[בכרזה: הפקת הלקחים שלנו היא לגמרי טכנית; והיא תקועה במסילה שהפכה מזמן לבלתי רלוונטית, למול אויב משתנה ומסתגל ביצירתיות לתחומי העליונות שרכשנו לעצמנו בעמל רב... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Free-Photos לאתר Pixabay]

[המאמר ראה אור לראשונה באתר ישראל היום. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

הטלטלה - שחוללה בריחת המחבלים בחברה הישראלית - ראויה להתבוננות. בהיסטריה אופיינית, תיארו את האירוע  כ'מחדל', מה שמזמין ניתוח לאופן השימוש, הכול כך נדוש  במושג זה.

גם את מותו של הלוחם בראל שמואלי בגבול עזה כינו 'מחדל'. ביסוד המושג 'מחדל' טמונה ההנחה, שאם כל המופקדים על ניהול האירוע היו עושים תפקידם כראוי - על פי אמות המידה המקצועיות הנדרשות, על פי הנהלים הקבועים - האירוע לא היה קורה. מישהו כנראה התרשל וצריך לתת את הדין.

כאן בדיוק טמונה בעיית היסוד בהתעלמות מממדיה הכאוטיים של תופעת המלחמה. בוודאי, שיש מקום לתחקור ולהפקת לקחים. בוודאי, שישנם בכל מערכת גם המתוקנת ביותר, גילויי רשלנות, שיש לפעול תמיד למניעתם. אבל ביסוד הגישה אל האירועים כנתונים בהגיון של מלחמה, טמונה הבנת יסוד. למול מלחמה - כתופעה שונה במהותה מניהול פס יצור - גם למערכת מקצועית ויעילה, ישנם תחומי עיוורון. באירוע מורכב כמו מלחמה, גם אצל מנהלים אחראים ומנוסים, המערכת המופקדת בידם יכולה לצאת משליטה.

[הכרזה: ייצור ידע]

ניתוח החברה הישראלית-יהודית על ספת הפסיכולוג, למול חרדותיה ושאיפותיה, היה מציף מערכת ציפיות שכבר מזמן לא עברה מבחן התאמה למציאות המשתנה!

הציבור לא חדל לייחל לניצחונות ברורים במודל ששת הימים, אבל עם השנים הלך והסתייג מנכונות ההקרבה. מערכת הציפיות של החברה הישראלית מוזמנת כאן לבירור, במה שהיא דורשת מצבאה וממערכות הביטחון שלה, בהשוואה למה שהיא מוכנה לדרוש מעצמה. היא מעדיפה להתמסר להנאותיה כאילו היינו דנמרק, ומתעלמת מהתמודדותנו מול אויבים נחושים שמגלים כוח מאבק, במידה לא מבוטלת של התמדה.

הבעיה שלנו מול אויבי ישראל מתחילה בתודעה הפנימית שלנו ובכלל לא קשורה למדד ההרתעה אותו אנו בוחנים באובססיה, כאילו המענה טמון בנקיטת עוד פעולה לביסוס ההרתעה שנמוגה. המושג הרתעה כמרכיב במשוואת הביטחון הלאומי, שייך למלחמות העולם הישן שחלף עם מלחמות המאה הקודמת. הבעיה שלנו מתחילה אם כן, במקום אחר. ההתבוננות הפנימית שלנו צריכה להתחיל בהבנת המתח בו מטלטלת החברה הישראלית היהודית, בין מורשתה כחברה חלוצית, לבין פנייתה לאורח חיים מערבי בחברה אזרחית ליברלית, מתמסרת לאשליית היציבות.

במהלך העשורים האחרונים צמצמנו את כל חלומותינו ללא יותר מעוד יום של שקט: גם מובילי מערכות הביטחון התמסרו לשאיפה להעביר משמרת בלי חיכוך מיותר. בחרנו להתחמק מחיכוך. שכחנו שבלי חיכוך מתמיד ובלי חתירה לחיכוך אנחנו נקלעים לניוון מבצעי.

מולנו אויבים, שאינם מוותרים על חלומות גדולים, נוצרה אסימטריה משמעותית: בהתנגשות האלימה בין בני אדם בעלי תשוקה ולהט להגשים חלומות לאומיים ודתיים, לבין ״אנשי ביטחון מקצועיים״ שממלאים הוראות ונהלים ומשתוקקים רק לסיים משמרת בלי פדיחה, הראשונים ינצחו. קאסם סולמני לא בא בבוקר לעבודה בשביל להעביר משמרת בלי תקלות. הוא ניגש לעבודתו כשליח האומה והאל. גם לעם ישראל היו פעם דמויות כאלה דוגמת יצחק שדה, שמעולם לא חשב על ״משמרת״.

[תמונתו של קסאם סולימני נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי sayyed shahab-o- din vajedi קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY  4.0. הכרזה: 'ייצור ידע']

הפקת הלקחים שלנו היא לגמרי טכנית; והיא תקועה במסילה שהפכה מזמן לבלתי רלוונטית, למול אויב משתנה ומסתגל ביצירתיות לתחומי העליונות שרכשנו לעצמנו בעמל רב.

האירוע בכלא גלבוע מזמין קריאת התעוררות לאומית: מדינת ישראל בעיצומה של מלחמת עצמאות מחודשת, היא מתרחשת בכל הזירות, בינתיים על 'אש קטנה'. אבל, היא מחייבת מודעות ומוכנות להתגייסות לאומית מלאה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי domeckopol לאתר Pixabay]