עובד, ת"א, 1982, עמודים: 325 – 350. (להלן, שלום, דברים בגו).

משה אידל, התבודדות כריכוז בקבלה האקסטטית וגלגוליה, דעת, 14, תשמ"ה, עמודים: 35 – 82.

[11] שלום, דברים בגו, עמוד: 326.

[12] R.C. Zahner, Hindu and Muslim Mysticism, London, 1960, pp. 46.

התרגום לקוח מתוך: משה אידל, קבלה היבטים חדשים, שוקן, ירושלים, 1993, עמוד 85. (להלן, אידל היבטים חדשים).

[13] רבי יצחק בן שמואל דְּמִן עכו נחשב לאחד מגדולי וחכמי העיר עכו בדורו. התפרסם בין היתר בזכות מחקר ההתחקות שלו על מקורותיו של ספר הזוהר, שהופץ לראשונה בזמנו על ידי רבי משה די ליאון, המתואר בספר יוחסין השלם. חיבר ספרים רבים, אך רובם הגדול לא נדפס. 1250 – 1340.

[14] ר' יצחק דמן עכו, אוצר חיים, כתב יד מוסקבה – גינצבורג 775, עמוד 237, הערה 11. (להלן, יצחק דמן עכו, אוצר חיים).

אידל, היבטים חדשים, עמוד 85.

[15] יצחק דמן עכו, אוצר חיים, דף קסא, עמוד ב'. אידל, שם.

[16] אידל, היבטים חדשים, עמוד 86. וראה גם:

Gershom G. Scholem, Major Trends in Jewish Mysticism, New York, 1961, pp.151.

[17] על תפיסת הרע ומקומו הקוסמי בכתבי ג'יקטיליה ראה - אסי פרבר – גינת, קליפה קודמת לפרי – לשאלת מוצאה של הויית הרע המטפיזית במחשבה הקבלית הקדומה, אשל בר שבע, ד', תשנ"ו, עמודים: 121 – 124.

[18] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, כרך א', מהדורת יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמודים: 81 – 83. (להלן, ג'יקטיליה, שערי אורה)

[19] יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך י', מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2014, עמוד 212.

[20] ג'יקטיליה, שערי אורה, עמוד 254.

[21] רבי יהודה בן שמואל הלוי, משורר ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד, מגדולי הכותבים היהודיים בימי הביניים. מחברו של ספר הכוזרי. 1075 – 1141.

[22] ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר ראשון, כ"ז. ראה – יוחנן סילמן, בין פילוסוף לנביא, אוניברסיטת בר אילן, 1985, עמודים: 237 – 239.

[23] שם, במאמר שני , מ"ד.