תקציר: פרשת ויקרא היא הראשונה בספר ויקרא - החומש השלישי מבין חמשת חומשי תורה. רובו של חומש זה מוקדש לעבודת הקודש – עבודת הכוהנים והלויים, הקרבת הקורבנות ודיני קדושה (קדושת המשפחה וקדושת הארץ), אך שזורות בו תובנות מנהיגות וניהול בצד הליכות המשפט הפלילי...

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקרא, לחצו כאן]

עודכן ב- 20 במרץ 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

*  *  *

פרשת ויקרא היא הראשונה בספר ויקרא - החומש השלישי מבין חמשת חומשי תורה. רובו של חומש זה מוקדש לעבודת הקודש – עבודת הכוהנים והלויים, הקרבת הקורבנות ודיני קדושה (קדושת המשפחה וקדושת הארץ), אך שזורות בו תובנות מנהיגות וניהול בצד הליכות המשפט הפלילי.

שלושת הפרקים הראשונים של פרשת ויקרא מסדירים פרטים הקשורים להקרבת הקורבנות; ובכך, משלימים את נושא משמעותו ותיאורו של המשכן שבפרשות ויקהל - פקודי, שבספר שמות [לאוסף המאמרים על פרשת ויקהל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת פקודי, לחצו כאן]. הפרק הרביעי בפרשת ויקרא, למרות שהוא נראה כעוסק בהקרבת קורבנות, אינו עוסק בכך אלא מתמקד בחטאים ואשמות וכן בקורבנות שיש להקריב לפי סוגי החטאים. על קורבנות אלה לא אתעכב, במיוחד שמאז שחרב המקדש פסקו להעלות קורבנות, ואתמקד בהוראות המשפטיות הנוגעות לחטאים ולאשמות והנובעות מהן. בפרשה זו ניתנת רשימה של הוראות משפטיות לעניין חטאים, המחייבות התייחסות לחוטאים גם אם נעשו בשגגה – ללא כוונה פלילית. ההוראות בדבר הקרבת הקורבנות בה עוסקת הפרשה, הן השלבים לציון אופן הסיום של כל עבירה.

כל עוד לא יפצה החוטא את רעהו על החטא או על העבירה שעשה - אין כל ערך להקרבת קורבנות...

הביטוי הברור מצוי בסופה של פרשת ויקרא, בה מובהר כי רק לאחר שהחוטא יפצה את רעהו על החטא או על העבירה שעשה, יהיה הוא רשאי להביא את קורבנו לכהן כדי שיסולח לו:

"וְהָיָה כִּי־יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת־הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת־הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת־הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא, אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ, וְאֶת־אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה וְנִסְלַח לוֹ עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ" (ה, כג-כו).

חוטאים בשגגה

פרק ד' פותח בהוראה לפיה גם מי שחטא בשגגה – ללא ידיעה או מבלי שהתכוון לחטא – גם הוא בבחינת חוטא, ועליו לשאת את עונשו בגין כל חטא בנפרד:

"דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: נֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה" (ד, ב).

כפי שעסקנו בהוראת דיני הפסח ובחובה להראות לילדינו את ההכנות לפסח מדי שנה ולא רק לדבר עליהן, וזאת לאור העקרון של "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" – המעשה משפיע יותר מאשר המחשבה – עלינו לזכור עקרון זה גם כאשר לחוטא לא הייתה כוונה פלילית או רעה.

התנהגותו השלילית של החוטא לא רק משמשת דוגמה רעה לאחרים, אלא בכך החוטא גם מוכיח כי למעשה הסיח את דעתו ואת דעתם של אחרים מהצורך בבדיקת ההתנהגות, מחובת הזהירות ומקבלת אחריות. ככל שמעמדו של אדם רם יותר, ככל אשר הוא נושא תפקיד בכיר יותר – כך מצופה ממנו שלא יפעל בקלות דעת, בזלזול ובחוסר זהירות, ולכן חייב הוא שיחמיר עם עצמו. מעשה שגגה מצדו, כתוצאה מחוסר זהירות או חוסר תשומת לב, חמור מאד, כי הוא ומעשיו מהווים דוגמה לאחרים, מבלי שהם יעלו על דעתם שהוא טעה או שגה.

הדוגמה הראשונה היא הכהן הגדול

אם "הכהן המשיח" שהוא הכהן הגדול שנמשח למשרתו בשמן הקודש, חטא בשגגה – עליו לשלם על כך מחיר יקר. אין מדובר כאן בקנס על ביצוע עבירה, אלא כעין "כופר חרטה" (אף כי יתכן שאינו מבטא את חומרת העבירה) שעליו לשלם להוכחת חרטתו ולקבלת התחייבותו להיות זהיר בעתיד.

"אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם: וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה […] וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף”. ( ד, ג-יב).

הדוגמה השנייה היא שופטי בית הדין העליון ששגו וחטאו

וְאִם כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ, וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל, וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל־מִצְוֺת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ, וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ" (ד יג-יד), ולדעת חז"ל "עדת ישראל" משמעותה שופטי בית הדין העליון. כלומר, כאשר השופטים שגו – שהתירו לעשות דבר אסור, או אסרו לעשות דבר המותר, הם כבר אשמים בחוסר זהירות, ולאחר מכן – כאשר ייוודע חטאם – הם יידרשו לשלם על כך מחיר גבוה, כי חטאו והחטיאו.

מי שפעל לפי הוראתם השגויה פטור, על אף שפעולתו הייתה שגויה או אפילו אסורה אילו ביצעה מיוזמתו ללא עצת בית הדין או הוראתו. מכיוון שהפרשה מדברת על קורבן שבמקורו היה "פר", הוא מכונה במקורות השונים "פר הֶעלֵם דבר מן הציבור". מסכת הוריות בתלמוד הבבלי עוסקת ב"פר העלם דבר של ציבור" ומביאה מקרים שונים בהם שופטי בית הדין הגדול פסקו והורו הלכה מוטעית וכתוצאה מכך הוטעה הציבור ועשה למעשה מעשים אסורים. האנשים שצייתו להוראת בית הדין – היו פטורים מעונש.

הדוגמה השלישית היא נשיא ששגה

המקרה השלישי הוא נשיא שחטא בשגגה. גם מנשיא מצפים שיהיה זהיר יותר במעשיו ובהחלטותיו. מעמדו הרם מחייב זאת ולכן הוא מסתכן יותר מאחרים. חובה עליו להכיר בטעותו, וחייב להודות ולהוכיח שהכיר בטעותו, בין אם חש זאת בעצמו ובין אם העירו לו על כך:

"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה, בִּשְׁגָגָה – וְאָשֵׁם, אוֹ־הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא" (ד, כב-כג). "כופר החרטה" שעליו לשאת בו, נמוך משני הראשונים, מה שמלמדנו שמעמדו של הנשיא הוא בדרגה שלישית, לאחר הכהן והשופטים.

הדוגמה הרביעית היא כל אדם ששגה

המקרה הרביעי הוא כל אדם אחר, בין שהשגיח בדיעבד שחטא בין שהעירו לו על כך: "וְאִם־נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ, בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֺת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה־וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא" (ד, כז-כח), חייב ב"כופר חרטה" זול יותר.

חובת הרמת תרומה ומתן לטובת הקהילה, יחליפו בעתיד את הקרבת הקורבנות.

התחמקות ממתן עדות

בפרשת ויקרא מנויים מקרים נוספים שהם עבירות, כגון מי שהיה עד ראיה למעשה אך הוא מתחמק ממתן עדות לאחר ששמע שהנפגע באותו מעשה מבקש מעדים לבוא ולהעיד לזכותו – נחשב לחוטא, וכן גם ייחשב כחוטא מי שנשבע להרע לעצמו או להיטיב עם אחרים אך שכח את שבועתו.

מעילה ופגיעה בזולת

לאחר סקירת מקרים של חטאים, עליהם החוטא – על אף שחטא בשגגה – חייב בהודאה פומבית שאכן התחרט על מעשהו, עוברת הפרשה לשבעה מקרים של מעילה ופגיעה בזולת, בהם החוטא חטא במתכוון.

במקרים אלה יחויב החוטא גם בתשלום פיצוי לנפגע, בדומה למקובל בשיטות המשפט של ימינו – כאשר המורשע בעבירה פלילית מחויב בתשלום פיצוי לנפגע כחלק מהעונש המוטל עליו:

"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא –
[1] וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה,
[2] וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן,
[3] אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד,
[4] אוֹ בְגָזֵל,
[5] אוֹ עָשַׁק אֶת־עֲמִיתוֹ,
[6] אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ,
ו-[7]) נִשְׁבַּע עַל־שָׁקֶר –
עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה, וְהָיָה כִּי־יֶחֱטָא וְאָשֵׁם – וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת־הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת־הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ, אוֹ אֶת־הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא, אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר – וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו. לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ, בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ" (ה, כא-כד).

כלומר, בכל אחד ממקרים אלה, כאשר אדם חטא ונמצא אשם – חובה עליו להשיב את הגזלה ללא דיחוי בתוספת פיצוי של חמישית מערכה. רק לאחר שישיב את הגזלה וישלם את הפיצוי שנקבע – יהיה רשאי לבקש מחילה. אם יקריב החוטא קורבן לפני שימלא את חובת הפיצויים, לא ייחשב קרבנו כמחילה.

הוראה זו בפרשת ויקרא מבהירה את מה שייכתב במשנה מסכת יומא פה, ע"ב: "עבירות שבין אדם למקום - יום הכיפורים מכפר.
עבירות שבין אדם לחברו - אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו".

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקרא, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ויקרא.
• אוסף המאמרים על פרשת ויקהל;
• אוסף המאמרים של פרשת פקודי.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ויקרא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 14/3/19.
• פנחס חזקאלי (2019), פרשת ויקהל באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/3/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת פקודי באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 6/3/19.