[לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן]
ערבים עם קלאצ' במטרו...
אלכסנדר הגדול כבר אמר שאי אפשר לנצח מלחמות בלי להסתכן... זו מהות האופורטוניזם!
אני מצטער להרוס לכולם את החגיגה; אבל מי שמפעיל חצי חיל אוויר, בשביל להרוג X ערבים מובחרים עם קלאצ' (שבכלל לא בטוח, שהוא הצליח להרוג אותם) משדר לסביבה לא עוצמה אלא פחד!
מי שמפעיל חצי ח"א בשביל להרוג X ערבים מובחרים עם קלאצ' ולא מפעיל את צבא היבשה, מקבל ערבים אחרים עם קלאצ' שחוצים את קו הגבול בצפון; עולים על החומה מפרקים תשתיות תצפית שמים דגלים של חיזבאללה על החומה וממש לא מותרעים מלהתמודד עם צה"ל.
מי שלא מפעיל את הכוח היבשתי העומד ברשותו בעזה, מקבל התפרעויות רחבות היקף בכל הערים המעורבות בארץ.
מי שמפעיל תוכנית מבצעית בשביל הישג שהוא רובו תודעתי ונועד להשיג אפקט תודעתי, בעיקר על הקהל הישראלי, הוא סתם אידיוט.
אז אנחנו נמשיך לתופף לעצמינו על החזה ואת המטרו היום מכיר כל ילד בישראל; ואנחנו נמשיך לספר לעצמינו סיפורים...
אבל בסוף? כנופיה של 35,000 ערבים עם קלאצ' משתקת לנו את החיים כבר שבוע, באחת המדינות היותר מתקדמות בעולם; ולמרות שהפלנו להם יעדי עוצם; ולמרות שפגענו להם במטרו ובבורות שיגור; ולמרות שאנחנו מתייחסים לדברים של נסראללה אחרי מלחמת לבנון, על דוקטרינת הדאחיה, כאל גוספל; למרות שהם נאמרו בעיקר מטעמים פוליטיים, ואנחנו משוכנעים שהרתענו אותו... לא פגענו מהותית ביכולת של החמאס לייצר אש ובעיקר לא פגענו ברצון שלו לייצר אש.
ועכשיו תחשבו על לבנון והתמודדות עם נסראללה. מודאגים? גם אנחנו!
- בתמונה משמאל - ערבים אחרים עם קלאצ' בגבול לבנון אתמול חוצים את קו הגבול מטפסים על החומה שמים דגל וחוזרים הבייתה לספר לחבר'ה כשהם מורתעים מהצבא הישראלי.
- בתמונה מימין - מוחמד טאהן, ערבי עם קלאצ' (עם M-16 בעצם...), שמצא את מותו ביום שישי כשהוא חותך את גדר הגבול.
[התמונות מהתקשורת הערבית]
אני חושב שהגענו לנקודה בה חייבים לחשב מסלול מחדש.
האיום הדרמטי על המדינה הוא האיום הרב-זירתי, רב-תווכי.
כלומר: לבנון + סוריה + עזה + עירק + תימן + איראן + יו"ש + חזית פנימית, כאשר המלחמה לא רק ביבשה, בים ובאוויר כמו שהיה פעם, אלא כוללת גם לוחמה בתת-קרקע/במינהור, בצמוד קרקע/רחפנים, בתלול מסלול/חלל, בלב הים – אסדת הגז ובמרחקים בים (כולל תת ים/צוללות).
אני קורא לאיום הזה קרב-רב.
באיום הזה צריך לטפל בכמה וכמה מישורים, כאשר המב"מ (המערכה שבין המלחמות) איננה מספיקה. הזמן עובד לרעתנו.
השיקול שהיה עד כה להימנע מהכרעה בעזה היה חוסר הרצון לאחד את הפלסטינים תחת ממשל אבו-מאזן, דבר שיפעיל לחץ קשה על ישראל בטחונית ומדינית. אבל היום, לאחר התעצמות האוייב, איום הקרב-רב הגיע לממדים אדירים ואין אפשרות להמשיך עם אותן הנחות.
צריך לזכור שכל מהותו של החמאס הוא נסיון להתעצם ולפעול נגדנו באופן הכי משמעותי שהם יכולים. אנחנו לא יכולים להמשיך עם ההתעצמות הזו, מסבב לסבב הם מהווים איום הולך וגדל. כיום הם כבר פגעו בקצא"א ומכניסים מדינה שלמה לשיתוק. לא ניתן להתנהל כך – וכאמור האיום הדרמטי הוא הקרב-רב.
כדי להקטין את איום הקרב-רב, יש לטפל בכל איום / זירה בנפרד. בסדר שנוח לנו.
מובן שאת החזית הפנימית ויו"ש יש לדכא ביד קשה, כולל גרושים לעזה/לבנון.
החזית בא יש לטפל מייד אח"כ היא העזתית.
למשל:
– מיטוט החמאס – חיסול מוחלט של כל הכוח הצבאי, יכולות הייצור, ההנהגה, השלטון. תוכניות כמובן קיימות (חלוקת הרצועה וכו').
– המטרה הרצויה: המלכת שלטון איסלמסטי בסטייל מנסור עבאס – כזה שהוא דתי מאד, אבל לא לאומני ולא אימפריאליסטי/מילחמתי.
– לרתום את ארה"ב ואירופה להגעה לבחירות בעזה בהן יוכלו להשתתף רק מי שלא לקחו חלק בפעילות צבאית/טרוריסטית ולא קוראים לאלימות אלא לשלום, באופן מוצהר כולל בערבית. לאחר הבחירות נצא. את רתימת ארה"ב חייבים לבצע לפני המיבצע.
– אם לא יהיה מי שירוץ לבחירות שם וגם אם כן יהיה, אנחנו נעזוב ונצא אבל אבל אבל… לא יציאה מוחלטת. יציאה שדומה למה שקורה ביו"ש. אנחנו נמצאים באזור אבל לא בתוך הערים ולא בשלטון האזרחי, אנחנו יכולים להכנס כל הזמן, לבצע מעצרים ליליים, לכסח את הדשא כל הזמן באופן שוטף.
רק אחרי ניטרול עזה והחזית הפנימית/יו"ש ניתן יהיה לטפל בחזיתות אחרות.
תוכנית זו תאפשר לנו לחזור לחיים נורמליים, בלי סבבי לחימה משתקים כל זמן קצר, ומניעת התסריט החמור ביותר של קרב-רב מסוכן ביותר.
יש בתוכנית הזו סיכונים, אבל בתעדוף בין הסיכונים לי ניראה שזו תוכנית עדיפה.
כוח כבוד וכסף… ועוד כוח וכוח וכוח… ועוד כסף… ודמים…
מי ששם את כל יהבו על כוח יקצור כוח נגדי בתנועת מטוטלת אינסופית…
הפעלת כוח יבשתי להכרעה אסטרטגית מצריך מטרה אסטרטגית
מהי ?