גרשון הכהן: דעיכת כוח ההנהגה של השמאל הישראלי 

[בתמונה: "לא ההישרדות היא מעלה, אלא כיצד היא נעשית, מה תוכנה, מה ערכיה ובעיקר מה מחירה". למפלגות הפועלים החלוציות היה בשאלות אלה סיפור יהודי גדול. לשמאל הישראלי של המאה ה-21, אין  כיום סיפור יהודי משכנע... חלוצים במגדל בתקופת העלייה השנייה, 1912. התמונה היא נחלת הכלל]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל, גיליון דצמבר. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר]

ליברל

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

*  *  *

"עם ישראל בשביל מה אתה חי?" שאל א"ב יהושע, והוסיף:

"לא ההישרדות היא מעלה, אלא כיצד היא נעשית, מה תוכנה, מה ערכיה ובעיקר מה מחירה.". למפלגות הפועלים החלוציות היה בשאלות אלה סיפור יהודי גדול. לשמאל הישראלי של המאה ה-21, אין  כיום סיפור יהודי משכנע.

.

[בתמונה: "עם ישראל, בשביל מה אתה חי? א"ב יהושע. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Arielinson. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

יונתן שם אור במאמרו "חמורים מחפשים משיח", (ליברל ינואר) הציע אבחון לטעויות העבר ושגיאות העתיד של השמאל הישראלי. "הציונות נוסדה בידי אנשים חילוניים", קבע.

מכאן המליץ על התיקון: "מי שרוצה להוביל את השמאל, מוכרח לצאת גם נגד הדת, גם נגד הדתיים". הימין הישראלי תלוי, לטענתו בדתיים, באמונתם ש"הארץ שייכת ליהודים כי ככה כתוב בתורה".

אלא שהיה זה לא אחר מדוד בן גוריון (ראו תמונה משמאל), שהצהיר בהופעתו בפני וועדת פיל הבריטית בינואר 1937: "התנ"ך הוא המנדט שלנו...זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי והצהרת בלפור והמנדט הבריטי באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה". (במערכה, כרך א' עמ' 78).

[בתמונה משמאל: "התנ"ך הוא המנדט שלנו" - דוד בן גוריון... התמונה: לע"ם, שם הצלם אינו מוזכר. מתוך אתר פיקיויקי]

הדרך החילונית ליברלית הנאבקת בעשורים האחרונים על מעמדה  במרחב הציבורי, מבקשת לשכנע כי הציונות ביסודה הייתה חילונית. נכון, שבאמות המידה של בני ברק ההלכתית, בן גוריון וברל כצנלסון, הם חילונים גמורים. אולם עיון עומק בכתביהם  מעלה אפשרות למבט אחר: יותר משהמהפכה הציונית ביטאה מעבר מהתנהלות בדפוסי הגיון דתי, להתנהלות בדפוסי הגיון  חילוני, היא ביטאה שינוי במסגרת ההתייחסות המכוננת את המעשה הדתי.

בכתביו ובנאומיו, בן גוריון השתמש במודע במושגים יהודיים טעוני תוכן דתי. בדיון במועצת ההסתדרות, בפברואר 1937, קבע לדוגמה: "הגדרת ה'מטרה הסופית' של הציונות אינה אלה הגאולה המלאה והשלמה של העם היהודי בארצו. קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית." (במערכה כרך א' , עמ' 190) וכך גם במגילת העצמאות: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל." ראוי להכיר בהבדל המהותי בין שאיפה לכינון לא יותר ממדינת חוק אזרחית  ש"כיף לחיות בה", לבין שאיפת הגאולה הנצחית.

[בתמונה: בעלייה השניה, על כל אחד שנטע עץ, שניים כתבו שיר, אחד כתב מאמר ומישהו נסע לאירופה לאמריקה לספר את הסיפור. חלוצי העלייה השנייה במגדל ב-1912. התמונה  הועלתה לויקיפדיה על ידי יעקב בן דב, והיא נחלת הכלל]

תפילת "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו" היא כמובן טקסט דתי. נאום פוליטי, גם אם שזורות בו המילים "קיבוץ גלויות" ו"גאולה", נחשב על פי הקשרו, למשהו אחר, שכביכול  אינו דתי. זו ההפרדה לה הטיפה הגישה המודרנית, בין הדתי לפוליטי, בין הדתי ללאומי. הציונות - שהשיבה את היהודים לעשייה לאומית פוליטית - מוצגת כך כמעשה חילוני. אלא שבניגוד להוגים חילוניים הרואים תקלה בהגדרת הזהות היהודית באורח שאינו מפריד בין הדתי ללאומי, בן גוריון אחז בחיבור הייחודי בין הממדים: "הדת היהודית היא דת לאומית, ובה נספגו כל התכנים ההיסטוריים של עם ישראל מאז היותו ועד היום ולא קל להפריד בין הצד הלאומי ובין הצד הדתי." (כוכבים ועפר, עמ' 128)

בסיפור השורשים שאני מציע,  לא תפנית חילונית חוללה את המעשה הציוני של מפלגות הפועלים, אלא תפנית בהבנת חובתו המעשית של יהודי למאמץ לגאולת עם ישראל. אניטה שפירא  במאמרה "המוטיבים הדתיים של תנועת העבודה", היטיבה לתאר עד כמה  בראשית ימי ההתיישבות, הונע החזון הציוני על-ידי השראה דתית.

למול ההתנגדות החרדית לציונות, בן גוריון טרח להדגיש כי לא זו בלבד שאינו פונה עורף למורשת הדורות היהודית, אלא ממש להיפך-  פניו אל חיבור מחודש אל מורשת היהדות של  "רבי עקיבא, המכבים, עזרא ונחמיה, יהושוע בן נון, משה רבנו" (במועצת מפא"י, מרץ 1941) התכחשות לחיבור הזה, היא הסיבה העיקרית לאובדן דרכו של השמאל להנהגה הלאומית.

 

2 thoughts on “גרשון הכהן: דעיכת כוח ההנהגה של השמאל הישראלי 

  1. המנהיגים חיים בתקופה שלהם! פעם העולם היה דתי, היום לא. המורשת נראית אחרת.
    אין מה להתרפק על נוסטליגה, זה פשוט לא ישים.
    אגב, לא הבנתי מה נטפלו לשמאל, ליקוי המאורות הוא לרוחב המפה. בימין יש מנהיגים, אבל האיכות "שלא נדע": שני ראשי ממשלה ונשיא אחד כבר ישבו כלא, וזה עוד לא הכל.

  2. מדוייק.

    קו פרשת המים הוא בין מי שציוני ומחובר למורשת היהודית – לבין מי שאין לו קשר עמוק מספיק למורשת היהודית וכמעט בהגדרה הולך ומתנתק מהציונות.
    אני בטוח שיש עוד רבים בציבור של אלו שאינם חובשי כיפה, שיש להם את הקשר השורשי הזה.
    הציבור השורשי הזה יחד עם הציבור הציוני-דתי מהווים את מגש הכסף של דורנו – ואיתו יש פה עתיד מבטיח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.