אבי הראל: פסח בראייה מקראית

[בתמונה: אהובה קליין - ציורי תנ"ך/ ארבע כוסות, כנגד ארבע לשונות הגאולה]

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת וארא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת בא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ספר היובלים', לחצו כאן]

אבי הראל 5

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פסח הוא שמו של הקורבן שהקריבו בני ישראל בצאתם ממצרים, ולאחר מכן הצטוו לעשותו בכל שנה לזכר מאורע זה, בי"ד בחודש הראשון הוא חודש ניסן.

המחבר המקראי משתמש בדרך כלל בלשון לעשות פסח לה': "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה"[1], וגם את טקס הקורבן והקורבן עצמו הוא מכנה בשם פסח:" וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה", "כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ--שָׁם תִּזְבַּח אֶת-הַפֶּסַח, בָּעָרֶב"[2].

בחקר המקרא יש שתי הנחות יסוד עיקריות בדבר מוצאם של החגים בכלל וחג הפסח בפרט[3]

  • א – החגים קיבלו את משמעותם ההיסטורית והלאומית רק לאחר שהאמונה הישראלית הייתה כבר מגובשת, ולכן, אין מקורו של חג הפסח באירוע יציאת מצרים.
  • ב – חג המצות עניינו חג חקלאי הקשור בעבודת האדמה, וקורבן פסח עניינו בגידול צאן.

יוליוס ולהאוזן[4] (ראו תמונה משמאל) קבע, בהמשך לדעתו של אוולד[5], כי החגים בכללם היו בתחילתם חגיגות של ביכורים, לפיכך היה הפסח במקורו זבח של בכורות הצאן, וחג המצות מקורו בביכורי התבואה. על סמך השערות אלה, נבנו תלי תילים של טיעונים בדבר מוצאו של חג הפסח, כמו ההשערה הנפוצה במחקר האומרת כי חג הפסח נחוג מתוך הנוהג של חילופי מרעה, שהיה נפוץ בכל העולם בכלל ובארץ ישראל בפרט.

עמדה זו התקבלה באופן חלקי על ידי אפרים שמואל ליונשטם[6], שטען כי הפסח המקורי היה חג של רועים שחששו בליל צאתם למרעה הקיץ ממשחית קטלני לצאנם, וכי הפסח המקורי היה טקס הגנה מפני משחית זה.

כנגד זאת היו חוקרים שטענו כי הקשר בין יציאת מצרים לחג הפסח הוא קדום מאוד, וכי יש לראות בסיפור המקראי אודות יציאת מצרים ובחוקים והמנהגים הנעשים בעקבותיו כחטיבה אחת. למרות שאין אנו יכולים לומר מתי נעשה חג הפסח זכר ליציאת מצרים, הרי הטקס של קורבן פסח הינו הסימן המובהק שנעשה לזכר יציאה זו, וקשור עמה בסיפורי המקרא קשר בל ינתק. מכן שתהליך ההיסטוריזציה של החגים מתחיל דווקא בפסח, אות וסימן לכך שהמדובר בחג קדום ולא מאוחר.

לפי האמור בספר דברים, מודגש עניין מרכזי אחד בפולחן של קורבן פסח שהוא – קורבן זה חייב להיעשות במקום אשר יבחר ה', ולא בשום מקום אלטרנטיבי אחר:" שָׁמוֹר, אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם—לָיְלָה. וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, צֹאן וּבָקָר, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. לֹא-תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי:  כִּי בְחִפָּזוֹן, יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל-גְּבֻלְךָ, שִׁבְעַת יָמִים; וְלֹא-יָלִין מִן-הַבָּשָׂר, אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן—לַבֹּקֶר. לֹא תוּכַל, לִזְבֹּחַ אֶת-הַפָּסַח, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ--שָׁם תִּזְבַּח אֶת-הַפֶּסַח, בָּעָרֶב:  כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. וּבִשַּׁלְתָּ, וְאָכַלְתָּ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ;   וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר, וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ"[7].

[התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי © Nevit Dilmen. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

לשון אחר, המחבר של ספר דברים, מתנגד נחרצות לעשיית הפסח כקורבן ביתי, והוא מעבירו למקום פולחן מרכזי אחד. תביעתו זו של ספר דברים לעשות את הפסח במקדש בלבד, אנו מוצאים אצל יאשיהו[8], בתיאור תיקוניו הדתיים. אמנם אין הכתובים מפרטים כיצד נעשה פסח זה, אבל מחבר ספר מלכים רואה בדרישה לעשות את קורבן הפסח במקדש בלבד חידוש חשוב בריכוז הפולחן הדתי בירושלים. אשר על כן, ספר מלכים מפרט את המקום והזמן של קורבן הפסח האמור, בשנת שמונה עשרה למלכותו של יאשיהו, ואת צו המלך שקרא לעשות את הפסח ככתוב בספר הברית, ומדגיש כי לא נעשה פסח שכזה מימי השופטים והמלכים של ישראל ויהודה כדלקמן:"  וַיְצַו הַמֶּלֶךְ, אֶת-כָּל-הָעָם לֵאמֹר, עֲשׂוּ פֶסַח, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם--כַּכָּתוּב, עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה.   כִּי לֹא נַעֲשָׂה, כַּפֶּסַח הַזֶּה, מִימֵי הַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל; וְכֹל, יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל--וּמַלְכֵי יְהוּדָה.   כִּי, אִם-בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ, יֹאשִׁיָּהוּ:  נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה, לַיהוָה—בִּירוּשָׁלִָם"[9].

גם בספר דברי הימים אנו מוצאים שני תיאורים מפורטים של עשיית פסח בידי חזקיהו ויאשיהו. פסח חזקיהו נעשה לפי מקור זה לאחר טיהור המקדש מטומאת העבודה הזרה של המלך אחז, ובשל עבודות טיהור אלו, לא הספיקו לעשות את הפסח במועדו המקורי, והחליטו לדחותו לחודש אייר, כמעשה פסח שני, למרות שהסיטואציה הייתה שונה בתכלית מעשיית פסח שני המופיע בספר במדבר. על פי האמור בדברי הימים, עיקר הטקס הוא בעבודתם הדתית של הכוהנים והלווים, חרף העובדה שקורבן הפסח נאכל בטומאה:" וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, וְגַם-אִגְּרוֹת כָּתַב עַל-אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, לָבוֹא לְבֵית-יְהוָה, בִּירוּשָׁלִָם--לַעֲשׂוֹת פֶּסַח, לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.   וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל-הַקָּהָל, בִּירוּשָׁלִָם, לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי.   כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ, בָּעֵת הַהִיא:  כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא-הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי, וְהָעָם לֹא-נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם.   וַיִּישַׁר הַדָּבָר, בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, וּבְעֵינֵי, כָּל-הַקָּהָל" , " וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי; וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם נִכְלְמוּ וַיִּתְקַדְּשׁוּ, וַיָּבִיאוּ עֹלוֹת בֵּית יְהוָה.   וַיַּעַמְדוּ עַל-עָמְדָם כְּמִשְׁפָּטָם, כְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹהִים; הַכֹּהֲנִים זֹרְקִים אֶת-הַדָּם, מִיַּד הַלְוִיִּם.   כִּי-רַבַּת בַּקָּהָל, אֲשֶׁר לֹא-הִתְקַדָּשׁוּ; וְהַלְוִיִּם עַל-שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים, לְכֹל לֹא טָהוֹר--לְהַקְדִּישׁ, לַיהוָה.  כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן, לֹא הִטֶּהָרוּ--כִּי-אָכְלוּ אֶת-הַפֶּסַח, בְּלֹא כַכָּתוּב:  כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר, יְהוָה הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד"[10].

[בתמונה: תרגול קרבן פסח בירושלים תשע"ב. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי מפוכח. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

פסח יאשיהו המתואר בספר דברי הימים נעשה בזמנו המקורי ובטהרה, תוך פאר רב שהתבטא בין השאר בריבוי בהמות הקורבן, כולל צאן ובקר, למרות שלפי האמור בספר שמות קורבן פסח הוא מהצאן בלבד. את הסתירה האמורה פתר ספר דברי הימים כך – קורבן פסח אכן בא רק מהצאן, אולם שאר הקורבנות שנאכלו באותו מעמד היו קורבנות חגיגה. כך או אחרת, ספר דברי הימים מתאר את חג הפסח כחג המוני שנחוג במקדש, והמלווה בעבודת הכוהנים והלויים. הן חזקיהו והן יאשיהו השתמשו בחג הפסח בכדי לחזק את הפולחן הדתי, ואת העניין המדיני ציבורי בשמירה על צו ה'.

גם  בספר עזרא מצוי תיאור של חג הפסח שנעשה במועדו, בידי שבי הגולה, מיד לאחר שהקימו וחנכו את בית המקדש:" וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-הַגּוֹלָה, אֶת-הַפָּסַח--בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. כִּי הִטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, כְּאֶחָד--כֻּלָּם טְהוֹרִים; וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח לְכָל-בְּנֵי הַגּוֹלָה, וְלַאֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים ולהם יֹּאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, הַשָּׁבִים מֵהַגּוֹלָה, וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵ-הָאָרֶץ, אֲלֵהֶם--לִדְרֹשׁ, לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲשׂוּ חַג-מַצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, בְּשִׂמְחָה:  כִּי שִׂמְּחָם יְהוָה, וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם--לְחַזֵּק יְדֵיהֶם, בִּמְלֶאכֶת בֵּית-הָאֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל"[11].

בספרות הבתר מקראית, בספר היובלים לדוגמא, ניכר כי העברת קורבן פסח למקום המקדש הינה עובדה מוגמרת, בקביעתו שניתן להקריבו רק במקדש, את דמו יש לזרוק לייסוד המזבח ואת חלבו יש להקטיר שם. קורבן פסח לפי דעת ספר היובלים חייב להיאכל אך ורק בחצר המקדש כדלקמן:" בני ישראל לדורותיהם ישמרו את הפסח במועדו בארבעה עשר לחודש הראשון בין הערבים, בחלק השלישי ביום, עד החלק השלישי בלילה. כי שני חלקי היום נתונים לאור, והחלק השלישי לערב. זה הדבר אשר צוה ה' כי תעשה אותו בין הערבים. ולא יעשה בבוקר בכל עת האור כי אם לפנות ערב. ואכלו אותו בעת הערב עד החלק השלישי בלילה, והנותר מכל בשרו אחר החלק השלישי בלילה באש ישרפו גם שרוף אותו. ולא יבשלו אותו במים, ואל יאכלוהו חי כי אם צלוי היטב באש וקלוי באש. ראשו על קרבו ועל כרעיו יצלו באש, ועצם לא ישברו בו. לכן צוה ה' את בני ישראל לעשות את הפסח במועדו ולבלתי שבור עצם בו, כי חג הוא ויום מועד ולא יעברו ממנו יום או חודש כי אם במועדו יעשה. ואתה צו את בני ישראל ויעשו את הפסח בימיו בכל שנה ושנה אחת בשנה ליום המועד, להיות לזיכרון לרצון לפני ה', ולא יהיה בהם נגף בשנה ההיא להמית ולהכות אותם. והיה כאשר יחוגו את הפסח במועדו ככל אשר צוה, ישמרו מאכול אותו מחוץ למקדש אדוני"[12].

בספרות חז"ל יש קביעות דומות, פרט למקום אכילת קורבן הפסח, שלפי חז"ל הפסח נאכל בכל מקום בירושלים ולאוו דווקא בחצר המקדש. במשנה[13] מצוי תיאור מפורט של טקס הפסח כפי שהיה נהוג בימי בית שני. הפסח נעשה לפי האמור שם בשלוש משמרות, הכוהנים קיבלו את דם הקורבן, שניתן ליסוד המזבח. אחר כך הוקטרו החלבים על המזבח, ובכל אותו זמן עמדו הלוויים ואמרו את ההלל ותקעו בשופר.  אופיו של פסח זה היה משפחתי, כלומר הוא נאכל בקבוצת אנשים מוגדרת, שהעיקרון המנחה הוא שכל אחד יקבל כמות של כזית מקורבן הפסח.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי BedexpStock לאתר Pixabay]

אחרית דבר

קורבן הפסח הופך במקרא מסוג של קורבן ביתי ומשפחתי לקורבן שיש להקריבו אך ורק במקדש, לקבוצה מוגדרת של אנשים. תיאור מפורט של פסח שכזה, אנו מוצאים בחגיגות הפסח שתוארו אצל יאשיהו וחזקיהו. שניהם השתמשו בחג הפסח בכדי לחזק את הפולחן הדתי, ואת העניין המדיני ציבורי בשמירה על צו ה'. גם מהתיאור של עשיית הפסח בספר עזרא אנו למדים כי קורבן זה הוקרב במקדש. בספרות הבתר מקראית, ובחז"ל, הועבר סופית קורבן הפסח לחצר המקדש, כפי שעולה מהתיאור של המשנה במסכת פסחים.

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת וארא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת בא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ספר היובלים', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] שמות, פרק י"ב, פסוק מ"ח.

[2] שם, פסוק כ"ז. דברים, פרק ט"ז, פסוק ו', בהתאמה.

[3] אנציקלופדיה מקראית, כרך ו', עמודים: 517 – 525.

[4] יוליוס וֶלְהַאוּזֶן היה חוקר מקרא, מזרחן ותאולוג נוצרי פרוטסטנטי גרמני. ולהאוזן נחשב לחוקר המרכזי בקרב מייסדי מחקר המקרא המודרני. הוא אסף מסקנות שגיבשו חוקרים שקדמו לו וגיבש אותן לכלל שיטה שרבים מעקרונותיה מקובלים עד היום על חוקרי מקרא. 1884 – 1918.

[5] היינריך אוולד היה אוריינטליסט גרמני ותאולוג פרוטסטנטי. נחשב לאחד המזרחנים החשובים של המאה ה-19. עבודותיו על השפות העברית והערבית, פרשנות המקרא של הברית הישנה ותולדות העברים היו פורצי דרך. 1803 – 1875.

[6] אפרים שמואל ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, ירושלים, תשכ"ח, עמודים: 80 – 94.

[7] דברים, פרק ט"ז, פסוקים: א' – ז'.

[8] יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, בנו של אמון מלך יהודה מאשתו יְדִידָה בַת עֲדָיָה מִבָּצְקַת. נמשח למלך בגיל שמונה, לאחר שאביו נרצח על ידי מתנקש. במסורת היהודית מתוארכת מלכותו מ-640 לפנה"ס עד ל-609 לפנה"ס. על מפעלו של יאשיהו בדבר ריכוז הפולחן הדתי בירושלים ראה – אבי הראל, סכנת ההשפעה האלילית והמאבק בה, ייצור ידע, אוגוסט 2020.

[9] מלכים ב', פרק כ"ג, פסוקים: כ"א – כ"ג.

[10] דברי הימים ב', פרק ל', פסוקים: א' – ד', ט"ז – י"ח, בהתאמה.

[11] עזרא, פרק ו', פסוקים: י"ט – כ"ב.

[12] ספר היובלים, מהדורת שלמה ראבין, פרק מ"ט, פסוקים: י"ד – כ"ב.

[13] פסחים, פרק ה', משנה ה' ואילך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *