[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי GDJ לאתר Pixabay]
ד"ר יוסף זהר, הינו עמית בפרויקט מחקר יישוב הסכסוכים השיפוטי, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן; ועמית הוראה בחוג לקרימינולוגיה, אקדמית גליל מערבי.
מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.
מחבר הספר 'הקבצן השביעי - רשימות מבית המעצר'
* * *
זוהי תגובה למאמרו של שופט בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין "להרחיב גבול הצדקה והמישרים - עיון – הארץ", על ספרו של פרופסור נחום רקובר, סודו של המשפט העברי - צדק, משפט, יושר ורחמים.
באותו היום ממש בו ניפרד מכס השיפוט, שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, בקריאה למדינה להפחית בצורה דרמטית את רמת הצפיפות בבתי הכלא, ולאמץ נורמות זהירות יותר בהפעלת סמכויות מעצר וכליאה (ההחלטה), נפגשתי עם חבר כנסת שגילה ענין בקידום חקיקה ברוח המשפט העברי; "אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע" (בבלי, סנהדרין ט, ע"ב), האוסרת קבלת הודאה פלילית של אדם על עצמו!
בפרויקט "פרשת השבוע" שלדבריו של רובינשטיין "הוא (נחום רקובר) וההולכים בדרכו, כגון ד"ר שמואל ויגודה..., וחברו פרופ' אביעד הכהן" עומדים בראשו, הציע חברו, שופט בית המשפט העליון ניל הנדל, הסבר אפשרי להלכה; ".... הצגת ההודאה גורמת להיבטים אחרים של המשפט להתייתר, והמשפט האמיתי מבחינה מעשית מתרחש בגביית ההודאה".[1]
נמצאנו למדים מספרו של הרב פרופ' אהרון קירשנבאום המנוח, הרשעה עצמית במשפט העברי, כי "לפי הדוקטרינה ההלכתית נשלל מההודאה הפלילית על כל צורותיה (הודאה באשמה, הרשעה עצמית והפללה עצמית) כל מעמד משפטי".[2] אליבא דחז"ל, האיסור על הרשעת אדם על סמך הודאתו הוא "גזרת הכתוב", אך לדברי קירשנבאום, זהו איסור שתוצאה חיובית לצידו – איון התמריצים לחילוץ ה"אמת" תוך כפייה ועינויים ומחויבות לחקר האמת העובדתית.[3]
האתוס של המשפט הפלילי הוא של הרשעה מעבר לספק סביר, אך קצרה יד האדם מלפענח את המציאות: "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א' טז, ז'), ומכאן שקשה מאוד להרשיע אדם תוך הימנעות מספק. דומה שהודאה באשמה פותרת קושי זה בכך שהיא מגלגלת את האחריות על קביעת האשמה לידיו ופיו של הנאשם עצמו. לא סתם מכונה ההודאה בפלילים "הרשעה עצמית".
אשליית ההודאה – האמונה שאדם לא יודה בפשע שלא ביצע – השתרשה עד בית המשפט העליון. הדבר בא לידי ביטוי בדבריו של שופט בית המשפט העליון המנוח מישאל חשין (ראו תמונה משמאל), בפסק הדין אל-עביד סולימאן נ' מדינת ישראל, אשר הרשיע את אל-עביד על סמך הודאותיו[4] ו"דבר מה נוסף" שאת משקלו הגדיר "קל כנוצה",[5] ואַחֲרָיו הֶחֱרָה הֶחֱזִיק השופט נעם סולברג בפסק דין אטיאס נ' מדינת ישראל; "ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים, שאין אדם מודה באופן חופשי ומרצון בביצועה של עבירה, אלא אם כן אמת בפיו; וככל שמדובר בעבירה חמורה יותר, כך גובר כוחה של הנחה זו".[6]
הטיה קוגניטיבית[7] בקבלת החלטות מתחילה פעמים רבות מהאמונה ש"חוכמת הלב", "ניסיון החיים" וה"שכל הישר" אינם יכולים להטעות אותנו. בנוגע להודאה הללו מוטעים לחלוטין; אנשים מודים בדברים שלא עשו, וככל שמדובר בעבירה חמורה יותר, הולכת תופעה זו וגוברת![8] חשוב להדגיש שבפסק דינו הפך חשין את הכלל של חז"ל שממנו ציטט.
בחוק סדר הדין הפלילי בישראל האפשרות להרשיע על סמך הודאה מנוסחת בסעיף 154, הקובע כי "עובדה שנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו". בניסוח הסעיף, כך נראה, התעלם המחוקק מפירושה המילוני התקני של המילה "עובדה" ובחר לתת לה פירוש מרחיב. פירוש זה הופך לכאורה את הטענות הנטענות בכתב האישום ל"עובדות", דהיינו ל"אירוע שידוע כי קרה".[9] השימוש במינוח "עובדה" מטעה, שכן בטרם הוּכחה אין היא עובדה משפטית, אלא רק טענה או אישום. זו מעין פליטת קולמוס פרוידיאנית,[10] הקובעת שהאישום הוא עובדה משפטית עוד טרם הודה בה הנאשם.[11]
האם ניתן לראות בטענה משפטית שנולדה כתוצאה של הודאת נאשם באישום, אמת עובדתית?! במקום לערער על מופרכות הניסוח בחוק, המינוח המקובל בז'רגון המשפטי הוא "עובדות כתב האישום", בעוד "עובדות" אלה למעשה, אינן אלא טענות הדורשות הוכחה!
אמיר אוחנה, חבר כנסת איתו נפגשתי ביום פרישתו של רובינשטיין, מונה מאז לתפקיד שר המשפטים של ישראל. את ברכתו לתיקון החוק הוא לא נתן בזמן כהונתו והפשרה המתגבשת לאחדות כוללת את החלפתו במינוי חיצוני מוסכם:
[לכתבה המלאה בכאן 11, לחצו כאן]
הערות
[1] נימוק לכלל נמצא בכתבי הרב שמעון שקופ (ראש ישיבת גרודנה, שחי באירופה במאה הי"ט ונפטר בשנת 1939): "אלא נראה כיוון דאם יתקבל בבית דין העניין כאמרתו, יתחזק אצל בני אדם כאמרתו. דלהעולם [=לציבור], כל שהוא עצמו אומר הוא בירור היותר גדול [...] ואם ישים רשע לאיש אחֵר, דשָם [=שבמקרה זה] אין העולם מאמינים לו [...] אבל לעצמו, שבזה העולם מאמינים, שזה הבירור היותר גדול". לדברי שופט בית המשפט העליון ניל הנדל, "החידוש בגישתו של הרב שמעון שקופ הוא בהבנה שהראיה כה חזקה עד כי יהא קשה שלא לקבלה. נטיית בני אדם להאמין למי שמעיד נגדו עצמו בניגוד לנכונותם לבחון את אמיתות דברי העד המעיד נגד זולתו. גישה זו מזכירה את דברי המלומד מקורמיק בספרו המוכר בדיני ראיות, והצגת ההודאה גורמת להיבטים אחרים של המשפט להתייתר, והמשפט האמיתי מבחינה מעשית מתרחש בגביית ההודאה" (הפללה עצמית – עיון משווה, מכללת דעת, פרשת וישב, תשע"ב, גיליון מס' 400).
[2] אהרון קירשנבאום הרשעה עצמית במשפט העברי – ההודאה בפלילים וההפללה העצמית בהלכה היהודית 187 (2005).
[3] "אף על פי שההיגיון מאחורי הדוקטרינה העברית עטוף בערפלי גזרות הכתוב, יש תוצאות חיוביות רבות לאי-קבילות ההודאה הפלילית. התועלת החשובה ביותר היא יצירת תריס כנגד עינויי אדם כאמצעי שיפוטי להוציא את ה'אמת' מפיו; יש בתריס זה כדי לשמור על כבוד האדם שנברא בצלם" (שם).
[4] דנ"פ 4342/97 מדינת ישראל נ' אל עביד, פ"ד נא(1) 736, פס' 10 לפסק דינו של השופט חשין (1998): "ברגיל, אין אדם משים עצמו רשע; קרא: אין אדם מודה כי עבר עברה פלונית אלא אם עבר אותה עברה. חוכמת-הלב לימדה אותנו, שאין אדם עושה עצמו רשע במקום שהוא צדיק".
[5] שם, פס' 11 לפסק דינו של השופט חשין: "נדע ונזכור עם זאת, כי לעולם נידרש למציאתו של 'דבר-מה' בצידה של ההודייה, ולו במישקל נוצה הוא. אפשר שאותו 'דבר-מה' יהיה קל כנוצה אך גם כבד כנוצה יהיה. וכולנו ידענו כי יש שקש אחד ישבור את גב הגמל".
[6] ע"פ 2094/15 אטיאס נ' מדינת ישראל, פס' 51 לפסק דינו של השופט סולברג (פורסם בנבו, 1.9.2016): "ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים, שאין אדם מודה באופן חופשי ומרצון בביצועה של עבירה, אלא אם כן אמת בפיו; וככל שמדובר בעבירה חמורה יותר, כך גובר כוחה של הנחה זו".
[7] הטיה קוגניטיבית היא דפוס או נטייה שיטתית (לא אקראית) של בני אדם לטעויות בתפיסה, בזיכרון, בחשיבה או בשיפוט (ויקיפדיה).
[8] מרדכי הלפרט ובועז סנג'רו "מכֶּשֶל החלפת ההתניות להרשעה מוטעית על סמך הודאה – סולימאן אל עביד כמקרה מבחן )הצעה להיפוך בתפיסת ההודאה: מראיה מרכזית המחפשת תוספת, לתוספת אפשרית לראיות מוצקות(" מחקרי משפט כו 733 (2010).
[9] "עֻבְדָּה" מילון רב-מילים (1977): 1. אירוע שידוע כי הוא קרה, כי הוא אמיתי וקיים; דבר ממשי או אמיתי שאפשר להוכיח אותו. 2. עובדה היא כי [ש __] (בלשון הדיבור: 'עובדה ש__'). 3. מילה הרומזת למצב עניינים או להתרחשות שכבר נזכרו קודם לכן או שעומדים להזכיר אותם (בביטויים כגון 'עובדה זו', 'העובדה ש'_ וכד').
[10] “In the same way that psycho-analysis makes use of dream interpretation, it also profits by the study of the numerous little slips and mistakes which people make – symptomatic actions, as they are called [...] I have pointed out that these phenomena are not accidental, that they require more than physiological explanations, that they have a meaning and can be interpreted, and that one is justified in inferring from them the presence of restrained or repressed impulses and intentions”, Sigmund Freud, An Autobiographical Study (1925).
[11] תודתי לאמי אביבה זהר, על שהסבה את תשומת לבי לאופן המשונה שבו מנוסח החוק.
הסוסים שמושכים את המדינה הם חולים סופניים. צריך לנקות את האורוות, ואי אפשר לנקות אותם כשהסוסים בפנים. צריך להוציא אותם החוצה, ולהביא סוסים צעירים ורעננים במקומם, לאחר שהאורוות ינוקו ויחוטאו.
יש לבטל את החקיקה שנותנת עדיפות לבעלי הון על פני הבטיחות של מעוטי היכולת, יש לבטל את החקיקה הגזענית, יש לבטל את החקיקה שמאפשרת הקצאת כספי מדינה על פי קריטריונים של לויאליות למפלגה השלטת.
יש להביא את ראש הממשלה למשפט, בה יוכל להצדיק את פועליו. יש לבדוק את התנהלות האנשים שמינה ליועצים משפטיים. יש למנוע בחקיקה מהלכים שעלולים לזהם את הערכאות השיפוטיות באינטרסים מפלגתיים ופוליטיים. יש לשפר את חסינות חוקי היסוד שמבטיחים הפרדת רשויות, ושימנעו מהרשות המבצעת השתלטות על הרשות המחוקקת או השופטת.
זוהי המשימה הראשונה במעלה לממשלה החדשה. רק אחר כך יש מקום לדון בממשלת אחדות, בכלכלה ובטחון. ללא אמון במשטר, המצב הכלכלי והביטחוני הם נושאים למניפולציות של הרטוריקנים.