[בתמונה: פרעה לא מוצא מזור לנפשו בעטיו של החלום... הצייר אינו מודע לנהגי התגלחת המצריים וציירה את פרעה עם זקן... המקור: free bible images]

[לאוסף המאמרים על פרשת מקץ, לחצו כאן]

עודכן ב- 12 בדצמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת מקץ מתארת את התהליך בו יצא יוסף מהחושך אל האור, והפך להיות משנה למלך. הסיפור נפתח בחלום פרעה עליו דנו במקום אחר[1].

פרעה לא מוצא מזור לנפשו בעטיו של חלום זה, והוא מבקש מחרטומי מצרים לפותרו. חרטומים אלה, שהיו סוג של קוסמים, ובתרגום ממצרית הכוונה לעומדים בראש הקוראים בספרי הפולחן, היו ידועים בכוחם הרב לפתרון חלומות ועובדה זו  נזכרת גם בספר דניאל:" וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם, לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר, חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר, חֲלֹמוֹת; וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ, וּשְׁנָתוֹ נִהְיְתָה עָלָיו, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לַחַרְטֻמִּים וְלָאַשָּׁפִים, וְלַמְכַשְּׁפִים וְלַכַּשְׂדִּים, לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ, חֲלֹמֹתָיו; וַיָּבֹאוּ, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר לָהֶם הַמֶּלֶךְ, חֲלוֹם חָלָמְתִּי; וַתִּפָּעֶם רוּחִי, לָדַעַת אֶת-הַחֲלוֹם"[2].

[בתמונה: פרעה לא מוצא מזור לנפשו בעטיו של החלום... הצייר אינו מודע לנהגי התגלחת המצריים וציירה את פרעה עם זקן... המקור: free bible images]

יש קווי דמיון רבים בין חלום פרעה לנאמר בספר דניאל אודות חלומו של נבוכדנצר, אולם דמיון זה ראוי להתייחסות נפרדת ואין מקומו כאן. חרטומי מצרים לא מצליחים לפתור את חלום פרעה, או אז, מוזעק יוסף מבית האסורים, בעקבות דבריו של שר המשקים של פרעה, שלפי המצוי בתעודות מצריות שר זה היה ממונה על יינות המלך. כך או אחרת שר זה מזכיר את חטאיו, ואומר שבבית הסוהר יוסף פתר נכונה את חלומו ואת חלום שר האופים. בשל כך כאמור יוסף מוזעק מהבור בו ישב, והמספר המקראי מדגיש את העובדה כי יוסף גולח קודם המפגש עם פרעה:"  וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר; וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה"[3].

על פי הידוע ממקורות שונים, בתקופה הפרהיסטורית נהגו הגברים במצרים לגדל את שיער הראש והזקן[4]. ברם, לאחר מכן השתנתה האופנה וגברי מצרים נהגו לגזוז את שיער ראשם ולגלח את זקנם. המצרים כפי שניווכח, נתייחדו  מיתר עמי המזרח הקדום בטיפול בשיער גופם וראשם. בני המעמד הבינוני, וכן המלך ואנשי חצר המלך, נהגו לקצץ בשערם הטבעי, לכדי תסרוקת קצרה שאפשרה להם ללבוש פאות נוכריות. רוב המצרים גילחו גם את זקנם, וגידול זקן או שפם היה מעשה יוצא דופן, והוא הודגש בתיאורים אומנותיים שונים – המלך ושריו מתוארים בשעת טקסים שונים כשהם נושאים זקן מלאכותי קלוע המחובר לסנטר וברצועה הקשורה לכתר שעל ראשם[5]. בתקופת הממלכה החדשה[6], נהגו הכוהנים המצריים להופיע בטקסים פולחניים מגולחים למשעי, כנראה מטעמי טהרה. גילוח הזקן במצרים נעשה על ידי גלבים[7] מומחים, שנעזרו בתער ייחודית שיועדה אך ורק למטרה זו. בחפירות בארץ, נתגלו תערים שכאלה, באתרים שפקידים של השלטון המצרי ישבו בהם, בעיקר בדרומה של ארץ ישראל[8].

לעומת הנהוג במצרים, התושבים השמיים בצפון מסופוטמיה, בעיקר מתקופת חמורבי ואילך, נהגו לגדל שיער וזקן ארך מידות. מאמצע האלף השני לפני הספירה, נפוץ הסגנון האשורי המלכותי, של שיער גולש לעבר קו המותניים, שקצהו קלוע לצמה דקה. מלכי אשור השונים, משחו את שערם ואת זקנם בשכבת שמן עבה, שנתן לשיער ולזקן מראה בוהק ונוצץ.

[בתמונה: לעומת הנהוג במצרים, התושבים השמיים בצפון מסופוטמיה, בעיקר מתקופת חמורבי ואילך, נהגו לגדל שיער וזקן ארך מידות. מאמצע האלף השני לפני הספירה, נפוץ הסגנון האשורי המלכותי, של שיער גולש לעבר קו המותניים, שקצהו קלוע לצמה דקה. מלכי אשור השונים, משחו את שערם ואת זקנם בשכבת שמן עבה, שנתן לשיער ולזקן מראה בוהק ונוצץ... האדם בתמונה הוא תגלת פלאסר השלישי, מייסד האימפריה האשורית החדשה. התמונה היא נחלת הכלל]

גילוח הזקן היה סוג של אות קלון מחוץ למצרים. לפי דיני חמורבי, אדם בן חורין שהוציא דיבתה של אשת איש, ונמצא כי שיקר, היו מגלחים את שערו[9]. לפי החוקה האשורית, מי שהאשים אדם אחר בחטא של ניאוף, ולא היה יכול לאמת את דבריו, נענש בין השאר בגילוח שערו[10].

גילוח השיער או תלישתו היו גם סימן לאבל. מלכי אשור נהגו לצום ולגלח את שערם, בעתות משבר ואבל, כדי למנוע התדרדרות במצב, לאחר שחזו באותות מבשרי רעה. האדם הפשוט, היה מורט את שיער ראשו וזקנו בעת אבל, מה גם שלשיער הייתה בעיניהם משמעות מאגית. על פי תעודות שנמצאו במזרח הקדום, שימש שיער אדם לריטואלים מאגיים שונים, בעיקר לכישוף.

בניגוד לנהוג במצרים ובמסופוטמיה, שמהן יש לנו תעודות המתארות את הנוהג בשיער הראש והזקן, הנוהג בישראל מסתמך אך ורק על פי הנאמר במקורות הכתובים, ואלו אינם יכולים למסור בדרך כלל, את הפרטים שאנו מוצאים בעמי המזרח הקדום.

המילה שיער במקרא משמשת כמינוח כללי לכלל שיער הגוף: "וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת-בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת-כָּל-שְׂעָרוֹ, וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר, וְאַחַר, יָבוֹא אֶל-הַמַּחֲנֶה; וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ, שִׁבְעַת יָמִים"[11], לשיער הראש:"  הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד"[12], ופעם אחת הוא מכוון כנגד  שיער הרגלים: "בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר, בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר, אֶת-הָרֹאשׁ, וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם; וְגַם אֶת-הַזָּקָן, תִּסְפֶּה"[13]. במקרא המינוח שיער, מכוון הן לשיער אדם, והן לשיער חיה, כדוגמת המינוח הפורסם אדרת שיער: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יֵבֹשׁוּ הַנְּבִיאִים אִישׁ מֵחֶזְיֹנוֹ בְּהִנָּבְאֹתוֹ; וְלֹא יִלְבְּשׁוּ אַדֶּרֶת שֵׂעָר, לְמַעַן כַּחֵשׁ" [14] – כלומר אדרת הארוגה משיער של בעלי חיים.

.

לפי האמור במקרא, היו קולעים או מסלסלים את שיער הראש, בצורות שונות, כפי שנאמר למשל בספר שופטים: "וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל-שִׁמְשׁוֹן, עַד-הֵנָּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים הַגִּידָה לִּי, בַּמֶּה תֵּאָסֵר; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִם תַּאַרְגִי אֶת-שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי, עִם-הַמַּסָּכֶת"[15].

מהחומר המשפטי במקרא עולה כי על כלל ישראל נאסר להקיף את פאת הראש, ולהשחית את פאת הזקן: "לֹא תַקִּפוּ, פְּאַת רֹאשְׁכֶם; וְלֹא תַשְׁחִית, אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ"[16], כלומר קיים איסור של גילוח הזקן, ומנגד העמים ששכנו סביב ישראל היו קצוצי פאה:" עַל-מִצְרַיִם וְעַל-יְהוּדָה, וְעַל-אֱדוֹם וְעַל-בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל-מוֹאָב, וְעַל כָּל-קְצוּצֵי פֵאָה, הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר כִּי כָל-הַגּוֹיִם עֲרֵלִים, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב"[17].

כמו כן, נאסר על כל איש בישראל, לתלוש את שיער ראשו בעיקר בזמן אבל: "בָּנִים אַתֶּם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם:  לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת,  כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"[18], כלומר – ההנחה לאיסור גורף זה כרוך בהשקפה המקראית על קדושתו המיוחדת של עם ישראל, קדושה המחייבת איסור בהפרזה במנהגי אבלות, ותגובה מוגזמת בעת פורענות.

נראה שבישראל נהגו לגדל זקן, שהיה והפך לסמל של אצילות: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב, עַל-הָרֹאשׁ-- יֹרֵד, עַל-הַזָּקָן זְקַן-אַהֲרֹן"[19], ומנגד זקן גזוז היה סמל לקלון:" וַיִּקַּח חָנוּן אֶת-עַבְדֵי דָוִד, וַיְגַלַּח אֶת-חֲצִי זְקָנָם, וַיִּכְרֹת אֶת-מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי, עַד שְׁתוֹתֵיהֶם; וַיְשַׁלְּחֵם"[20].

תיאור השיער במקרא, תופס מקום גם בדיני סוטה, הנזיר ובדיני הכוהנים ואף מופיע בספרות הנבואית (כדוגמת שערו של שמשון), ובתיאור מותו של אבשלום, אולם מקוצר היריעה אין אפשרות לדון בכך במאמר זה.

[בתמונה: שערו של שמשון כדוגמה...; ציורי תנ"ך / שמשון ודלילה / ציירה: אהובה קליין (c)]

אחרית דבר

פרשת מקץ משיכה את סיפורו של יוסף, ואת עלייתו מבור האסורים למשנה למלך. זאת בזכות כישוריו לפתור חלומות. קודם שיוסף מגיע מבית האסורים לחצר המלוכה מסופר שהוא התגלח. עובדה טריוויאלית זו של המספר המקראי מקפלת בתוכה את תמצית ההבדל בעניין גידול השיער והזקן בממלכת מצרים, לבין שכנותיה.

• אנשי המלוכה הכמורה וגם אנשים פשוטים, נהגו לגלח את שיער ראשם ולקצץ את זקנם בממלכת היאור.
• בניגוד לכך, אנשי מסופוטמיה ועמים אחרים נהגו באופן שונה בתכלית מהנהוג בממלכת מצרים. הם גידלו את שיער ראשם והאריכו את זקנם. גם בישראל הנוהג היה לגדל שיער ולא לגלח את שיער הפנים – הזקן. מנהג זה היה נכון בעת פולחן דתי ובעת אבל – אסור למרוט או לקצץ בשיער הראש והזקן.
• גידול זקן נחשב בישראל לסוג של אצילות, ושיער הראש וגם שיער הגוף, תופס מקום נרחב בדיני המקרא העוסקים בכוהנים, נזיר, סוטה והוא אף מופיע בספרות הנבואית כמו בתיאור שערותיו של שמשון, ובתיאור מותו של אבשלום בשל שערו הארוך.

[בתמונה: גידול זקן נחשב בישראל לסוג של אצילות... החתם סופר... התמונה היא נחלת הכלל]

[לאוסף המאמרים על פרשת מקץ, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת מקץ באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 21/12/19.

[1] אבי הראל, פרעה כמחולל התהליך האלוהי, ייצור ידע, דצמבר 2018.

[2] דניאל, פרק ב', פסוקים: א' – ג'.

[3] בראשית, פרק מ"א, פסוק י"ד.

[4] אנציקלופדיה מקראית, כרך ח', עמודים: 326 – 334.

[5] עולם התנ"ך, בראשית, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמודים: 222 – 224.

[6] הממלכה החדשה, תקופת האימפריה מתוארכת לשנים 1550–1070 לפנה"ס, כוללת את השושלות ה-18–20.

[7]  גלב/גלבים -  הוא ספר מקצועי העוסק בטיפול ובעיצוב שיער.

[8] ממצאים ארכיאולוגיים אלה, הם אישוש לכך שפקידים מצריים ישבו בתקופות מסוימות בדרומה של ארץ ישראל.

[9] דיני חמורבי, סעיף 127.

[10] דיני אשור, A, סעיפים: 18 – 19.

[11] ויקרא, פרק י"ד, פסוק ח'.

[12] שיר השירים, פרק ד', פסוק א'.

[13] ישעיהו, פרק ז', פסוק כ'.

[14] זכריה, פרק י"ג, פסוק  ד'.

[15] שופטים, פרק ט"ז, פסוק י"ג.

[16] ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ"ז.

[17] ירמיהו, פרק ט', פסוק כ"ה.

[18] דברים, פרק י"ד, פסוקים: א' – ב'.

[19] תהילים, פרק קל"ג, פסוק ב'.

[20] שמואל ב', פרק י', פסוק ד'.