קובי ביטר: חודש יוני לפני…

[בתמונה: אברהם סטבסקי, החשוד ברצח ארלוזרוב, מובל למשפטו על ידי המשטרה הבריטית. התמונה הועלתה לויקיפדיה ע"י צבי אורון, ומאושרת לשימוש חופשי]

[בתמונה: אברהם סטבסקי, החשוד ברצח ארלוזרוב, מובל למשפטו על ידי המשטרה הבריטית. התמונה הועלתה לויקיפדיה ע"י צבי אורון, ומאושרת לשימוש חופשי]

הפעם באירועים של יוני לפני: הפרהוד – הנכבה של יהדות עיראק; החלה ונסתיימה מלחמת ששת הימים, שבמסגרתה שוחררה ירושלים. נדונו למוות שני חברי האצ"ל יוסף שמחון ומיכאל אשבל. חיים ארלוזרוב נרצח. הפלמ"ח ביצע את מבצעי 'ליל הגשרים'. פרשת אלטלנה; החלה מלחמת שלום הגליל.  נחטפו ונרצחו שלושת הנערים מגוש עציון: גיל-עד מיכאל, יעקב פרנקל ואיל יפרח; ועוד...

[לקובץ המאמרים 'החודש לפני' של קובי ביטר, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 1 ביוני 2022

קובי ביטר הוא איש הי-טק לשעבר (שימש כ‏מנכ"ל‏ בינת סמך - Bynet Semech). כיום, הוא מקדיש את זמנו לחינוך ולהוראה.

קובי ביטר הוא איש הי-טק לשעבר (שימש כ‏מנכ"ל‏ בינת סמך - Bynet Semech). כיום, הוא מקדיש את זמנו לחינוך ולהוראה.

*  *  *

‏הפעם באירועים של יוני לפני: 

  • הפרהוד: פרעות ביהודי עיראק, שהבינו מהר את הלקח...
  • החלה ונסתיימה מלחמת ששת הימים, שבמסגרתה שוחררה ירושלים.
  • נפטר הרבי מלובאביץ'.
  • נדונו למוות שני חברי האצ"ל יוסף שמחון ומיכאל אשבל.
  • הפיגוע בכפר יובל;
  • חיים ארלוזרוב נרצח.
  • הפלמ"ח ביצע את מבצעי 'ליל הגשרים'.
  • פרשת אלטלנה;
  • החלה מלחמת שלום הגליל.
  • נחטפו ונרצחו שלושת הנערים מגוש עציון: גיל-עד מיכאל, יעקב פרנקל ואיל יפרח.

1-2.6.1941 הפרהוד: פרעות ביהודי עיראק, שהבינו מהר את הלקח...

גם ליהדות עיראק נכבה משלה... פַרְהוּד משמעו, בתרגום חופשי: ביזה, שוד והפחדה ברוטלית של בני חסות. זהו שמן של פרעות, שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, בירת עיראק, בחג השבועות ו' בסיוון–ז' בסיוון תש"א, 1–2 ביוני 1941. בפוגרום, שהיה על רקע אנטישמי, נרצחו לפחות 179 יהודים (הערכת חסר), 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז. חוזר מודיעין מיום 17.7.1941 של הסתדרות הפועל המזרחי בא"י מעריך כי למעלה מ-1,000 יהודים נרצחו, ומציין כי 120 חולים יהודים נרצחו בזריקות רעל בבית החולים. חוזר המודיעין מעריך כי הנזק ברכוש שנשדד עומד על לפחות מיליון לא"י (לירה ארץ ישראלית- שוות ערך ללירה שטרלינג). מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד (ראו תמונה למטה). במהלך ההתערבות המאוחרת של הצבא לעצירת הפרעות נהרגו כמה עשרות, עד כמה מאות, מוסלמים ולא-יהודים אחרים.

לזכותה, יהדות עיראק - שעד לאותו יום היוותה את השמנא והסלתא של המדינה - הבינה את המסר מהר מאוד. ביראק אין לה יותק קיום. האסימון נפל באותה מהירות גם בקרב ההנהגה הציונית בארץ ישראל. האירועים שימשו כגורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק ולתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לארץ ישראל במבצע עזרא ונחמיה, עשור לאחר מכן.

[בתמונה: הגלעד שעמד על קבר האחים של הנרצחים, אזור כראג' אל-נהד'ה, בגדאד. הגלעד הוסר ובמקום עומד מגדל משרדים... התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: הגלעד שעמד על קבר האחים של הנרצחים, אזור כראג' אל-נהד'ה, בגדאד. הגלעד הוסר ובמקום עומד מגדל משרדים... התמונה היא נחלת הכלל]

5.6.1967 תחילת מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים החלה כתגובה לריכוז כוחות צבא מצרים בחצי האי סיני, לסגירת מיצרי טיראן במפרץ אילת לאוניות ישראליות, לכריתת ברית ערבית צבאית נגד ישראל ולהוצאת כוחות האו"ם מרצועת עזה. פעולות תוקפניות אלה איימו על ביטחונה של ישראל ולכן פתחה ישראל במלחמת מגן להסרת האיום הקיומי עליה.

המלחמה הסתיימה בניצחון צבאי ישראלי מזהיר על צבאות מצרים, ירדן וסוריה בתוך שישה ימים. תוצאות המלחמה שינו את מפת מדינת ישראל: ירושלים "חוברה לה יחדיו", רמת הגולן, בקעת הירדן, יהודה ושומרון, רצועת עזה וסיני עברו לידי מדינת ישראל. סיסמת כניסת אוגדות השריון לסיני ובעצם לפתיחת המלחמה היתה "סדין אדום נוע נוע סוף".

[לאוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים, לחצו כאן]

[בתמונה: מלחמת ששת הימים. צילום: אגף דוברות והסברה במשרד הביטחון. שם הצלם אינו מוזכר]

[בתמונה: מלחמת ששת הימים. צילום: אגף דוברות והסברה במשרד הביטחון. שם הצלם אינו מוזכר]

7.6.1967 שוחררה העיר ירושלים – יום ירושלים

ביום זה שיחררו כוחות צה"ל בפיקודו של מוטה גור מפקד הצנחנים את ירושלים העתיקה. כוח זה היה אמור לצנוח בסיני, אולם לאכזבת הצנחנים שרצו לקבל רקע אדום (צניחה קרבית) לכנפי הצניחה, קיבל שינוי משימה לכיוון ירושלים. כוח זה כבש את גבעת התחמושת ובית הספר לשוטרים תוך כדי אבדות רבות ורק לאחר שפוצץ הבונקר הגדול שוחרר המתחם שפתח את הדרך לכיוון הר הצופים שהיה בידינו מאז מלחמת השחרור. ביום השני ללחימה פנה הכוח לכיוון העיר העתיקה תוך שהם משתלטים על מוזיאון רוקפלר ששלט על העיר. במהלך ההתקדמות לעבר שער האריות נוצרה אי הבנה בין הכוחות, וכוח לוחמים, במקום לעלות לכיוון שער האריות, פנה לנחל קדרון שם נכנס למארב של הירדנים אשר הרגו כמעט את כל הכוח.

הפריצה לעיר העתיקה בוצעה מכיוון שער האריות (שמו של השער ניתן לו לפי אריות האבן המסותתים בשער) כשמוטה גור – מפקד חטיבת הצנחנים נוסע בזחל"מ ("בן צור סע" הוא אחד ממשפטי המיתוס של המלחמה בה אמר מוטה גור לנהגו "לשים גז" ולהיכנס לעיר העתיקה). לאחר שנכנס, נתקע טנק שלנו בשער ואולם הכוחות חדורי המוטיבציה נכנסו לעיר מעל הטנק ומתחתיו... לאחר הכניסה, דהרו הצנחנים דרך "דרך הייסורים" ה "ויה דולורזה" אשר לפי אמונת הנוצרים נע בה ישו בדרכו לצליבתו על ידי הרומאים (ולא היהודים כפי שטענו הנוצרים כנגד היהודים) ונכנסו למתחם הר הבית. לאחר ששחררו את הר הבית תלו הצנחנים דגל והויח המשיך לכיוון הכותל המערבי ובכך השלים את שחרור ירושלים.

[בתמונה: מוטה גור (במרכז בראש גלוי) עם חבורת הפיקוד ברחבת מלון אינטרקונטיננטל לפני הפריצה לירושלים העתיקה בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי עמוס צוקר / דובר צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[בתמונה: מוטה גור (במרכז בראש גלוי) עם חבורת הפיקוד ברחבת מלון אינטרקונטיננטל לפני הפריצה לירושלים העתיקה בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי עמוס צוקר / דובר צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

בראש הכוחות של הלוחמים היה גם הרב הראשי לצה"ל – הרב גורן אשר עם נשק ביד אחת וספר תורה ביד השנייה הגיע לכותל המערבי, בירך ברכת "שהחיינו", ותקע בשופר, תקיעה אשר גרמה לצנחנים לבכות מהתרגשות ומשמחה.  ימים לאחר מכן קיבל משה דיין (שר הבטחון) החלטה להשאיר את הר הבית בידי הווקאף (קבוצת אנשי דת מוסלמים האחראים על המקומות הקדושים לאסלאם) ולצמצם את נוכחות ישראל בהר (החלטה שבמהלך השנים התבררה כשגויה). כמו כן קיבלה הממשלה החלטה להרחיב את הרחבה שליד הכותל המערבי תוך כדי הריסת כל השכונה (שכונת המוגרבים) הצמודה לכותל (מזל). לאחר המלחמה חוקקה כנסת ישראל חוק ולפיו ירושלים המאוחדת היא בירת ישראל.

יום ירושלים הפך לחג של בירת ישראל. בליל יום ירושלים ובמהלך היום עצמו מתקיימים אירועים וטקסים מיוחדים, הכוללים טקסי זיכרון ממלכתיים לחללי המלחמה, בהר הרצל ובגבעת התחמושת- אחד מאתרי הקרבות הקשים של חטיבת הצנחנים בירושלים. טקסים ואירועים חגיגיים מתקיימים ברחבי העיר, בפארקים, במוזיאונים באתרי הלחימה וגם בבתי הספר ובמוסדות החינוך. במהלך יום ירושלים נערכת ברחובות ירושלים צעדה מיוחדת-"צעדת ירושלים". בליל יום ירושלים יוצאת "צעדת ריקוד הדגלים" מהכניסה לירושלים (ליד ישיבת מרכז הרב) אל הכותל המערבי. בבתי הכנסת ברחבי הארץ נערכות תפילות חגיגיות, הכוללות פרקי הלל והודיה ותפילה לשלום המדינה.

[התמונה: הרב גורן מוקךף חיילים ליד אבני הכותל המערבי. במחנה, באדיבות ארכיון צה''ל במשרד הביטחון. שם הצלם אינו ידוע]

[התמונה: הרב גורן מוקךף חיילים ליד אבני הכותל המערבי. במחנה, באדיבות ארכיון צה''ל במשרד הביטחון. שם הצלם אינו ידוע]

דוד המלך כתב בתהילים פרק קכ"ב, פסוק:  "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" ועל כך אומרים הפרשנים "חוברה" – שעושה כל ישראל חברים. ומי יתן שאכן כך יהיה כפי שאומר האבן עזרא (פרשן בימי הביניים) על הפסוק בפרשתינו "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ " – ביניכם, ובמילים שלנו, המסר הוא שלום בבית, נכבד אחד את השני נעריך אחד את השני ואז יהיה שלום

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד:

שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי      בֵּית ה' נֵלֵךְ.

עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ      בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלִָם.

יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה      כְּעִיר, שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.

שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל:    לְהֹדוֹת, לְשֵׁם ה'.

כִּי שָׁמָּה, יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט:    כִּסְאוֹת, לְבֵית דָּוִד.

שַׁאֲלוּ, שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם; יִשְׁלָיוּ, אֹהֲבָיִךְ.

יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ; שַׁלְוָה, בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.

לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.

לְמַעַן, בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

תהילים פרק קכ"ב

(על פי אגדה מאת יצחק נבון,"ששת הימים ושבעת השערים")

.

מלחמת ששת הימים היא המלחמה בה שוחררה ירושלים, חיילי ישראל יצאו למלחמה נצחו בכל מקום ומקום עד שהגיעו לירושלים.

שבעה שערים היו בחומתה של ירושלים ולא ידעו חיילי ישראל באיזה שער נכנסים שכל שער קופץ ומרקד בפניהם ואומר בואו בתוכי, שאני ראוי לכם מכולם. ישב הקדוש ברוך הוא בישיבה של מעלה ומלאכי שרת מימינו ומשמאלו אמר להם, איזה שער ראוי שיכנסו דרכו לגאול את ירושלים? עמד המלאך מיכאל ואמר, ריבונו של עולם! כולם נאים וכולם ראויים. קרא לשערים שיאמרו דבריהם לפניך ואתה בורר אחד מהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא כך אני עושה! קפץ שער יפו ואמר, ריבונו של עולם! אני השער וממני שתי דרכים, האחת- לחברון, לקברי האבות שיסדו אומתך, ואחת לעיר יפו. יבואו בתוכי חיילי ישראל ואני מסוכך עליהם והמלאכים אומרים אמת, ראוי ראוי.

נזדקף שער שכם על עמודיו והיה צווח בקולו ואומר אני השער וממני הדרך לעירו של יוסף ממני יכנסו חיילי ישראל.

נתנה הרשות וקפץ שער ציון ואמר ריבונו של עולם! אני השער שעליו נקראת עיר קודשך- ציון. דרכי עברו חיילי ישראל במלחמת השחרור אל עיר קודשך ומלאכי  שרת מנידים ראשם ואומרים ראוי, ראוי.

נזדעזע שער האשפות ואמר ריבונו של עולם! אני דל ונכלם מושפל ונדכא ומחציתי קבורה באדמה, ומעלי זרקו אשפתות וכפפתי עצמי לקבל אשפה של ירושלים ולא זו בלבד אלא שבכל יום ויום אני מסתכל בכותל המערבי רואה אותו בבדידותו ומפייס אותו בדברים. אמרו המלאכים ראוי, ראוי.

קפץ שער הפרחים ואמר חס ושלום, חיילי ישראל לא יבואו בשער של אשפות, אלא יבואו בשער של פרחים! שאם באים בתוכי, אני תולש פרחי מעלי ומעטר בהם ראשיהם של יקירנו. נזדעזע השער החדש המערבי, ואמר ריבונו של עולם! אני הקטן בשערים וכל הימים עצוב אני על שעמדו האויבים על גבי ויורים אש אל בני ישראל. כמה נערתי אותם מעלי  ולא יכול להפילם. תעמוד לי זכות צערי ויכנסו החיילים דרכי אמרו המלאכים, עני הוא וקטון וראוי הוא לישראל.

קפץ שער הרחמים והתחיל צועק ואומר, ריבונו של עולם! כל השערים, רוצים- נפתחים, רוצים- נסגרים ואני פתחי סתום! ואלי באים כל השנים ובוכים על צווארי ואומרים פתח עצמך, פתח שתכנס השכינה. דרכי יעברו חיילי ישראל אמרו המלאכים, ראוי, ראוי. נ

תן הקדוש ברוך הוא רשות הדיבור לשער האריות. נתקפל שער האריות ולא אמר דבר. אמר לו הקדוש ברוך הוא: דבר! פתח שער האריות את פיו ואמר ריבונו של עולם! בכל רגע ורגע רואה אני מכאן את חיילי ישראל מסתכנים במלחמה. יבואו מכל שער שיבואו ובלבד שלא ייפול עוד מהם אף אחד! שמע הקדוש ברוך הוא כך, אמר לו כיון שבחורי ישראל חשובים בעיניך מתפארת שלך יבואו בני האריות ויכנסו דרך שער האריות! וממך תבוא הישועה להר קודשי. פרצו חיילי ישראל אל שער האריות וממנו להר הבית ולקודשי ישראל.

[בתמונה: לוח אבן לזכרו של מוטה גור המציין כי הרחוב היוצא משער האריות קרוי על שמו. התמונה נוצרה ואושרה לשימוש ע"י מיכאלי]

[בתמונה: לוח אבן לזכרו של מוטה גור המציין כי הרחוב היוצא משער האריות קרוי על שמו. התמונה נוצרה ואושרה לשימוש ע"י מיכאלי]

10.6.1964 הופעל לראשונה 'מוביל המים הארצי'

המוביל הארצי הוא ללא ספק אחד מהמפעלים ההנדסיים הגדולים ביותר שהוקמו בארץ. המוביל הארצי מהווה את העורק ראשי במערכת הספקת המים הארצית ואליו מתחברים רוב מפעלי המים האזוריים בצורה זו ניתן לשלוט על מערך המים הכולל של המדינה וניתן להבטיח את אמינות הספקת המים לתושבי המדינה. בתחילת פעולתו של המוביל שימשו 80% מהמים לחקלאות והשאר לשתייה ובימים אלו השתנה היחס וכ 80% ממי המוביל משמשים לצריכה שוטפת.

בניית המוביל החלה בשנת 1956 והסתיימה כעבור 8 שנים במהלך הבניה נאלצו המהנדסים להתגבר על תנאי שטח קשים של ערוצי נחלים והרים גבוהים אשר נפתרו באמצעות מנהרות ו"סיפונים" (צינור סגור המנצל את העקרון הפיזיקלי של "חוק הכלים השלובים" ובו יש תכונה למים לשמור על גובה שווה). סיפון כזה ניתן לראות בחלקו התחתון של נחל עמוד (לא רחוק מהישוב חוקוק שליד הכנרת). חלק ניכר מתוואי המוביל עובר בתעלות פתוחות. לאורך המוביל מספר מאגרים (מאגר צלמון, מאגר אשכול) ואשר בהם נעשות פעולות לטיהור המים. ממאגר אשכול שבגליל התחתון מועברים המים בצינורות סגורים עד לראש העין ומשם בצינורות עד לנגב. מצפה רמון הוא המקום הדרומי ביותר אליה מגיעים מי המוביל הארצי.

[בתמונה: המוביל הארצי ליד קדרים. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Hanay. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[בתמונה: המוביל הארצי ליד קדרים. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Hanay. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

12.6.1920 נוסד ארגון 'ההגנה'

[בתמונה: סמל ההגנה. כיום מהווה חלק מסמל צה"ל ומוענק כסיכת מ"מ לבוגרי קורס קצינים... התמונה משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי etai_han / דובר צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

מטרת הקמת ארגון ההגנה היתה לממש את הרעיון של הגנה בכוחות עצמנו ולא להסתמך על כוחות אחרים, כמו הבריטים אשר קבלו מנדט בארץ ישראל וכן על השומרים הערבים שנשכרו על מנת לשמור על ההתיישבות היהודית (מזכיר במקצת רעיונות נפל, לפני מספר שנים, שבהם קיימת הנחה שערבים ישמרו על היהודים מפני הערבים, או כח רב לאומי).

הרעיון היה המשכו הישיר של ארגוני "השומר" ובר-גיורא" אשר החליפו את השמירה הערבית בשומרים יהודים בישובים. בהדרגה היה ארגון ההגנה לארגון כללי של מוסדות תנועת הפועלים ושל מפלגת אחדות העבודה ועבר לחסות ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל.

לאחר מאורעות תרפ"ט (1929) היה ארגון ההגנה כפוף להנהלת הסוכנות היהודית ולוועד הלאומי ("המוסדות הלאומיים") והקיף את כל הזרמים בישוב (בתחילת שנות השלושים התפלג ממנו ארגון האצ"ל). בכל שנות קיומו היה ההגנה ארגון מחתרתי ובלתי מוכר רשמית על-ידי השלטון הבריטי ואולם, בתקופות ובנסיבות שונות היה שיתוף פעולה ואפילו קבלו שכר מהשלטון הבריטי עבור שירותי שמירה. כמו כן היה שיתוף פעולה צבאי בתקופתו של צ'רלס אורד ווינגייט ("הידיד").

[משמאל: סמל ההגנה. כיום מהווה חלק מסמל צה"ל ומוענק כסיכת מ"מ לבוגרי קורס קצינים... התמונה משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי etai_han / דובר צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

המרד הערבי בשנים 1939-1936 (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) חייב את ארגון ההגנה לפתח גישות ושיטות פעולה חדשות כגון "לצאת מהגדר" שהיה שינוי תפיסה מהגנה להתקפה, שבה אנחנו יוזמים פעולות התקפיות ולא יושבים מאחורי הגדרות ומשקיעים בהגנה ההגנה גם הקימה יחידות סיור כמו "הנודדת" (שהיתה בעצם הסיירת הראשונה) במטרה לפגוע בפורעים הערבים.

[בתמונה: אימוני ג'יו ג'יצו של ההגנה במסווה של אימון הפועל בירושלים, 1931. המדריך - אברהם משורר. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי פלוא ציבלין. התמונה באדיבות יד בן צבי. היא נחלת הכלל]

[בתמונה: אימוני ג'יו ג'יצו של ההגנה במסווה של אימון הפועל בירושלים, 1931. המדריך - אברהם משורר. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי פלוא ציבלין. התמונה באדיבות יד בן צבי. היא נחלת הכלל]

במלחמת העולם השנייה שרתו אנשי הגנה רבים בצבא הבריטי וצברו ניסיון צבאי ומבצעי שהועבר לאחר מכן להגנה ולצה"ל. הפלמ"ח, הזרוע המגויסת ה"סדירה" של ההגנה, שהוקם במאי 1941, כחלק מההכנות נגד פלישה גרמנית אפשרית לארץ, סייע כבר בראשיתו לחדירת הצבא הבריטי לסוריה ולבנון ומאפריל 1942 התאמן חודשים אחדים בהדרכת מפקדים בריטים ובמימון המודיעין הבריטי, כך גם בפרשת היעלמותם של כ"ג יורדי הסירה.

ארגון ההגנה לא פעל בתחום הצבאי בלבד. במסגרת התפיסה שהנחתה את מדיניות ההתיישבות של ההנהגה הלאומית, לפיה יקבעו הגבולות על-פי פריסת היישובים היהודיים בארץ, בהתאם לעיקרון שקבע טרומפלדור בתל חי: "במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יהיה גבולנו",  נדרשה ההגנה לשיתוף פעולה עם התנועות החלוציות והמוסדות המיישבים בייזום מבצעי התיישבות חדשה, בהגנה על היישובים החדשים ובחיזוק היישובים הקיימים. בתחום העלייה הופקדה ההגנה, באמצעות "המוסד לעלייה ב", על הבאת יהודים לארץ- כמעפילים, בניגוד למדיניות הבריטית, הן בדרך הים והן ביבשה. בין השנים 1947- 1945 היו ההתיישבות וההעפלה יחד עם הפעילות הצבאית של ההגנה אמצעי המאבק העיקריים כנגד המדיניות האנטי ציונית של הבריטים והם שהכשירו את היישוב למלחמת העצמאות ולהקמת המדינה.

בתקופת תנועת המרי המאוחדת פעלה הלח"י יחד עם מחתרות האצ"ל, בפעולות כנגד הבריטים ואולם ההגנה גם שימשה את המנהיגות הפוליטית של ההסתדרות הציונית והיתה פעילה מאד בתקופת ה"סזון" בה רדפו והסגירו לבריטים את אנשי האצ"ל והלח"י.

בכל שנות קיומו שקד הארגון על צבירת אמצעי לחימה לאנשיו, אמצעים שנרכשו בחו"ל בדרכים שונות (רכש) ואמצעים שיוצרו במכונים מחתרתיים בארץ. אחד ממקומות אלו ידוע בשם "מכון איילון" שליד רחובות ששם יצרו בעיקר קליעי רובים. לקראת החלטת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, נערכה ההגנה למלחמה בערביי הארץ ופלישה של צבאות ערב, עד להקמת צה"ל, והמשיכה במשימתה, כמטה הכללי של צה"ל, בפיקוד על חטיבות צה"ל וחילותיו במלחמתם נגד צבאות ערב, עד תום מלחמת העצמאות. מיום הקמת הארגון ועד למלחמת העצמאות איבדה ההגנה כ-1000 איש מחבריה אשר נפלו בעת ביצוע משימותיהם. פעילות של ארגון ההגנה היה נדבך חשוב בתולדות המפעל הציוני בארץ ישראל ותרם רבות להקמת המדינה.

[לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן] [לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]

[בתמונה: ההגנה, 1947. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: ההגנה, 1947. התמונה היא נחלת הכלל]

12.6.1994 נפטר מנחם מנדל שנאורסון - הרבי מלובביץ'

מנחם מנדל שניאורסון נולד באוקראינה. את עיקר לימודיו בתורה ובהלכה קיבל מאביו. בגיל 16 החליט שנכון גם ללמוד לימודים כלליים והחל ללמוד מתמטיקה. בשנת 1929 התחתן ועבר לגור בברלין, שם למד הנדסה ופילוסופיה, עבר לפריז ושם למד באוניברסיטת סורבון. במהלך מלחמת העולם השניה נמלט לארצות הברית שם הצטרף לאביו של אשתו שעמד בראש חסידות חב"ד. לאחר שחמיו נפטר בשנת 1950 בקשו ממנו לעמוד בראש החסידות וכך הפך מנחם מנדל שנאורסון לרבי השביעי של חסידות חב"ד.

לרבי מלובביץ' היתה השפעה גדולה מחוץ לעולם הדתי חרדי והוא היה בקשרים הדוקים עם כל ראשי הממשלה והנשיאים אשר כמעט בכל ביקור שלהם בארצות הברית נפגשו עימו. ידועה במיוחד החברות שהיתה לו עם זלמן שז"ר (הנשיא השלישי של מדינת ישראל). גם לנשיאים ומלכים של עמי העולם היה כבוד רב לרבי. הרבי מלובביץ' לא גר בארץ ישראל אך הטיף לחסידיו לעלות לארץ ולהתיישב בכל חלקי הארץ, לכן אנו מוצאים ריכוזים רבים של חסידי חב"ד בכל הארץ (חוץ מאשר בכפרחב"ד). אחד מהנושאים החשובים של הרבי היה להפיץ את תורת ישראל לכל היהודים בכל העולם ובדרכי נועם. מן המפורסמות שלכל יהודי בכל מקום בעולם לכשירצה בית כנסת, ארוחה כשרה וכו' ימצא שליח חב"ד, אם בעיירה בקנדה, באלסקה או באמזונס בברזיל.

האירוע המפורסם ביותר הוא סדר ליל פסח הנערך בנפאל ולשם מתקבצים כ-2000(!!!) איש בעיקר תרמילאים ישראלים. גם בארץ ידוע על "טנקי המצוות" שבה משאיות של חבדניקים מגיעים לכל פינה בארץ כולל למחנות צה"ל (למרות התנגדות של מספר אנשים) ומפיצים את מצוות תורת ישראל כמו למשל בחג הסוכות בה מגיעים אנשי חב"ד עם סוכות ניידות ומזכים את עם ישראל במצוות נטילת ארבעה מינים, מידי יום הנחת תפילין למי שרוצה גם במקומות מוזרים וכמובן הסיסמא הידועה של הרבי "שכל אשה ובת, תדליק נרות שבת" אין ספק שהרבי היה דמות דומיננטית שהשפיעה רבות ולכן כשנפטר בג' תמוז תשנ"ד (1994) סירבו רבים מחסידיו להכיר בכך שכן הם האמינו שהרבי הוא המשיח וסופו שיתגלה כמשיח ישראל.

13.6.1946 נדונו למוות שני חברי האצ"ל יוסף שמחון ומיכאל אשבל

ב-6 במרס 1946 בשעה 1:30, קרבה לשער המערבי של המחנה הצבאי בצריפין (סרפנד) משאית צבאית ועליה 30 לוחמי האצ"ל מחופשים לחיילים בריטיים. כאשר ה"קצין" שישב ליד הנהג מסר את צו התנועה לש"ג, ירדו כמה בחורים מן המכונית והתגברו ללא קושי על הזקיף ועל חמשת החיילים שהיו בתורנות באוהל המשמר. המכונית עשתה את דרכה במהירות ישירות למחסן הנשק. ה"חיילים" קפצו מן המשאית והחלו מיד בהעמסת ארגזי הנשק. לפני שסיימו את מלאכתם הגיע חייל בריטי שהתעורר אצלו חשד ופתח באש ואליו הצטרפו חיילים בריטים נוספים שהיו בקרבת מקום. בחילופי האש נפגעו חמישה לוחמים, ביניהם יוסף שמחון ומיכאל אשבל שנפצעו באורח קשה. נהג המשאית מיהר לצאת את המחנה עם הלוחמים והנשק. ליד ראשון-לציון הורדו הפצועים לקבלת עזרה רפואית והנשק פורק בחולות המושבה.

שמחון ואשבל היו פצועים קשה מן האחרים והרופא ציווה להעביר אותם במהירות לבית-חולים. בדרך נתקלו בכוחות בריטים אשר תפסו אותם. חודשיים לאחר מכן הועמדו לדין ונדונו למוות בתלייה. תחנת השידור של האצ"ל יצאה בקריאה לבריטים שלא לתלות אותם ובמקביל החלו לנסות ולחטוף קצינים בריטים. הפעולות בירושלים נכשלו, אולם בתל אביב תפסו לוחמי האצ"ל חמישה קצינים בריטים והעבירו אותם למקום מחבוא שהוכן בעוד מועד. הצבא הבריטי ערך חיפושים נרחבים בתל-אביב וסביבתה, אולם מקום המחבוא לא נמצא. בסופו של דבר שוחררו הקצינים הבריטיים והנציב העליון המיר את גזר-דין המוות שהוטל על שמחון ואשבל במאסר עולם.

[תמונתו של מיכאל אשבל מימין מאושרת לשימוש חופשי; תמונתו של יוסף שמחון משמאל מובאת בשימוש הוגן]

[תמונתו של מיכאל אשבל מימין מאושרת לשימוש חופשי; תמונתו של יוסף שמחון משמאל מובאת בשימוש הוגן]

15.6.1975 הפיגוע בכפר יובל

בלילה שבין חמישי לששי 12.6.1975 חדרה חוליית מחבלים ליד משגב עם. החדירה זוהתה, ובמשך הלילה נעשה מאמץ רב לתפוש את המחבלים. ביום שישי בבקר לאחר הליכה על העקבות התברר שהמחבלים עברו את כביש קרית שמונה- מטולה והם מסתתרים מזרחית לכביש. כוחות גדולים הוזעקו לאזור, על מנת לאבטח את התושבים, ומחלקת טירוני נח"ל לכל יישוב. הפלוגה המסייעת של גדוד 51 (גולני) שהייתה באימונים באזור הצפוני של רמת הגולן, הוקפצה לארוע, הצטרפה לסריקות ביום ולמארבים בלילה.  במהלך יום שישי ושבת, לא נתגלו המחבלים. לפנות בקר סמוך לאור יום ראשון התברר שהמחבלים השתלטו בירי על בית בכפר יובל. הבית היה ביתו של מי שהיה בשרותו הסדיר לוחם בסיירת גולני יעקב מרדכי (פצ'נגה).

באותה שעה שהו בבית, אשתו שמחה ובנו הקטן אסף אשר הוכנס על ידי האם לתוך תוף מכונת הכביסה  (בתחקירים נוספים לא כל ברור האם נכון סיפור זה) ובכך ניצלו חייו. כן היו בבית אביה של שמחה ושני אחיה. אחיה של שמחה, נחמיה יוסף חי, חיל בשרות סדיר נהרג כשנכנסו המחבלים לבית. מפקד הגזרה החליט על פריצה לבית והמשימה הוטלה על לוחמי ומפקדי הפלוגה המסייעת של גדוד 51 שהגיעו ראשונים אל כפר יובל. מפקד הגיזרה אף איפשר לפצ'נגה להיות חלק מהצוות הפורץ.

במהלך הפריצה לבית, נוסף לחילופי אש קצרים, זרקו המחבלים רימונים רבים אשר מהם נהרגו המחבלים ונפגעו בני הערובה. במהלך הפעולה נהרגו ארבעת המחבלים ונפצע מפקד הכח הפורץ. שמחה נפצעה מרסיסי הרימונים ולמחרת נפטרה מפצעיה.

על גבורתו בקרב זה הוענק לפצ'נגה 'עיטור העוז'. וזה תיאור המעשה כפי שצוין בתעודת עיטור העוז: "סמל-ראשון מרדכי יעקב ז"ל גילה גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש. עם שחר חדרו מחבלים לכפר-יובל ופרצו לביתו לאחר צאתו לעבודה. כאשר שמע על חדירת מחבלים לכפרו, מיהר לשם ממקום העבודה. משהגיע, תדרך את הכוח הפורץ ופרץ יחד אתם לביתו. הוא פרץ ראשון, ירה במחבלים ופגע בשניים מהם. סמ"ר יעקב מרדכי נהרג מאש המחבלים שהיו בתוך הבית. במעשה זה גילה אומץ-לב, קור-רוח והעזה תוך חירוף נפש".

16.6.1933 רצח ארלזורוב

ד"ר חיים ארלוזורוב מראשי ההנהגה היהודית (היה מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית) בארץ ישראל נרצח ביריות על שפת ימה של תל אביב בעת שטייל שם עם סימה אשתו. החשד נפל על אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט מאנשי "ברית הבריונים" (פלג מתנועת הרוויזיוניסטית) החשד נפל עליהם עקב המחלוקת הקשה שהיתה בין אנשי התנועה הרביזיוניסטית לאנשי מחנה מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל). רצח זה עורר סערה גדולה במשך עשרות שנים, עד אשר עם עליית מפלגת הליכוד לשלטון בראשות מנחם בגין הוקמה ועדת חקירה ממלכתית ("ועדת בכור") לחקירת הרצח עקב רגישותו של בגין שהיה מפקד האצ"ל לנושא.

הועדה בדקה מאות מסמכים וכן חקרה מספר עדים. הוועדה קבעה פה אחד כי אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט לא היו רוצחי חיים ארלוזורוב ולא היה להם יד ברצח. עם זאת קבעה הוועדה כי אינם יכולים לקבוע מי היו הרוצחים ואם היה זה רצח פוליטי מטעם מפלגה כל שהיא. הסברה המקובלת היא שארלוזורוב נרצח על ידי ערבים פורעים מיפו. על שמו הקיבוץ גבעת חיים והמושב כפר חיים וכן רחובות ביישובים עירוניים וכפריים.

בתמונה: כותרת העיתון: חיים ארלוזרוב נרצח

17/6/46 "ליל הגשרים"

בלילה זה יצאו חוליות הפלמ"ח לפוצץ 11 גשרים המחברים את ארץ ישראל עם הארצות השכנות. מבצע זה היה הגדול ביותר של "תנועת המרי המאוחדת" וכלל מאות רבות של אנשי פלמ"ח. שם הקוד שניתן למבצע היה "מבצע מרכולת". המבצע כוון נגד השלטון הבריטי לאחר הכרזתם כי בכוונתם לסגת מההבטחה לעליית 100,000 יהודים. מטרתו של המבצע היתה לנתק את ארץ ישראל המערבית משכנותיה. הפעולה תוכננה במקור להתבצע בלילה ללא ירח, במטרה להקשות על גילוי מוקדם של הכוחות הפושטים, אולם הכתבה של הדרג המדיני בהגנה הביאה לביצוע הפעולה בלילה של ירח כמעט מלא, דבר אשר גרם דאגה רבה בקרב מפקדי הכוחות. למרות החשאיות שאפפה את ההכנות למבצע, ידוע כיום כי הבריטים קיבלו סמוך לתחילת המבצע, מידע מוקדם על כוונת ההגנה לבצע פעולה רחבת היקף ולכן רוב הגשרים היו שמורים על ידי כוחות בריטיים וערבים.

[בתמונה: גשר שיח' חוסיין קרס לתוך הירדן, 1946, ארכיון ההגנה. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: גשר שיח' חוסיין קרס לתוך הירדן, 1946, ארכיון ההגנה. התמונה היא נחלת הכלל]

הגשרים שפוצצו היו: שניים ליד מטולה, גשר בנות יעקב, גשר אל חמה, גשר שייך חוסין, גשר דמייה, גשר אלנבי וגשרי עזה. על לוחמי הגדוד ה-1 של הפלמ"ח הוטל לפוצץ שני גשרים מעל נחל אכזיב, אולם במהלך תקיפת הגשר הראשון התגלו התוקפים על ידי נוטרים ערבים. במהלך קרב היריות שהתפתח במקום פגע אחד הכדורים במטען של חומר נפץ. הפיצוץ הביא להתמוטטות הגשר, אך גם למותם של 14 לוחמים ומפקדים (מתוך 39 בסך הכל). שארית הכוח חזרה על עקבותיה ותקיפת הגשר השני באזור לא בוצעה. על שמם נקראת המצבה "יד ליד" בכניסה לישוב גשר הזיו וכן אכסניית נוער "יד ליד". בין הנופלים היה גם יחיעם וייץ שעל שמו הוקם לאחר מכן הקיבוץ יחיעם.

בפעולות האחרות לא היו נפגעים והגשרים פוצצו. במקביל לפיצוץ הגשרים בוצעו באותו לילה כ- 50 פעולות הטעייה ומארבים ברחבי הארץ. פעולות ההסחה נועדו לרתק ולבלבל את הכוחות הבריטים באשר ליעדים הצבאיים העיקריים של המבצע. מבצע זה הוכתר בהצלחה ועודד את האוכלוסייה היהודית המקומית למרות תגובת הנגד של הבריטים ("השבת השחורה" ועל כך בעוד שבועיים). מבצע "מרכולת- ליל הגשרים" עורר התנגדות וביקורת בקרב מנהיגי התנועה הציונית, ביניהם חיים וייצמן, אשר ראה בו חריגה קיצונית מגבולות המאבק הראוי בבריטים ואולם רוב היישוב היהודי  תמך בפעולה זו.

[בתמונה: הגשר ההרוס על הירמוך שפוצץ בליל הגשרים. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Effib. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[בתמונה: הגשר ההרוס על הירמוך שפוצץ בליל הגשרים. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Effib. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

22.6.1948 פרשת "אלטלנה"

האנייה "אלטלנה" נרכשה על-ידי אנשי האצ"ל בחו"ל והייתה אמורה להגיע ארצה לקראת סיום המנדט ב-15 במאי 1948 ולהביא עימה לוחמים, ציוד צבאי ותחמושת, אלא שרכישת הנשק וארגון הלוחמים ארכו זמן רב, וההפלגה נדחתה במספר שבועות. בינתיים, נחתם ב-1 ביוני הסכם על שילובו של האצ"ל בצבא ההגנה לישראל הכולל את לוחמי האצ"ל וכן את כל ציודם הצבאי. ב-15 ביוני, קיים בגין (מפקד האצ"ל) פגישה עם נציגי הממשלה, ובה עדכן על "אלטלנה". ישראל גלילי מסר לבגין את הסכמתו של בן גוריון להבאת האוניה, אולם לא לפרוק את מטענה בתל-אביב על מנת לא להפר את תנאי הסכם ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור ולכן סוכם על חוף כפר ויתקין, שם יהיה קל יותר לעקוף את פקחי האו"ם.

בעוד שהייתה הסכמה בדבר מקום עגינתה של "אלטלנה", נתעוררו חילוקי דעות באשר לחלוקת הנשק. בגין ביקש כי 20% מהנשק יועבר לירושלים במטרה לחמש בו את ה"גדוד הירושלמי" שעדיין לא הצטרף לצה"ל ובן גוריון נתן לכך את הסכמתו. בקשתו השנייה של בגין הייתה שיתרת הנשק תועבר לצה"ל, לצייד את גדודי האצ"ל שהתגייסו לצבא. לבקשה זו לא ניתנה הסכמה כי  בן גוריון חשש על הקמת "צבא בתוך צבא". "אלטלנה" הגיעה לחופי כפר ויתקין ביום הראשון ה-20 ביוני בשעות אחר הצהרים המאוחרות והחלה בהורדת האנשים לחוף ובהעברתם למקומות קליטה שונים, ולאחר מכן בפריקת הציוד הצבאי. בין הממתינים על החוף היה גם בגין, אשר קיבל את פני הבאים. במקביל התכנסה בתל-אביב ממשלת ישראל ובן גוריון היה תקיף בדעתו לדרוש מבגין מסירת כל הנשק לצבא. ההחלטה שהתקבלה בממשלה היתה לתת לצבא סמכות להפעיל כח באם יהיה צורך כדי להכניע את האצ"ל, ולהחרים את האנייה על נשקה.

[בתמונה: האלטלנה בוערת... התמונה באדיבות מרכז מורשת מנחם בגין. שם הצלם אינו מוזכר]

[בתמונה: האלטלנה בוערת... התמונה באדיבות מרכז מורשת מנחם בגין. שם הצלם אינו מוזכר]

ביצוע החלטת הממשלה הוטל על חטיבת "אלכסנדרוני" אשר הקיפו את האיזור והעבירו אולטימטום לבגין שעליו להיכנע תוך 10 דקות ולהעביר את תכולת האנייה לידיהם. בגין סירב להיענות לאולטימטום של מפקד החטיבה, וניסיונות התיווך שנעשו לא הצליחו ועד מהרה התלהטו הרוחות והחלו חילופי יריות ומספר הנפגעים הלך ורב. בינתיים, עלה בגין על סיפון האנייה, אשר הפליגה לכיוון תל-אביב. בגין קיווה כי בתל-אביב אפשר יהיה לקיים, באמצעות מנהיגי המפלגות האזרחיות, הידברות עם הממשלה הזמנית ולפרוק את יתרת הנשק בשלום. אלא שלא כך קרה. בן-גוריון הורה ליגאל ידין (קצין המבצעים של צה"ל) לרכז כוחות גדולים על חוף הים בתל אביב ולהכניע את האנייה בכוח. גם תותחים הועברו לאזור ובארבע אחר הצהרים הורה בן גוריון להפגיז את "אלטלנה". אחד הפגזים פגע באנייה, אשר החלה לעלות באש. היה חשש שהאש תתפשט עד למחסנים שהכילו חומר נפץ, ועל כן הורה רב החובל לכל האנשים לנטוש את האנייה. למרות שרב החובל הניף דגל לבן לאות כניעה, לא פסקה האש האוטומטית שנורתה לעבר הניצולים שהיו בלתי חמושים.

בגין, שהיה על הסיפון, הסכים לרדת רק לאחר שהורד אחרון הפצועים. 16 אנשי אצ"ל נהרגו בעימות עם הצבא. שישה נפלו באזור כפר ויתקין, ועשרה נפלו בחוף תל-אביב. מכוחות צה"ל נהרגו שלושה, שניים נפלו בכפר ויתקין ואחד בתל אביב. בן גוריון היה משוכנע בצדקת פעולתו ואף כינה את הפגזת האנייה בשם "התותח הקדוש" (אשר הופעל תחת פיקודו של יצחק רבין ז"ל). לחילופין יש המייחסים למנחם בגין מנהיגות ראויה לציון, עקב החלטתו לא להסלים את המצב היות ולא רצה שתתחיל "מלחמת אחים".

[בתמונה: "אלטלנה" עולה בלהבות ליד חופי תל אביב (מול חוף פרישמן). התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: "אלטלנה" עולה בלהבות ליד חופי תל אביב (מול חוף פרישמן). התמונה היא נחלת הכלל]

6.6.1982 החלה מלחמת שלום הגליל

[תמונתו של אריאל שרון היא נחלת הכלל]

הרקע למלחמת שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה) היה התעצמותם הנמשכת והולכת של בסיסי הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בדרום לבנון, מהם שוגרו טילי הקטיושות לעבר יישובי הצפון של ישראל, ומתוכם יצאו מחבלים, שחדרו לשטח ישראל כדי לבצע פעולות טרור, אולם העילה הרשמית היתה התנקשות מחבלים מאירגונו של אבו-נידאל בשגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב ז"ל. שר הביטחון אריאל שרון (ראו תמונה משמאל) האמין שבמבצע מהיר יוכל לטהר את דרום-לבנון מנוכחותו של אש"ף ולחסל את יכולתו המבצעית של הארגון, על ידי הריסת מפקדותיו ומבניו התת-קרקעיים. המבצע אמור היה להתבצע בשיתוף פעולה מלא עם כוחות הפאלנגות הנוצריים של בשיר ג'מאייל, להם סייעה ישראל מאז אמצע שנות ה-70. היתה הבנה בין שני הצדדים, שלאחר שג'מאייל יתמנה לנשיא לבנון, הוא יחתום על הסכם שלום עם ישראל. נסיגתה של סוריה משטח לבנון היתה אמורה להיות תוצאת לוואי נוספת של המבצע.

[תמונתו של אריאל שרון משמאל היא נחלת הכלל]

לתוכנית קראו "מבצע אורנים" והיו לו שתי גירסאות, הראשונה מצומצמת- "אורנים הקטן" שבמסגרתו היו אמורים כוחות צה"ל להתקדם בתוך שטח לבנון עד לקו 40 ק"מ (על מנת להרחיק את ירי הקטיושות), והגרסה הרחבה "אורנים הגדול" שמטרותיו היו: שלום הגליל, השמדת אירגוני המחבלים בלבנון, הקמת ממשל נוצרי חזק בלבנון שיכרות ברית עם ישראל והוצאת הצבא הסורי מלבנון. במהלך השבועיים הראשונים הצליחו כוחות צה"ל להשיג את רוב היעדים של "אורנים הגדול" תוך שהם מנחילים מפלה למערך חיל האויר הסורי וכן למערך הנ"מ שלו. לאחר מספר ימים התייצבו כוחותינו על כביש ביירות-דמשק וכן כיתרו את מפקדות אש"ף בביירות. בתיווכו של שליח האו"ם (פיליפ חביב) הושגה הפסקת אש וסוכם על יציאתם בשלום של אנשי אש"ף ובראשם יאסר ערפאת.

[בתמונה: מלחמת שלום הגליל... צילום מיקי צרפתי, במחנה]

[בתמונה: מלחמת שלום הגליל... צילום מיקי צרפתי, במחנה]

לימים הסתבך הצבא עקב מלחמות הפלגים בלבנון. רצח באשיר ג'מאייל וכמובן הטבח שביצעו אנשי הפלנגות במחנות הפליטים סברה ושתילה הפלשתיניים יצרה בארץ פילוג גדול וידועה ההפגנה הגדולה שאירגנה האופוזיציה וקראה ליציאה מלבנון, להתפטרות שר הבטחון אריק שרון והקמת וועדת חקירה על הטבח בסברה ושתילה. כ-20 שנה לאחר תחילת המבצע ביצע צה"ל יציאה חד-צדדית מלבנון על פי החלטתו של ראש הממשלה דאז אהוד ברק. מלחמת שלום הגליל גבתה מספר רב של הרוגים וחידדה את הוויכוח הפוליטי בישראל. יש הגורסים שיציאת צה"ל באופן חד צדדית נתנה "רוח גבית" לטרור וכן נפגע כושר ההרתעה של מדינת ישראל. השטח שפונה על ידי צה"ל נתפס על יד אירגון החיזבאללה אשר הקים בונקרים לאורך הגבול עם ישראל ועודד אותם לביצוע ניסיונות חטיפה של חיילים והיתה המניע העיקרי לפתיחת מלחמת לבנון השנייה.  כמו גם חפירת מנהרות תקיפה על מנת לפלוש לאיזור הגליל העליון.

 [לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

[מקור התמונה: אתר צה"ל]

[מקור התמונה: אתר צה"ל]

12.6.2014 נחטפו ונרצחו שלושת הנערים בגוש עציון

ביום חמישי ט"ו בסיון בערב המתינו שלושת הנערים גיל-עד מיכאל שַׁעֶר, בן 16, תושב טלמון, תלמיד ישיבת מקור חיים בכפר עציון, נפתלי יעקב פרנקל, בן 16, תושב נוף איילון, תלמיד ישיבת מקור חיים ואיל יפרח, בן 19, תושב אלעד, תלמיד ישיבת שבי חברון, לטרמפ בצומת אלון שבות שבגוש עציון בדרכם לבתיהם. סמוך לשעה 22:15 הגיעה לצומת מכונית ובה שני מחבלים במכונית שנגנבה קודם לכן ממזרח ירושלים והנערים עלו עליה. כעשר דקות לאחר מכן טלפן גיל-עד למוקד המשטרה ולחש שחטפו אותם. בהקלטה גם נשמעו צעקות במבטא ערבי ואולם איש המוקד חשב שמדובר בהטרדה. דקות לאחר מכן רצחו המחבלים את שלושת הנערים ונסעו לכיוון דרום הר חברון שם העבירו את גופות הנערים למכונית מילוט ושרפו את מכונית החטיפה. את גופות הנערים קברו באיזור חלחול. בשעה 6 בבוקר לאחר שאופיר שער, אביו של גיל-עד, דיווח למשטרה על היעדרו והתקשר במהלך הלילה שוב ושוב למוקדי ביטחון בניסיון לגרום להם לחפש את בנו, החלו פעולות חיפוש במבצע שכונה "שובו אחים". נקודת ההנחה היתה שהנערים חטופים ואמורים לשמש כקלף מיקוח, ולכן במשך כשלושה שבועות חיפשו אחריהם כוחות גדולים של הצבא והמשטרה מלווים במתנדבים רבים, כשלבסוף נמצאו  גופות הנערים, כשהן מונחות מתחת לגל אבנים שעליו הונחו שיחים. שלושת הנערים הנרצחים הובאו למחרת לקבורה יחדיו, בבית הקברות במודיעין, כשהמוני עם ישראל מלווה אותם בדרכם האחרונה. יהי זכרם ברוך! [בתמונה: הנערים החטופים: צילום: פייסבוק ותצפית]

[בתמונה: הנערים החטופים: צילום: פייסבוק ותצפית]

29.6.1946 "השבת השחורה"

כתגובה על פעילות הפלמ"ח "בליל הגשרים" פתחו בליל שבת 17 אלף חיילים בריטים במבצע "ברודסייד" שתוכנן זמן רב לפני כן בסודיות רבה. אמנם הבריטים תכננו את המבצע בסודיות, אך פרטי התוכנית הגיעו לשרות הידיעות של ההגנה מקצין חינוך של החטיבה הבריטית שחנתה בבסיס סרפנד (צריפין) אשר העביר את המידע של הצבא הבריטי על ההגנה, שכלל רשימה של 5,000 מבוקשים ואת פרטי מבצע ברודסייד. מפקדת ההגנה פרסמה את פרטי התוכנית בתחנת השידור שלה קול ישראל, בתקווה שחשיפת התוכנית תמנע את ביצועה, אך הבריטים לא נרתעו מהחשיפה המוקדמת.

בליל המבצע, הגיע הקצין ברגל מבסיס תל השומר, בו רוכזו הכוחות שיצאו למבצע, לכפר אז"ר ומסר לאנשי ההגנה שהמבצע יוצא לפועל. המידע הועבר לתל אביב באמבולנס שהוביל ילד שהתחזה לחולה. בזכות הידיעה המוקדמת קיבלו רבים מראשי ההגנה התרעה בזמן, הסתתרו ולא נאסרו.

[בתמונה: חלק מהנשק שנתפס בקיבוץ יגור במהלך השבת השחורה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי deror_avi. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: חלק מהנשק שנתפס בקיבוץ יגור במהלך השבת השחורה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי deror_avi. התמונה היא נחלת הכלל]

כמו כן, הועבר חלק מהנשק למקומות מסתור אחרים. במהלך המבצע גבולות הארץ נסגרו, קווי הטלפון נותקו ובכל חלקי הארץ הוכרז עוצר. הצבא פשט על יישובים קטנים ומוסדות בערים, כדי להחרים נשק ומסמכים ולעצור את מנהיגי היישוב ואת פעילי ההגנה. המבצע השיג את מרבית מטרותיו. בירושלים פשטו הבריטים על בנייני הסוכנות והחרימו מסמכים אשר הצביעו על הקשר בין שלושת המחתרות (ההגנה, האצ"ל והלח"י). בנוסף עצרו הבריטים בירושלים חברים מהנהלת הסוכנות היהודית ובניהם משה שרת, דב יוסף ודוד רמז. הבריטים פשטו על ביתו של הרב פישמן מימון ובכח העלו אותו לניידת למרות בקשותיו שלא לחלל את השבת ולהיעצר במוצאי השבת.

חיפושים ומעצרים נערכו גם בקיבוצים ברחבי הארץ. ההצלחה הגדולה ביותר של הבריטים היתה בקיבוץ יגור שם התגלו סליקים רבים של נשק ותחמושת. במהלך "השבת השחורה", נעצרו ברחבי הארץ יותר מ 2,700 איש שהועברו למחנות המעצר ברפיח ובלטרון. בין אלה שחמקו ממעצר היו משה סנה, שהצליח להסתתר לפני תחילת המבצע ובן גוריון, שהיה באותה עת באירופה. הייתה זו המכה החמורה ביותר שהבריטים הנחיתו על היישוב במשך כל 30 שנות המנדט הבריטי.

[בתמונה: שבעה ממנהיגי היישוב העצורים במחנה המעצר בלטרון, לאחר השבת השחורה. שם הצלם אינו ידוע. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: שבעה ממנהיגי היישוב העצורים במחנה המעצר בלטרון, לאחר השבת השחורה. שם הצלם אינו ידוע. התמונה היא נחלת הכלל]

29.6.1938 הועלה לגרדום שלמה בן יוסף – 'הרוג המלכות הראשון'

[בתמונה: שלמה בן יוסף במדי בית"ר. התמונה היא נחלת הכלל]

שלמה בן יוסף נולד למשפחה דתית ובגיל צעיר הפסיק את לימודיו במטרה לסייע להוריו. בשנת 1928 הצטרף לתנועת בית"ר וב- 1936 עלה לארץ באוניית מעפילים והצטרף לפלוגת בית"ר בראש פינה.

בשנים אלו היתה תקופת המאורעות (1936 -1939) בה הותקפו היהודים בידי כנופיות ערביות כששלטון המנדט הבריטי אינו מגן עליהם.

כתגובה לאירוע שבו עצרה כנופיה ערבית מונית ורצחה בדם קר חמישה אנשים, אנסו צעירה ולאחר מכן התעללו בגופה יצאו שלמה בן יוסף ושנים מחבריו ללא ידיעת מפקד האצ"ל במקום לפעולת נקם. הם ניסו לירות על אוטובוס ערבי בדרך העולה לצפת.

הפעולה נכשלה ולאחר זמן הם נתפסו על ידי הבריטים אשר שפטו אותם למוות בתלייה. שלמה בן יוסף היה "הרוג המלכות" הראשון שהוצא להורג בתליה. אנדרטה לזכרו יש בעליה לצפת מכיוון ראש פינה.

[בתמונה משמאל: שלמה בן יוסף במדי בית"ר. התמונה היא נחלת הכלל]

30.6.2012 נפטר יצחק שמיר ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל

יצחק שמיר (יזרניציקי) (ראו תמונה משמאל) נולד בפולין בשנת 1915 למשפחה ציונית. למד בבית ספר תיכון עברי בביאליסטוק ולאחר מכן למד משפטים באוניברסיטת ורשה, אך לא סיים את לימודיו. באותה עת היה מפעילי בית"ר ועלה לארץ בשנת 1935 ובשנת 1937 הצטרף לארגון המחתרתי האצ"ל. לאחר שלוש שנות פעילות פרש מן האצ"ל בגלל חוסר שביעות רצון מפעילותו של הארגון וכשפרצה מלחמת העולם השניה סבר שעל המחתרת להמשיך ולהילחם בבריטים על אף מלחמתם בגרמנים והצטרף לאברהם שטרן (יאיר), שהקים את ארגון הלח"י.

[תמונתו של יצחק שמיר נוצרה מתמונה של לע"ם (שם הצלם אינו מוזכר), והועלתה לויקיפדיה על ידי Tomer T. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

השלטון הבריטי רדף את אנשי הלח"י, וחייליו הצליחו, בשנת 1942, להרוג את מפקדם - יאיר. הבריטים ערכו מצוד אחרי יתר החברים והציעו פרס כספי של 200 לירות ארץ ישראליות (לא"י), על ראשו של יצחק שמיר. לבסוף נתפסו הוא וחבריו ונכלאו בכלא מזרע ואולם שמיר הצליח להימלט מן הכלא יחד עם אליהו גלעדי, לאחר שהשניים הסתתרו במחסן מזרנים.

שמיר הסווה עצמו כיהודי דתי וכינויו במחתרת היה "מיכאל". לאחר בריחתו ממחנה המעצר במזרע ביסס שמיר והרחיב את התשתית להיערכות ולהתארגנות המחודשת של הלח"י. הוא הקים את מרכז הלח"י שעם חבריו נמנו גם נתן פרידמן, ילין-מור וד"ר ישראל אלדד. שמיר גם היה אחראי על ריכוז הפעילות הארגונית והמבצעית של הלח"י.

בשנת 1946 נעצר שמיר שוב, למרות התחפושת שלו, והוגלה על ידי הבריטים למעצר באריתריאה שבמזרח אפריקה במטוס מיוחד. למרות הקשיים והריחוק ממקום יישוב הצליח שוב, לאחר זמן קצר, להימלט מן הכלא בתוך משאית דלק לג'יבוטי, ומשם, לאחר טלטולים והרפתקאות, הגיע לצרפת.

לאחר הקמת המדינה חזר יצחק שמיר לארץ וניסה להיבחר לכנסת מטעם "מפלגת הלוחמים". בשנת 1955 גויס על ידי איסר הראל ל"מוסד" ובמשך עשר שנים עמד שמיר בראש יחידה סודית של "המוסד", יחידה שהייתה קטנה ויוקרתית מאוד, ואנשיה עסקו, בין היתר, במעקב אחרי המדענים הגרמנים שעסקו בפיתוח מערכות נשק חדישות במצרים. מרבית פעולותיה של יחידה זו נשארו חסויות עד היום. בשנת 1965 פרש שמיר מ"המוסד" ופנה לעסקים פרטיים, אבל מקומו הטבעי היה ב"מחנה הלאומי", והוא הצטרף בשנת 1969 ל"תנועת החירות". ארבע שנים לאחר מכן נבחר לכנסת השמינית, ובכך החלה דרכו הפוליטית. בשנת 1977, עם בחירתו של מנחם בגין לראשות הממשלה ועליית "הליכוד" לשלטון, התמנה שמיר ליו"ר הכנסת. שלוש שנים לאחר מכן התפטר משה דיין מתפקידו כשר החוץ, ושמיר התמנה במקומו. מכאן הייתה דרכו סלולה לראשות תנועת "הליכוד" ולראשות הממשלה. בשנת 1983, כאשר פרש מנחם בגין מראשות הממשלה, התמודדו על התפקיד יצחק שמיר ודוד לוי. שמיר נבחר, וכיהן אחד עשר חודשים עד לבחירות שנערכו שנה לאחר מכן.

כראש ממשלה היו לשמיר כמה החלטות חשובות. בשנת 1991 הנהיג את מדיניות האיפוק מול התקפת הטילים של עירק על ישראל במהלך "מלחמת המפרץ", מדיניות שהוערכה לאחר מכן כמוצלחת ביותר. לאחר הבחירות של שנת 1992 פרש שמיר מהנהגת "הליכוד", אך המשיך לכהן בכנסת עד 1996, שאז פרש מן החיים הפוליטיים.

על פעילותו כראש ממשלה מספר יצחק שמיר, בין היתר: "אחת מהפעולות המרגשות שבהן עסקתי כראש ממשלה הייתה הטיפול בהעלאת יהודי ברית המועצות תוך עמידה על כך שהיעד שלהם יהיה רק ישראל."

כ"ו סיון: יום פטירתו של רבי יונתן בן עוזיאל

רבי יונתן בן עוזיאל היה תנא שחי עשרות שנים לפני חורבן בית שני. רבי יונתן היה מגדולי התלמידים של הלל הזקן.  על רבי יונתן מופיע בגמרא: "תנו רבנן שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהן ראוים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון ועשרים בינוניים גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל ..."

הוא תרגם את התורה והנביאים לארמית, השפה שהייתה שגורה בפי העם בזמנו, בתרגום המוכר כ"תרגום יונתן". בגמרא מסופר כי כאשר התגלה התרגום בעולם, יצאה בת קול כועסת ושאלה: מי הוא זה שגילה סתרי לבני אדם? יצא בן עוזיאל ואמר: אני הוא. לא לכבודי עשיתי זאת ולא לכבוד בית אבא, אלא כדי שלא ירבו מחלוקת. כשרצה לתרגם גם את הכתובים לארמית, יצאה בת קול ואמרה: רב לך. הקטע הזה חקוק על קיר קברו של בן עוזיאל הנמצא ביער בירייה שליד צפת לא רחוק מהיישוב עמוקה. עוד כתוב שם מה שנאמר עליו בגמרא: כשהיה עוסק בתורה, כל עוף שהיה עף מעליו היה נשרף.  בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה רחבה בה מגיעים אלפי אנשים לקברו כשהדגש הוא על רווקים ורווקות המתפללים לזיווג.  בנוסף גם המצפים לפרי בטן (ילדים) עולים אל קברו.

[בתמונה: "העמוקה": קבר יונתן בן עוזיאל שבהרי צפת. התמונה הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש ע"י מיכאלי]

[בתמונה: "העמוקה": קבר יונתן בן עוזיאל שבהרי צפת. התמונה הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש ע"י מיכאלי]

כ"ז סיון: תקופת מרד בר-כוכבא (135) הוצא להורג ר' חנינא בן תרדיון (עשרת הרוגי מלכות)

רבי חנינא בן תרדיון נחשב לאחד מ- "עשרת הרוגי מלכות" שהינם עשרה חכמים מחכמי המשנה, שמתו על קידוש השם בעקבות מרד בר כוכבא (132-135 לספירה) בעקבות אי קיום גזרות הרומאים. חכמים אלו הוצאו להורג בדרכים משונות ובייסורים גדולים. מטרת הרומאים היתה לבצע את ההוצאות להורג הללו בפומבי על מנת להרתיע את היהודים. הרומאים ראו בחכמי הדור גורם עוין והם שאפו גם להפסיק את נושא הסמיכה בה כל גדול דור היה ממנה תחתיו את יורשו. הרומאים הוציאו הנחיה שכל עיר בה תתבצע "סמיכה" תושמד כולה.

וכך מופיע במסכת סנהדרין בגמרא: "פעם אחת גזרה מלכות גזירה על ישראל: שכל הסומך ייהרג, וכל הנסמך ייהרג, ועיר שסומכין בה תחרב, ותחומים שסומכין בהם יעקרו. מה עשה ר' יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמישה זקנים, ואלו הם: ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון ור' יוסי ור' אלעזר בן שמוע. כיון שהכירו בהם אויבים, אמר להם: "בני רוצו!" אמרו לו: "רבי, ואתה מה תהא עליך?" אמר להם: "הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין". אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלוש מאות לונכיות של ברזל, ועשאוהו לגופו ככברה." אגב שמה של הצומת הנמצאת צפון מזרח לקריית אתא היא "צומת סומך" בגלל הקרבה הגיאוגרפית לשפרעם ולאושא שלפי האמור היו עיירות יהודיות שבהן היתה הסנהדרין.

בין עשרת ההרוגים אנו מוצאים את: רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבן שמעון בן גמליאל הזקן שנהרג סמוך לחורבן בית שני, נקבר בכפר כנה או שזור, רבי חנינא בן תרדיון - נהרג כאשר ספר תורה עימו ונקבר סמוך לציפורי, רבי עקיבא - נהרג ביום הכיפורים ונקבר בטבריה, רבי יהודה בן בבא , רבי חוצפית המתורגמן, רבי ישבב הסופר , רבי חנינא סגן הכהנים,  רבי יהודה בן דמא , רבי אלעזר בן שמוע. ביום הכיפורים, בתפילת מוסף אנו מוצאים את הפיוט "אלה אזכרה" המתאר את סיפור הוצאתם להורג של עשרת הרוגי המלכות.

[בתמונה: דמותו של רבי חנינא בן תרדיון מוצא להורג ביצירתו של האמן בֶּנוֹ אֶלְקָן - מנורת הכנסת. הועלה לויקיפדיה ואושר לשימוש ע"י Tamar HaYardeni]

[בתמונה: דמותו של רבי חנינא בן תרדיון מוצא להורג ביצירתו של האמן בֶּנוֹ אֶלְקָן - מנורת הכנסת. הועלה לויקיפדיה ואושר לשימוש ע"י Tamar HaYardeni]

לפני הקמת המדינה נאבקו לוחמי המחתרות בשלטון הבריטי העויין אשר העלה לגרדום מספר לוחמים מהאצ"ל ומהלח"י  לוחמים אלו נקראים גם "הרוגי מלכות", וביניהם שלמה בן יוסף הרוג המלכות הראשון אשר נתפס באיזור צפת, אליהו חכים ואליהו בית צורי-נדונו למות בתליה לאחר שהתנקשו בלורד מוין שהתמנה על ידי ממשלת ברטניה ליישום המלצות הספר הלבן, דב גרונר אשר נתפס לאחר פעולת "רכש" של נשק ותחמושת ממשטרת הבריטים ברמת-גן, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני אשר נתפסו בעת מבצע "הלקאות" לקצינים בריטים בתגובה לכך שבית הדין הבריטי דן אחד מלוחמי האצ"ל ל-18 מלקות, מאיר פיינשטיין ומשה ברזני פוצצו את עצמם בעזרת רימון יד מאולתר שנבנה בתוך תפוז, אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר (השלושה) נתפסו בעת הפריצה לכלא עכו.

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות והעשרה

 

One thought on “קובי ביטר: חודש יוני לפני…

  1. Pingback: קובי ביטר: אירועי החודש לפני... - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *