[בתמונה: ציורי תנ"ך / הגביע מתגלה באמתחת בנימין / ציירה: אהובה קליין (c)]
[לאוסף המאמרים על פרשת ויגש, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות סיפור תמר ויהודה והשלכותיו, לחצו כאן]
עודכן ב- 19 בדצמבר 2023
הרב ד"ר יוסי פיינטוך הוא יליד עפולה; בעל תואר שלישי בהיסטוריה אמריקאית מאוניברסיטת אמורי באטלנטה. לימד היסטוריה אמריקאית באוניברסיטת בן-גוריון. הוסמך כרב ב- Hebrew Union College. מחבר הספר U.S. Policy on Jerusalem. משמש עתה כרב במרכז היהודי במרכז אורגון. (JCCO).
* * *
הדיה של פרשיית תמר ויהודה מפרשת וישב ממשיכים להדהד בחוזקה גם בפרשת ויגש (ואף בפרשה החותמת את ספר בראשית, ויחי).
ברשימתי לפרשת וישב "יורשו של ער -- סיפור תמר, מדוע הוא שם?" חתמתי את דברי בפסקה זו: "הן יהודה כלפי תמר והן יוסף כלפי אחיו מבקשים להתפייס בסופו של יום עם המנוכרים להם:
- יהודה מפנים שפגע קשות בתמר במנעו משלה לשאתה לאשה (וגם את עצמו כגואלה מנע מבעדה), ולפיכך צדקה תמר במעשה שעשתה עמו -- לא בזנונים נטמאה ואף הריונה כשר. הוא ממהר לבטל על כן את פסק דין המות שחרץ נגדה ואף קובע בשער בת רבים שתמר "צדקה ממני" (ל''ח, כ''ו); לא אשה מקוללת היתה כי אם אשת ברכה הנושאת בבטנה את עתיד שושלתו.
- גם יוסף מגן בדיעבד על מכירתו לעבד למצרים על ידי אחיו: 'כי למחיה שלחני אלהים לפניכם... וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה' (מ''ה, ו'-ז'). יוסף מתפייס עם אחיו בהבינו שהאלהים השתמש בם למימוש רצונו. אין זה בלתי נמנע שיוסף הכיר גם בדפוסי התנהגותו הנלוזה עם אחיו שהביאם למעשה אשר עשו עמו." ואכן, הפסוק האחרון שייך כבר לפרשת ויגש. גם יהודה בהצדיקו את מעשה תמר עמו וגם יוסף בהצדיקו את מכירתו לעבד בידי אחיו מביאים לפיוס בין שני צדדים מנוכרים.
[למאמרו של יוסי פיינטוך: 'יורשו של ער — סיפור תמר; מדוע הוא שם?', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת וישב, לחצו כאן]
סיפור תמר מסביר גם את עלייתו של יהודה לעמדת המנהיג הבלתי מעורער בקרב אחיו: זו מומחשת בהסכמת יעקב עם יהודה שמסע קניות נוסף במצרים יצלח רק אם יצטרף בנימין אליו. ויתורו של יעקב בנושא בנימין הוא משמעותי במיוחד מאחר ויעקב דחה כבר הצעה דומה של ראובן, בנו בכורו, כפי שראינו בפרשת מקץ. ראובן ניסה לשכנע את אביו במחויבותו המוחלטת לשלומו של בנימין, ואף הציע ליעקב: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך; תנה אתו על ידי ואני אשיבנו אליך" (מ''ב, ל''ז). עצם הרעיון שסב יהרוג את נכדיו, חנוך ופלוא, מטריף את הדעת ונטול כל היגיון. רעיון שכזה לא רק נוגד עיקרון בסיסי בתורה: "...ובנים לא-יומתו על אבות...", אלא מעיד גם על כך שלראובן חסר אמון מוחלט ביכולתו לשמור על בנימין, כי על כן מדוע לציין כיצד יוכל יעקב "לנקום" בראובן במידה שיכשל? גם עתוי הצעתו של ראובן היה שגוי. האחים זה עתה חזרו ממצרים עם כמות אכל מספקת והצורך בשיבה אליה לקניה נוספת לא היה מיידי.
בניגוד לראובן ממתין יהודה לרגע בו הרעב שב למעונו של יעקב ונחיצות קבלת החלטה באשר להורדת בנימין מצריימה היא מיידית. ובנוסף, דבריו של יהודה לאביו נוסכים ביעקב אמון רב ביכולתו לשמור על בנימין; הוא מציג את הדילמה בפשטות -- חיי כולם בבית זה תלויים ברכישת אכל במצרים. אם לא ירד בנימין למצרים כולם יגוועו ברעב, כולל בנימין. "שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה ו נ ח י ה ולא נמות גם-אנחנו גם-אתה גם-טפנו" (מ''ג ח'). יהודה מדבר על הצלחה ועל חיים, לא על כישלון אפשרי ומוות כראובן. לא מן הנמנע הוא שיעקב בוטח ביהודה גם בשל העובדה ששכל שני בנים, ער ואונן. אירועים מטלטלים אלה יעמדו לו ליהודה לעשות את כל אשר יינתן להיעשות כדי למנוע מאביו מלאבד בן נוסף. ואכן, יהודה מגן באמץ לב ובנחישות על בנימין מול מאשימו, וזיר-העל הכל יכול של מצרים, יוסף, בגין גניבת גביע הניחושים שלו שנטמן ונמצא בשקו של בנימין.
שנוי מוחלט עבר יהודה מאז קרא אל אחיו: "לכו ונמכרנו לישמעאלים", ועד לרגע בו קורא הוא למשנה המלך: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו" (מ''ד, ל''ג). רק אב שכול כיהודה יכול היה להציע את עצמו לעבדות תחת אחיו הצעיר כדי למנוע מאביו יעקב את טעמו המר של שכול שני; ללא סיפור תמר ברקע לא היינו מגיעים לתובנות אלו. ואכן, לא ראובן נזעק עתה להגנתו של בנימין נוכח השליט העוצמתי של מצרים, אלא יהודה.
נאום ההגנה היעיל והמרגש את אמות הסיפים שלו אל מול ה"תובע" רם המעלה מגלה עד כמה הפנים יהודה לקחים ממערכת יחסיו הבעייתית והמורכבת עם תמר; הייתה זו תמר ממנה למד, אל נכון, את החכמה שלא להתעמת ישירות עם ערכאה גבוהה ממך.
[לאוסף המאמרים על פרשת מקץ, לחצו כאן]
תמר, כזכור, מעולם לא קראה תיגר על חותנה הכוחני, אם לא הרודני, בשל הבטחת הסרק שלו ששלה, בנו השלישי, ישאנה לאשה בהגיעו לפרקו. וגם כשהתחוור לה שהרתה ליהודה נמנעה מלהודיעו ישירות שהוא אבי עובר(י)ה. בטרם תוצא להרג בשריפה, כפי שפסק בית דינו של יהודה בגין ניאוף, תמר הספיקה לשלוח אליו את ערבון אתננה שנתן לה יהודה בלווי המסר שבעליהם של החותם, הפתיל והמטה הוא האחראי להריונה. ואכן, מעולם לא האשימה תמר את יהודה בכך שהרע לה, תוך שהיא מותירה בידיו אף לחרוץ את גורלה.
וכך, כשהוא ניצב מול המשנה לפרעה רב הכח משתמש יהודה באותם אמצעים בהם השתמשה תמר מולו...
הגם שרמז בנאום ההגנה שלו מול יוסף שהאחריות בפועל לתקרית בנימין הייתה בעמידתו על כך כתנאי בל יעבור לרכישת מזון שניה של בית יעקב במצרים הוא הצטרפותו של בנימין למסע הקניות, נמנע יהודה מלהאשים ישירות את יוסף באחריות למה שארע. כתמר בשעתה הבין יהודה עתה שהוא ניצב מול מושל מסוכן וששומה עליו לכלכל את מילותיו בזהירות יתר.
בה בעת חש יהודה קרוב לוודאי מה שחשה תמר בעטיו -- היותו קרבן לאישום נטול שחר וזדוני מול מאשים כוחני שיכול לעולל לו כרצונו. ואכן, כדבריה של תמר אליו לאחר השמעת פסק דינה שבשמעו אותם ביטל את הרשעתה והמירה בהצדקתה, כך גם נהג יוסף בשומעו את דברי יהודה שקראו לזיכויו של בנימין, תוך שהוא חושף את זהותו האמיתית מול אחיו ואף מצא לנכון להצדיקם במכירתו למצרים.
גם יהודה חושף בפומבי שהוא אבי פרץ וזרח כפי שאנו קוראים ברשימת היורדים למצרים מבית יעקב: "ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח" (מ''ו, י''ב). עובדה זו אותה חשף יהודה משתלשלת גם לספר רות כשזקני בית לחם מברכים את בעז לפני נישואיו לרות: "ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה" (ד', י''ב).
כמו תמר בשעתה שנטלה לידיה את יישומו של חוק היבום, הגם שבאפן לא שגרתי בעליל, כך גם רות המביאה ליישומו של חוק זה באפן עצמוני תוך שהיא מגלה החלטיות ונחישות בהבאתו של בעז לחייה בחשכת הלילה ורתימתו לגאולת שמו של אישה, מחלון. גם יהודה, הגואל למעשה את שם בנו ער, עושה כן בחשכת עינים לגבי זהותה האמיתית של תמר שהתחפשה לקדשה.
ברכתו של יעקב על ערש הדווי שלו במצרים ליהודה, המעצימה ומאשררת את מנהיגותו של יהודה על כל שאר אחיו, נקשרת אף היא בספור תמר, ועל כך ברשימה לפרשת ויחי.
[לאוסף המאמרים על פרשת ויגש, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'פרשת ויחי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות סיפור תמר ויהודה והשלכותיו, לחצו כאן]
מקורות והעשרה
- יוסי פיינטוך (2020), יורשו של ער — סיפור תמר; מדוע הוא שם?, ייצור ידע, 5/12/20.
- פנחס יחזקאלי (2018), פרשת ויגש באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/12/18.
- פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וישב באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/12/19.
- פנחס יחזקאלי (2019), פרשת מקץ באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 21/12/19.
- פנחס יחזקאלי (2020), פרשת ויחי באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 4/1/20.
תודה על מאמרך,
מה שלדעתי למד יהודה מ"פרשת תמר" הוא את ההכרח לקחת אחריות על מעשיך.
הלקח הזה, משמש אותו מול אביו ישראל עת הוא לוקח אחריות אישית על גורל בנימין (בשונה מאחריו הבכור ראובן), ובהמשך, אותו לקח משמש אותו בעמידתו בפרשתנו מול יוסף, עת הוא לוקח על עצמו אחריות אישית על הסיטואציה וניגש ליוסף.
על יכולתו של יהודה לקחת אחריות, ללא כל פעילות של האל בעניין הזה, הוא זוכה להכרה מאביו "מטרף בני עלית", זוכה להיות אב השבט המרכזי בעמנו, ובכך גם נתן לנו (היהודים ע"ש יהודה) את ליבת הערכים המצופים מאתנו – לקיחת אחריות.
תודה על שאלתך. בנימין (היא אסתר לשבט בנימין) מחזיר.ה תודה ו ב ג ד ו ל ליהודה (היהודים בפרס) כשהיא נחלצת לעזרתם (יחד עם מרדכי משבט בנימין) תוך שהיא נוטלת סיכון אישי בכל מה שקשור למישתאות שהיא עורכת (מופיעה בפני המלך ללא זימון וגורמת לו לחשוב שהמן שווה ערך לו בעיניה); זאת למרות שגם אם השמדת העם היהודי בפרס היתה קורה חלילה אסתר היתה בטוחה בארמון. אסתר ומרדכי משבט בנימין מגוננים על היהודים (או היהודאים משבט יהודה) תוך סיכון אישי כדי לגמול ליהודה על הגנתו על בנימין מול יוסף ולקיחת הסיכון הרב בגינו. לדעתי זו התשובה האולימטיבית לשאלתך. אשמח לקרא תגובתך
אשמח לקבל את דעתך האישית לנושא המאבק בהמשך בספר שמואל בין יהודה ובנימין על נחלת הארץ.
יהודה פועל כל הזמן להחלשת בנימין וזה מנוגד למה שאנו רואים במקרה זה.