פנחס יחזקאלי: מי בכלל צריך שגרירות במצרים או בירדן?

[עיתון מצרי כותב בעת תקיפת השגרירות הישראלית: "השגריר נמלט לתל אביב... למקור התמונה לחצו כאן]

[לאוסף המאמרים על יחסי ישראל-ירדן, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה. פודקסט מוסרט של המאמר, בסרטון וידאו המצורף בסוף. 

*  *  *

מזל טוב...

לא מכבר בושרנו, כי שגרירת ישראל במצרים, אמירה אורון, הגישה כתב האמנה לנשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי, בטקס שהתקיים בארמון הנשיאות בקהיר. השגרירה הודתה לנשיא המצרי על מאמציו לקידום השלום במזרח התיכון.

באמת מזל טוב? לטעמי ממש לא. זו רק הוכחה שכרגיל, לא הבנו כלום ולא למדנו כלום:

  • לא למדנו כלום, אחרי כיבוש השגרירות האמריקנית בטהרן בנובמבר 1979;
  • לא למדנו כלום, אחרי תקיפת השגרירות האמריקנית בלוב בספטמבר 2012;
  • לא למדנו כלום, אחרי תקיפת השגרירות הישראלית בקהיר בספטמבר 2011;
  • לא למדנו כלום, אירח שאנשי השגרירות במצרים פונו שוב, עקב התרעות ביטחוניות, בפברואר 2017 ;
  • לא למדנו כלום, אחרי תקיפת השגרירות הישראלית בירדן ביולי 2017;
  • לא למדנו כלום, אחרי תקיפת השגרירות האמריקנית בעיראק בינואר 2020;

אנחנו ממשיכים עם השטויות ומשמרים שגרירויות במדינות ערב. לשם מה?

[למאמר המלא של איתמר רייכנר ב- ynet, לחצו כאן]

בעבר הייתה השגרירות כלי מרכזי עבור מדינת האם בתחומים רבים: שחקן ראשי – או לפחות מרכזי – במדיניות החוץ; עוגן להשפעה בענייני תרבות; בסיס לקשירת קשרי כלכלה; ואף בסיס מודיעיני חשוב. כך למשל, הודו הסובייטים שניתוק היחסים הדיפלומטיים וסגירת השגרירות בישראל אחרי מלחמת ששת הימים, גרמה להם להשמיט מידם יכולות דיפלומטיות ומודיעיניות חשובות.

הכלי המדיני של פתיחת שגרירות (ולהזכירכם, זהו כלי בלבד. לא מטרה!) הפך גם לדימוי של השלום הנחשק של השלום עם העולם הערבי. הקמת שגרירות בארץ ערבית הייתה עבור רובנו חלום שהתממש. אבל, האם ישראל זקוקה לכלי הזה בטיפוח יחסיה עם מדינות ערב והאם ראוי לשלם עבורם מחיר מדיני ובטחוני נכבד? 

למה אנשי משרד החוץ רוצים שגרירות אני מבין: תקנים, ג'ובים. יאללה בסדר. אבל למה עם ישראל צריך את זה?

הרי מאז חזרת גלעד שליט לישראל, בני הערובה הישראלים היחידים שנותרו בידי הערבים הם אנשי השגרירויות שלנו; שכל פעם שמתרגשת צרה, גם צריך למצוא דרך לחלצם; וגם מודים אח"כ לשליטים המקומיים על טוב ליבם וסיועם בחילוץ אנשינו.

אני מזכיר לכם איך ב-9 בספטמבר 2011, צהלה התקשורת הערבית בכותרות נוסח: השגריר הישראלי נמלט לתל אביב. מה השתנה מאז 2017 במצרים? למה אנחנו לא לומדים מהניסיון? מי צריך את זה?

[בתמונה משמאל: מאז חזרת גלעד שליט לישראל, בני הערובה הישראלים היחידים שנותרו בידי הערבים הם אנשי השגרירויות שלנו... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

צריך מי שינהל את היחסים וישמר את השלום, תגידו. שטויות. השלום עם מצרים ועם ירדן הוא שלום עם המשטר ולא עם האנשים; והמגעים של המשטר עם שליטי ישראל מתבצעים, לא נעשים דרך השגריר אלא ישירות בין השליטים ובאמצעות שליחים אישיים. השגריר נשאר בפגישות החשובות באמת מחוץ לחדר.

אני מזכיר לכם, למשל, את התפטרות שגריר ישראל בירדן, עודד ערן (ראו תמונה משמאל) במאי 1997, ארבעה ימים בלבד אחרי שנכנס לתפקידו, וטרם הספיק להגיש את כתב האמנה שלו, לאחר שלא דווח לו על מפגש חשאי בין המלך חוסיין לראש הממשלה, בנימין נתניהו, מספר ימים לפני כן...

[בתמונה משמאל: השגריר עודד ערן. התמונה היא צילום מסך]

אבל הבעיה עם שגרירויות איננה רק בהיעדר התועלת שבהן אלא בעיקר בנזק שהן גורמות: הנציגויות הישראליות הינן כלי בידי המדינות המארחות להשגת היעדים הלאומיים שלהן!

למרות מצוות הכנסת האורחים – המושרשת בתרבות ובהיסטוריה המוסלמית – נהפכו השגרירויות למנוף להפעלת לחץ, בדרך של מהומות בקרבת השגרירות ותחושת מצור בקרב יושביהן; איום להורדת דרג הנציגות; קריאת שגרירם להתייעצויות; סגירת נציגויות, בין היתר ככלי להרגעת ה"רחוב" וכדומה.

אם שגרירויות אינן כלי אפקטיבי בחלק זה של עולמנו, אין טעם לשלם עליהן מחיר בהסכמים כאלה או אחרים עם מדינות האזור, ויש לתת את הדגש לאמצעים אחרים, האפקטיביים הרבה יותר שיבטיחו יתר נורמליזציה בטווח הארוך.

למשל, התבססות על מערך של שגרירים ונציגים ניידים המגיעים אד-הוק למפגשים; ומתן דגש לצעדים מעודדי קרבה בין עמים, כמו שיח ישיר בערבית – דרך התקשורת – של מנהיגים ישראלים עם הציבור הערבי במדינות הללו; פיקוח הדדי על הסברה חיובית של ההסכמים ההדדיים; מתן ביטוי להם בספרי הלימוד וכדומה.

יתכן ששגרירויות ישראליות במדינות המפרץ יהיו סיפור אחר. שם אולי שווה לנסות. אבל, לגבי מדינות המעגל הראשון, הגיע הזמן לקום ולומר את האמת העירומה שכל בר דעת שבינה בקודקדו רואה:

שגרירויות ישראליות במדינות הללו הן נטל ולא נכס; שאנו מוציאים לצורכי החזקתן כסף רב, ללא טעם וללא תכלית; כדי לתת ליריבים פוטנציאליים אמצעי לחץ נגדנו.

לשיחה המוקלטת:

[לאוסף המאמרים על יחסי ישראל-ירדן, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

2 thoughts on “פנחס יחזקאלי: מי בכלל צריך שגרירות במצרים או בירדן?

  1. Pingback: יחסי ישראל ירדן באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  2. יש טעם בהצגת השאלה הזו ובכלל הצורך ל"תוספת סיכון" שכול שגריר היוצא למצרים יודע שהוא מועמד בעל פוטנציאל גבוה ללינץ .
    אבל ישראל חתמה על "הסכם שלום" ואינה יכולה להרשות לעצמה לבטל אף סעיף בו, (כמו לא לירות את הכדור הראשון ביום כיפור..) באופן שתואשם במשהו, אף שהצד השני יכול לעשות כרצונו כפי שהמצב מוגדר במקרה הטוב "אי לוחמה" וישראל עוד איפשרה לצבא המיצרי להכניס אוגדות צבא לסיני שלהערכתי אין סיכוי שניתן יהיה להוציא אותם מישם- שאילמלי ההיתר הישראלי היה נחשב אקט הכרזת מלחמה- כי ישראל היא הצד החלש במשוואה הזו!!!
    יחד עם זאת- בטווח הארוך, יתכן והשפעת המפרציות תחלחל איך שהוא למצרים- רק בשל הסיכוי הזה כדאי אולי להמשיך לבלוע את הביזוי העצמי הזה כפי שעשינו ועדיין עושים מול טורקיה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *