תקציר: סיפור הפיכת סדום ועמורה, הוא מהסיפורים המכוננים של ספר בראשית. בסיפור זה יש הרבה מהמשותף לסיפור המבול. בשני הסיפורים האל משמיד את בני האדם שחטאו, ומנגד מציל את האחד, נח ולוט, שהיו צדיקים ביחס לדורם. רישומו של סיפור הפיכת סדום ניכר בכל רבדי המקרא, בספר דברים, ובנבואות עמוס, ישעיה וירמיה.

[לקובץ המאמרים על פרשת וירא, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות אברהם מייסד האומה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת 'פילגש בגבעה' ומשמעויותיה, לחצו כאן]

עודכן ב- 31 באוקטובר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

אחד הסיפורים המרכזיים בפרשת וירא הוא הסיפור על הפיכת הערים סדום ועמורה. סיפור דומה אנו מוצאים כבר בפרשת נח וסיפור המבול [1].

הן בסדום והן בסיפור המבול, אוכלוסיות שלמות מושמדות בגלל השחיתות שקיימות בה. בשני המקרים העונש בא משמיים תרתי משמע. בסיפור המבול האל ממטיר מהשמיים גשם עז:" כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, אָנֹכִי מַמְטִיר עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה; וּמָחִיתִי, אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, מֵעַל, פְּנֵי הָאֲדָמָה"[2], ואילו בסדום האל ממטיר מהשמיים אש וגופרית: "וַיהוָה, הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה--גָּפְרִית וָאֵשׁ"[3].

הן בסיפור המבול והן בהפיכת סדום ועמורה, מדובר בהצלת יחיד, נח ולוט, מתוך התופת, בזכות מעשיהם הטובים בהשוואה לרמתה המוסרית הירודה של החברה בהם הם חיים. מעשי ההצלה הללו מתוארים באופן דומה. בסיפור המבול נאמר:" וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ, וְאֵת כָּל-הַחַיָּה וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה..."[4], ובסיפור הפיכת סדום ועמורה נאמר: "וַיְהִי, בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת-עָרֵי הַכִּכָּר, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-אַבְרָהָם; וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט, מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, בַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים, אֲשֶׁר-יָשַׁב בָּהֵן לוֹט"[5].

בשני הסיפורים, הניצולים נכשלים בשתייה לשוכרה ובעקבותיה בנפילה מוסרית של גילוי ערווה...

בנח אנו מוצאים את התיאור הבא:

"וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה, וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ, וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ, וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן"[6], ואילו בפרשתנו, ההידרדרות המוסרית של לוט מתוארת באריכות באופן הבא:" וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ, כִּי יָרֵא, לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר; וַיֵּשֶׁב, בַּמְּעָרָה--הוּא, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו, וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן; וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ, לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ; וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע, וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן, בַּלַּיְלָה הוּא; וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת-אָבִיהָ, וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ, וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, הֵן-שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת-אָבִי; נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם-הַלַּיְלָה, וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע, וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא, אֶת-אֲבִיהֶן--יָיִן; וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ, וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָה"[7].

השוני הבולט בין שני הסיפורים המקראיים הללו, הוא המוטיב של הזעקה והטענה של אברהם כנגד ה':

בסיפור סדום, שהוא משית עונש קולקטיבי שהורג צדיק עם רשע: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר:  הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע, אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ"[8], דבר שלא קיים בתיאור של המספר המקראי בסיפור המבול. ברם, מה שחסר בסיפור המקראי, קיים בסיפור המבול המסופוטמי, בו קיימת טענה כנגד האל אנליל[9], שהוא נוקט בדרך של הענשה קולקטיבית ללא הבחנה בין צדיק לרשע:" על החוטא תשיא עוונו על הרשע תשיא רשעתו, שא עוון לבל יכלו והארך אף"[10].

על פי הסיפור המקראי, סדום ועמורה נענשות בהמטרת אש וגופרית מהשמיים. עונש כזה היה נהוג במזרח הקדום - הענשת ערים סוררות שהפרו את ברית המלך, בזריית מלח וגופרית באדמתה. כך מסופר על מלכי אשור שהחריבו ערים שכאלה בזריית מלח וגופרית, וכך אנו מוצאים לא פעם בסיפורי המקרא, למשל בסיפור אודות אבימלך:" וַאֲבִימֶלֶךְ נִלְחָם בָּעִיר, כֹּל הַיּוֹם הַהוּא, וַיִּלְכֹּד אֶת-הָעִיר, וְאֶת-הָעָם אֲשֶׁר-בָּהּ הָרָג; וַיִּתֹּץ, אֶת-הָעִיר, וַיִּזְרָעֶהָ, מֶלַח"[11]. בדומה לכך, מאיים משה על העם שאם יפרו את הברית עם ה' יבולע להם: "גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ--לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב:  כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה, בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ" [12]. אשר על כן, הערים סדום ועמורה נענשו בעונש המקובל במקרים אלה, מה גם שהטופוגרפיה של מיקומם, אזור ים המלח, שימש רקע נוח לסיפור זה.

הפיכת סדום ועמורה אמנם מוזכרת בפרוטרוט בפרשתנו, אולם רישומה ניכר בכל הספרות המקראית לרבדיה. השירה בספר דברים מתארת את הרעילות של גפן סדום וענביה, ומטבע הלשון מהפכת סדום ועמורה מצוי אף הוא בספר דברים, לפי המקור שהובא קודם לכן:"... כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה". בספרי הנביאים אנו מוצאים את רישומו של סיפור סדום כדלקמן:" הָפַכְתִּי בָכֶם, כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, וַתִּהְיוּ, כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה; וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם-יְהוָה", " וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת, תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים, כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים, אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה", " כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, וּשְׁכֵנֶיהָ--אָמַר יְהוָה; לֹא-יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא-יָגוּר בָּהּ בֶּן-אָדָם" [13], ועוד.

האזכור הבולט ביותר של מוטיבים מסיפור הפיכת סדום ועמורה אנו מוצאים בסיפור פילגש בגבעה – בספר שופטים (פרק י"ט). בסיפור פילגש בגבעה, יש מטבעות לשון דומות המופיעות גם בסיפור הפיכת סדום, זאת בכדי להעצים את הזוועה שנעשה בגבעה, כדלקמן:

"וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין, וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד--וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ, טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן:  כָּל-הָעָם, מִקָּצֶה, וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם, וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו, וַיֹּאמַר:  אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ, הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ--אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי"; ובסיפור פילגש בגבעה: "  וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ, רַק כָּל-מַחְסוֹרְךָ עָלָי; רַק בָּרְחוֹב, אַל-תָּלַן, וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ, ויבול (וַיָּבָל) לַחֲמוֹרִים; וַיִּרְחֲצוּ, רַגְלֵיהֶם, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ, הֵמָּה, מֵיטִיבִים אֶת-לִבָּם, וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת, מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶת; וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ, וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם, הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא; אַחֲרֵי אֲשֶׁר-בָּא הָאִישׁ הַזֶּה, אֶל-בֵּיתִי--אַל-תַּעֲשׂוּ, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת, הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ, דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת"[14].

לסיפור המכונן אודות הפיכת סדום ועמורה, לא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות בשטח, למרות שלפי הסברה היה צריך למצוא את שרידיהן באזור נאות המדבר הנמצאת מזרחית לאגן הדרומי של ים המלח. חוסר ממצא ארכיאולוגי זה גרם לחוקרים אחדים לפקפק בסיפור של פרשתנו. מחקרים גיאולוגיים חדשים הראו על קשר יבשתי קדום בין מבנה השכבות של הלשון של ים המלח עם הר סדום. כתוצאה מתהליכים טקטוניים, שהביא לשקיעת האגן הדרומי של ים המלח, נותקו הלשון והר סדום זה מזה. עוד עולה ממחקרים נוספים, כי אגן ים המלח הדרומי היה יבש, ותקופת היובש האמורה נמשכה לפחות כארבעת אלפים שנה, מהמחצית השנייה של האלף השלישי לפני הספירה ועד לפני כמה מאות שנים. אשר על כן לא ניתן לאתר בוודאות את סדום ועמורה מהזווית הארכיאולוגית [15], מה גם שהתהליכים הטקטוניים שהתרחשו באזור מקשים באופן ניכר על כך.

אחרית דבר

סיפור הפיכת סדום ועמורה, הוא מהסיפורים המכוננים של ספר בראשית. בסיפור זה יש הרבה מהמשותף לסיפור המבול. בשני הסיפורים האל משמיד את בני האדם שחטאו, ומנגד מציל את האחד, נח ולוט, שהיו צדיקים ביחס לדורם. רישומו של סיפור הפיכת סדום ניכר בכל רבדי המקרא, בספר דברים, ובנבואות עמוס, ישעיה וירמיה.

לסיפור הפיכת סדום, יש קווי דמיון בולטים עם סיפור פילגש בגבעה. בזה האחרון יש שימושי לשון רבים שאנו מוצאים בסיפור סדום. דמיון נוסף אנו רואים בין סיפור סדום, להשמדתה של עיר הנידחת, שלפי המקרא יש להורסה על תושביה היות ואנשיה הפרו את הברית עם ה'.

[לקובץ המאמרים על פרשת וירא, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות אברהם מייסד האומה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת 'פילגש בגבעה' ומשמעויותיה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וירא;
• אוסף המאמרים אודות אברהם מייסד האומה;
• אוסף המאמרים על פרשת 'פילגש בגבעה' ומשמעויותיה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וירא באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 12/11/19.

[1] עולם התנ"ך, בראשית, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמודים: 127 – 129.

[2] בראשית, פרק ז', פסוק ד'.

[3] שם, פרק י"ט, פסוק כ"ד.

[4] שם, פרק ח', פסוק א'.

[5] שם, פרק י"ט, פסוק כ"ט.

[6] שם, פרק ט', פסוקים: כ' – כ"ג.

[7] שם, פרק י"ט, פסוקים: ל' – ל"ה.

[8] שם, פרק י"ח, פסוקים: כ"ג – כ"ד. הוויכוח האמור נמשך באריכות בהמשך הפסוקים.

[9] אֶנְלִיל , אל הרוח, האוויר והסער במיתולוגיה השומרית.. אנליל, אנו ואאה (=אנכי)היו שלושת האלים הראשיים בפנתאון השומרי. אנליל נקרא נסיך השָׁמַיִם ולידתו היא חלק מפרשת הבריאה הבבלית אנומה אליש.

[10] עלילות גלגמש, לוח י"א, 180 – 181, ראה - עלילות גלגמש בתרגום שאול טשרניחובסקי, באתר פרויקט בן-יהודה. ראה גם: אבי הראל, בין סיפור המבול לעלילות גלגמש, ייצור ידע, אוקטובר 2017.

[11] שופטים, פרק ט', פסוק מ"ה.

[12] דברים, פרק כ"ט, פסוק כ"ב.

[13] עמוס, פרק ד', י"א, ישעיה, י"ג, פסוק י"ט, ירמיה, פרק מ"ט, פסוק י"ח, בהתאמה.

[14] בראשית, פרק י"ט, פסוקים: ב' – ח', שופטים, פרק י"ט, פסוקים כ' – כ"ד בהתאמה.

[15] להרחבה ראה – אנציקלופדיה מקראית, כרך ה', עמודים: 998 – 1001.