[בתמונה: גולדה מאיר ומשה דיין. דיין וגולדה אחזו בשתי תפיסות מנוגדות... הצילום: לע"ם. שם הצלם אינו מוזכר]
[מאמר זה ראה אור במקור באתר של אודי מנור, 366]
פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה, במכללת אורנים. חבר מפלגת העבודה.
* * *
כמעט כולנו שמענו יותר מפעם אחת את המשפט המפורסם של משה דיין: 'מוטב שארם א שייך ללא שלום מאשר שלום ללא שארם א-שייך'. פסוק אחר מוכר לא פחות הוא 'אנחנו מחכים לטלפון מהערבים' או משהו כזה.
הפופולריות של דיין היא זו העומדת מאחורי העובדה, שרוב אם לא כל מה שיודעים רוב - אם לא כל הישראלים - על מדיניות ישראל בתקופה ההיא, מסתכם בשני המשפטים הללו וכמובן בדמותה 'הלא-נחמדה' של גולדה.
תוסיפו לזה את אגדת 'המחדל' ביום-כיפור והנה אנו מקבלים את הבסיס להפצתן של תזות חסרות שחר כמו זו שהופיעה בספר "1973" מאת יגאל קיפניס, שכל מטרתו להוכיח לנו הישראלים, שכשם שסרבנות שלום מצד גולדיין הביאה ב-1973 ליום-כיפור, הנה סרבנות של ביברק עלולה להביא עלינו, ממש בקרוב, יום-כיפור נוסף.
האמת כרגיל שונה ובמקרה הזה הפוכה. דיין וגולדה אחזו בשתי תפיסות מנוגדות:
- גולדה נשענה על תכנית אלון ועל תפיסת הביטחון והמדינאות שניסח כבר ב-1959, לפיה יש חשיבות לגבולות בני הגנה; וכי תהליך מדיני עם הערבים הוא אפשרות סבירה ורצויה, אבל שלאור הדם הרע בין הצדדים והנטייה של העולם הערבי לתהפוכות פנימיות, יש להעדיף הסדרי ביניים.
- דיין לעומת זאת, בהמשך ישיר ל'נאום נחל-עוז' שלו, הניח את ההפך הגמור: שאין אפשרות להגיע לשלום ממשי עם הערבים, שאין חשיבות לגבולות בני הגנה; ושלכן, יש להימנע מכיבוש שטחים; אבל, אם כבר כבשנו שטחים עלינו להתיישב בכל מקום כדי למנוע אפשרות של פשרה טריטוריאלית הנחוצה לצורך תהליך מדיני שממילא אין לתת בו אמון.
את גבולות בני ההגנה אמרה תפיסה זו לקבוע באמצעות התיישבות יהודית באזורים נחוצים מבחינה ביטחונית שאין בהם אוכלוסייה ערבית צפופה.
האמירות של דיין זכו לתהודה רחבה בשנים 73-67 בזכות עיתונות מעריצה ומאתרגת כמותה לא הייתה מאז ועד אז.
אלא שבכך הוא פעל כנגד הממשלה בה ישב, פעולה שתזכה את ממשיכו – שמעון פרס – בכינוי המפורסם אותו ניסח רבין: 'חתרן בלתי נלאה'.
הממשלה קבעה וביצעה שמתיישבים בימית ולא ברפידים, בבקעה ולא ליד שכם, ממזרח לחברון ולא ממערב לה. איך אמר אלון באותם ימים? 'כל מה שאני מציע, דיין מציע להפך'.
ואיך לימד אותנו הרפ"ק (רבנו פון קלאוזביץ')? 'המלחמה (או 'המחדל') איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים (או באי-הפעלתם של 'האמצעים המיוחדים')...
הוויכוח על מדיניות הביטחון וההתיישבות - שנעשתה דרך דעת הקהל מבחירות 1969 עד אוקטובר 73 - המשיכה באוקטובר 1973 בדם ואש ותימרות עשן...
![[בתמונה: יגאל אלון (ימין) ומשה דיין (שמאל) עם מורם מפקדם, יצחק שדה. 'כל מה שאני מציע, דיין מציע להפך'... התמונה היא נחלת הכלל]](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%92%D7%90%D7%9C_%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9F#/media/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Sadeh_1938.jpg){kind=link}
מחדל אכן היה ב-73'. מחדל זה עלה בחיי למעלה מ-3,000 איש.
מחדל זה לא היה מחדל יחיד. זה היה שרשרת של מחדלים, שהיו אחראים רבים לחוליות בשרשרת.
אולם למחדל האולטימטיבי היו 2 אשמים: גולדה ודיין.
בנוסף, דדו שילם על זה בחייו.
יש אינספור עובדות תומכות למחדלים אלה:
המחדל של זלזול בהצעה המצרית מפברואר 73'.
המחדל המודיעיני, שנשען על כרעי התרנגולת של ה"קונספציה" המעוותת.
המחדל של מחסני החירום בצבא.
המחדל של קו ברלב.
המחדל של ההתנשאות והיהירות של גולדה ודיין.
המחדל של סירובה של גולדה לגייס מילואים.
ויש עוד כהנה וכהנה…
תראו איזו היסטריה יש עתה שזה עולה בחיי 200 איש… (לא רוצה לומר "בלבד", כי אלה חיי אדם…)
את מחיר היהירות, הזחיחות והטמטום של דיין, אנחנו משלמים עד היום!!!