גרשון הכהן: בנט, מצרים מכינה לך מלכודת!

[בתמונה: מאז חתימת הסכם השלום, מצרים מעולם לא נסוגה מדרישותיה להקמת מדינה פלסטינית שבירתה במזרח ירושלים. מבחינתה, קידום  ועידת שלום אזורית הוא צעד במגמה עקבית לצמצם את מדינת ישראל ולהחזירה לקווי 67. האיום הזה היה תלוי כחרב דמוקלס מעל ראשו של נפתלי בנט בשארם א-שייח. "חרב דמוקלס" ציורו של ריצ'רד וסטאל מ-1812. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: מאז חתימת הסכם השלום, מצרים מעולם לא נסוגה מדרישותיה להקמת מדינה פלסטינית שבירתה במזרח ירושלים. מבחינתה, קידום  ועידת שלום אזורית הוא צעד במגמה עקבית לצמצם את מדינת ישראל ולהחזירה לקווי 67. האיום הזה היה תלוי כחרב דמוקלס מעל ראשו של נפתלי בנט בשארם א-שייח. "חרב דמוקלס" ציורו של ריצ'רד וסטאל מ-1812. התמונה היא נחלת הכלל]

מצרים מעולם לא נסוגה מדרישותיה להקמת מדינה פלסטינית שבירתה במזרח ירושלים. מבחינתה, קידום ועידת שלום אזורית הוא צעד במגמה עקבית לצמצם את מדינת ישראל ולהחזירה לקווי 67. האיום הזה היה תלוי כחרב דמוקלס מעל ראשו של נפתלי בנט בשארם א-שייח.

[המאמר ראה אור לראשונה באתר ישראל היום. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

ישראל היום

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

"דמוקלס היה אחד מאנשי חצר המלוכה של דיוניסיוס השני מלך סירקוזה. בניסיון להחמיא לדיוניסיוס ולהתחנף אליו, ציין דמוקלס כי כאדם בעל עושר וכוח עצומים, אשר חי את חייו במותרות ופאר, דיוניסיוס ודאי מרגיש בר-מזל ומאושר מאוד. בתגובה, הציע דיוניסיוס לדמוקלס להתחלף בתפקידים ליום אחד, ודמוקלס הסכים מיד.

באותו ערב נערכה סעודה, ודמוקלס נהנה מהיחס המלכותי לו זכה המלך: הוא הושב על כיסא מפואר, והוגשו לו מאכלים ומשקאות על ידי נערים יפים. בעיצומו של האירוע, הוא הבחין לפתע כי מעל ראשו תלויה חרב על שערת סוס יחידה (ראו התמונה למעלה). טעמם של המאכלים סר בעיניו, וכל היופי והעושר שסביבו לא עניינו אותו עוד. לבסוף, התחנן דמוקלס בפני דיוניסיוס שיתחלפו בחזרה, מכיוון שהוא איננו מעוניין עוד להיות עשיר..." מאז, מתייחס הביטוי חרב דָּמוֹקְלֶס לסכנה התלויה מעל ראשו של מקבל החלטות.

נזכרתי בסיפור הזה על חרב דמוקלס, כשהוזמן ראש הממשלה נפתלי בנט להיפגש עם נשיא מצרים, א- סיסי בשארם א-שייח. פגישתם, ב- 13 בספטמבר 2021, צוינה כהישג מדיני. התרחשותה הפומבית עם דגלי ישראל ומצרים, התקבלה בישראל כתקווה לדרך חדשה- כתפנית בהידוק הקשרים עם המדינות השכנות. ראוי לתמוך בקיומה של הפגישה הפומבית. אולם, כדאי לסמן את האיום הטמון בה.

[בתמונה: חרב דמוקלס מעל לראשו... ראש הממשלה, נפתלי בנט ונשיא מצרים א-סיסי בשארם אל שייך. התמונה: לע"מ. הצלם אינו מוזכר]

[בתמונה: חרב דמוקלס מעל לראשו... ראש הממשלה, נפתלי בנט ונשיא מצרים א-סיסי בשארם אל שייך. התמונה: לע"מ. הצלם אינו מוזכר]

נכון שמצרים בהנהגת הנשיא א-סיסי ממוקדת בימים אלה בקשיים כלכלים ובאיומים קיומיים, כמו הסכר האתיופי על הנילוס. הנשיא המצרי מוטרד גם ממעמדו המסויג בבית הלבן,  שמתבטא בקיצוץ שליש מכספי המענק האמריקאי. דאגות אלה יכולות להסביר את האינטרס המצרי בשינוי היחס הפומבי לישראל. אולם, אין להתעלם מהדומיננטיות של האינטרס המצרי לקידום ועידת שלום אזורית כצעד מוביל בחיזוק מעמדה בהנהגת האזור. 

מבט היסטורי על הסכם השלום עם מצרים, יכול להסביר את הסיכון הטמון בוועידת שלום אזורית בהנהגת מצרים. בדיוני השלום בין ישראל למצרים בהובלת נשיא ארה"ב דאז, ג'ימי קרטר, בקאמפ-דיויד ספטמבר 1978, הושגו למעשה שני הסכמים:

  • ההסכם האחד הוא הסכם שלום בין שתי המדינות ישראל ומצרים, שהוגדר היטב בעקרונותיו ובפרטיו.
  • ההסכם השני היה הסכם האוטונומיה לפלסטינים, בשטחים שנכבשו על ידי ישראל, ביוני 1967. בשל נקודות מחלוקת עקרוניות, ההסכם הזה לא נסגר לפרטיו. לשלושת המנהיגים: בגין, סאדאת וקרטר, היה ברור  כי ללא עמימות בכל הקשור להסכם האוטונומיה, ההסכם הסופי בין ישראל למצרים לא יושג. כך, מבחינתה של ישראל לא הוזכרה במפורש "מדינה פלסטינית", אבל מבחינת המצרים ומבחינת הנשיא קרטר, הודגשו הזכיות הלגיטימיות של ערביי ארץ ישראל שמחייבות חתירה לפתרון כולל.
[בתמונה: לחיצת יד משולשת בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין (מימין), נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר ונשיא מצרים אנואר סאדאת, לאחר טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון, ארצות הברית, 26 במרץ 1979.התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי לשכת העיתונות הממשלתית. שם הצלם אינו ידוע. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[בתמונה: לחיצת יד משולשת בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין (מימין), נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר ונשיא מצרים אנואר סאדאת, לאחר טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון, ארצות הברית, 26 במרץ 1979.התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי לשכת העיתונות הממשלתית. שם הצלם אינו ידוע. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

מאז, למרות הנסיגה הישראלית המלאה וחילופי שגרירויות, ההנהגה המצרית מנעה בעקביות כל צעדי נורמליזציה בנימוק שישראל לא מילאה את התחייבותה בכל הקשור להסכם האוטונומיה לפלסטינים. כך נראו הדברים גם בוושינגטון. בכנס שהתקיים במכון יפה, בעשור להסכם תיאר דן פתיר: "הנשיא קרטר ראה בהסכמי קמפ-דיויד בראש ובראשונה הסכם מקיף, לפיכך ההסכם השני, הסכם האוטונומיה, נראה בעיניו החשוב יותר. על כך התנצח עם הצד הישראלי, ובמיוחד עם ראש הממשלה מנחם בגין."

מנחם בגין ציפה ככל הנראה, כי עם מימוש כל הצעדים הכרוכים בהסכם הישיר עם מצרים, העניין המצרי בדרישה לקידום פתרון לזכויות הפלסטינים ידעך. אלא שהמצרים מעולם לא גילו כל וויתור בסוגיה.

באותו כנס במכון יפה, בעשור להסכם, עזר וייצמן מתח ביקורת על השהייתה של ישראל את כל הכרוך בקידום הפתרון לעניין הפלסטיני. בהתייחסותו להתנהלותו של מנחם בגין בסוגיה הציג אמירה חריפה ונועזת: "יש לי הערכה סובייקטיבית לחלוטין שמנחם בגין יושב בבית לא בעטיין של הסיבות שמשערים (אחריותו למלחמת לבנון), אלא משום שהגיע למסקנה כי עם חתימת הסכם קאמפ-דיויד, הוא שם את עתיד ארץ ישראל השלימה, איני רוצה להגיד על קרן הצבי, אבל במצב עדין ואז הבין מה קרה."

[בתמונה: עזר ויצמן עם נשיא מצרים סאדאת וראש הממשלה מנחם בגין בקמפ דייוויד, 7 בספטמבר 1978. "יש לי הערכה סובייקטיבית לחלוטין שמנחם בגין יושב בבית לא בעטיין של הסיבות שמשערים (אחריותו למלחמת לבנון), אלא משום שהגיע למסקנה כי עם חתימת הסכם קאמפ-דיויד, הוא שם את עתיד ארץ ישראל השלימה, איני רוצה להגיד על קרן הצבי, אבל במצב עדין ואז הבין מה קרה.". התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: עזר ויצמן עם נשיא מצרים סאדאת וראש הממשלה מנחם בגין בקמפ דייוויד, 7 בספטמבר 1978. "יש לי הערכה סובייקטיבית לחלוטין שמנחם בגין יושב בבית לא בעטיין של הסיבות שמשערים (אחריותו למלחמת לבנון), אלא משום שהגיע למסקנה כי עם חתימת הסכם קאמפ-דיויד, הוא שם את עתיד ארץ ישראל השלימה, איני רוצה להגיד על קרן הצבי, אבל במצב עדין ואז הבין מה קרה.". התמונה היא נחלת הכלל]

מאז אותם ימים, מצרים מעולם לא נסוגה מדרישותיה להקמת מדינה פלסטינית שבירתה במזרח ירושלים. מבחינתה, קידום  ועידת שלום אזורית הוא צעד במגמה עקבית לצמצם את מדינת ישראל ולהחזירה לקווי 67. האיום הזה היה תלוי כחרב דמוקלס מעל ראשו של נפתלי בנט בשארם א-שייח.

במתווה הזה, ועידת שלום אזורית המובלת על ידי נשיא מצרים בתיאום עם מלך ירדן ויו"ר הרשות הפלסטינית, היא למדינת ישראל מלכודת ללא מפלט: אם תסרב לוועידה תוצג בעולם כסרבנית שלום ואילו תשלים עם וועידה כזו, היא צועדת על סף תהום בכל הקשור לעתידה.

[בתמונה: האיום של ועידה בינלאומית היה תלוי כחרב דמוקלס מעל ראשו של נפתלי בנט בשארם א-שייח... המקור: Photo by Ivan Cujic from Pexels]

[בתמונה: האיום של ועידה בינלאומית היה תלוי כחרב דמוקלס מעל ראשו של נפתלי בנט בשארם א-שייח... המקור: Photo by Ivan Cujic from Pexels]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!    

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.