גדעון שניר: ההיסטוריה בשירות הפסיכולוגיה של הפוליטיקה

[בתמונה: מנהיגים במשפט ההיסטוריה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי MichaelGaida לאתר Pixabay]

[בתמונה: מנהיגים במשפט ההיסטוריה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי MichaelGaida לאתר Pixabay]

סביר להניח שכול מנהיג מדיני שואף ששמו ייחרט בהיסטוריה של עמו באופן חיובי ככול האפשר, ושאיפה זו, משפיעה מן הסתם על קבלת ההחלטות שלו במודע או שלא במודע, אף אם אינה מוצהרת בפומבי. המידה בה אנו זוכרים מנהיגי עבר מעידה שאכן כך בדיוק המצב; ובעיקר, האופן בו ניהלו מלחמות ומאבקים בין לאומיים...

[לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן] [בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']

עודכן ב- 2 ביולי 2022

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

*  *  *

רק סיים נפתלי בנט את תפקידו ונפתח שיח ציבורי אודות "מורשת בנט"... וניתן לשאול: על כמה השפיעה התחושה ההיסטורית על תהליכי קבלת ההחלטות של נפתלי בנט? על מה שמכונה "מורשתו"? סביר להניח שכול מנהיג מדיני שואף ששמו ייחרט בהיסטוריה של עמו באופן חיובי ככול האפשר, ושאיפה זו, משפיעה מן הסתם על קבלת ההחלטות שלו במודע או שלא במודע, אף אם אינה מוצהרת בפומבי. המידה בה אנו זוכרים מנהיגי עבר מעידה שאכן כך בדיוק המצב; ובעיקר, האופן בו ניהלו מלחמות ומאבקים בין לאומיים.

[לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]

[בתמונה: סביר להניח שכול מנהיג מדיני שואף ששמו ייחרט בהיסטוריה של עמו באופן חיובי ככול האפשר, ושאיפה זו, משפיעה מן הסתם על קבלת ההחלטות שלו במודע או שלא במודע, אף אם אינה מוצהרת בפומבי... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי viarami לאתר Pixabay]

קחו לדוגמה את נשיאי ארצות הברית...

[בתמונה משמאל: מורשת ביל קלינטון... הוא ומוניקה לוינסקי על העמוד הראשון של ה'טיים מגזין']

  • פרנקלין רוזוולט, הארי טרומן ודוויט אייזנהאואר יזכרו באופן בו ניהלו וניצחו את מלחמת העולם השנייה;
  • רונלד רייגן ייזכר בשל הישגו לצמצם את מאגרי הנשק הגרעיני בעולם;
  • ריצ'רד ניקסון ייזכר (מלבד ווטרגייט...) כמי שפתח את השער לסין;
  • ג'ון קנדי בשל האופן בו התמודד עם משבר טילי ברה"מ בקובה.
  • ג'ימי קרטר ייזכר בשל עסקת השלום בין ישראל ומצריים...
  • אבל, ביל קלינטון - שעשה מאמצים נואשים לפתור את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ונכשל, ואפילו הסכם השלום עם ירדן- כמעט ונשכח - ייזכר למגינת ליבו בשל שמלתה של מוניקה לוינסקי.

[בתמונה משמאל: מורשת ביל קלינטון... הוא ומוניקה לוינסקי על העמוד הראשון של ה'טיים מגזין']

  • ברק אובמה ייזכר בהיסטוריה, בעיקר בשל הרושם העז שמותירה אשתו מישל; לאחר שחושק עי "פרס נובל לשלום" שהוענק לו עוד לפני טקס השבעתו לנשיא, בגין הצהרות הפיוס והשלום שפיזר ללא הכרה; וללא כול תוצאות, אם לא גרוע מכך.

[בתמונה: הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ייזכר בעיקר באופן שבו ניהל וניצח את מלחמת העולם השנייה... התמונה היא נחלת הכלל]

ובישראל של היום?

[בתמונה משמאל: ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט - תחושת "אי- הצדק" לתפיסתו, מאפשרת לו להתגבר על "מה יגידו עלי"... התמונה היא צלום מסך]

המניע האולטימטיבי להבנת התנהלותו של בנימין נתניהו - כולל ההליכה לבחירות 2022 - היא דאגתו כיצד יירשם בספר ההיסטוריה של העם היהודי. ניתן לקבל, שאת שנות כהונתו הממושכת כראש הממשלה - הקדיש לביטחונה של מדינת ישראל מתוך אמונה פנימית שזו שליחותו ההיסטורית. לכן, אין הוא יכול לקבל; ולא תעלה על דעתו האפשרות לרדת מהבמה עם אות קלון של שחיתות ומאסר בכלאלא כך בנויה אישיותו של נתניהו, הזקוק עד כדי אבדן חושים לסם המשכר של אהדת ההמון. הוא לא ניחן באופי של הנשיא קצב או של אולמרט, שתחושת "אי- הצדק" לתפיסתם, מאפשרת להם להתגבר על "מה יגידו עלי".

[בתמונה משמאל: ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט - תחושת "אי- הצדק" לתפיסתו, מאפשרת לו להתגבר על "מה יגידו עלי"... התמונה היא צלום מסך]

לכן, כול מערכות הבחירות עד כה, משועבדות כולן ליצירת הגוש חוסם שישמר את האגו ההיסטורי. מטרתו של נתניהו היא לא רק להיות בשלטון; אלא בעיקר, לצאת באופן מכובד ממשפטו. לכן, הוא חייב לעצב גוש פוליטי שיהיה מוכן לנסח את החוקים המתאימים למטרה זו. לא יהיה זה ניחוש פרוע לומר שבמקרה הגרוע, יהיה נתניהו מוכן לעסקת טיעון ללא קלון, כדי לשמר רקורד היסטורי חיובי ככול האפשר. כול דבר אחר - יחשב לו לחרפה לדיראון עולם.

[לאוסף המאמרים על ההיבטים השונים של מטרה, לחצו כאן]

[בתמונה: האגו של בנימין נתניהו. התמונה היא צילום מסך]

[בתמונה: האגו של בנימין נתניהו. התמונה היא צילום מסך]

ועתה למזרח התיכון...

אנליסטים ממלאים טורים שלמים בניסיון להבין את המהלכים של המנהיגים - המעורבים בתהליך המשא ומתן במזרח התיכון - ולחזות את תוצאותיו; וניתן לומר שעד כה, שבהצלחה מעטה, אולי כי חסרה לעיתים התובנה, שניתן ללמוד מהשפעת אפקט ה"היסטוריה" על מקבלי ההחלטות.

גם כאן, ואולי ביתר שאת, המוניטין המלווה מנהיגים מוסלמים תלוי במידת הפצת אידאולוגיית האסלאם והשמירה על כבוד הלאומיות הערבית, בעיקר - בכוח החרב.

  • גמאל עבד אל נאצר זוכה היום להערצה גבוהה מזו של אנוואר סאדאת, אף שהראשון נכשל בכול ניסיונותיו להביס את הישות הציונית, בעוד שסאדאת, שהצליח להשיב את סיני ואת הכבוד המצרי - דווקא יוקרתו היא משנית, כי בסופו של דבר חתם על הסכם שלום עם האויב הציוני, מהלך שלא יסולח, ועל כך גם שילם בחייו.
  • ניתן להניח שגם המלך חוסיין - שחתם על שלום עם ישראל - הסתכן בכך ששמו ידחק לשולי ההיסטוריה הלאומית של האומה הערבית.

[בתמונה: נשיא מצרים לשעבר, גמאל עבד אל נאצר זוכה היום להערצה גבוהה מזו של אנוואר סאדאת, אף שנכשל בכול ניסיונותיו להביס את הישות הציונית... למקור התמונה, לחצו כאן]

  • באשר לאבו-מאזן, ניתן להניח שתחושת הייעוד ההיסטורי מלווה גם אותו - ואולי בעוצמה לא פחותה מזו של דוד בן גוריון בשעתו. הוא היה זה שלחש על אזנו של יאסר ערפאת בשיחות קמפ דויד שאין לו כול סמכות לחתום על הסכם שלום כלשהו עם ישראל, שמשמעו וויתורים מסוימים מחזון המדינה הפלסטינית. והיום - אם לא הסכים אז להצעות ישראל לשליטה של 97 אחוז מהגדה - איך יכול היה, למשל, להרשות לעצמו להסכים ל"עסקת המאה" של דונלד טראמפ, המדברת על 70 אחוז בלבד.

אבו מאזן מקווה עדיין שניתן לכופף את ישראל בסיוע האיחוד האירופאי, מוסדות האו"ם ובתי הדין למשפט בינלאומי ורוג'ר ווטרס. מה שהפריע לו עד כה זו עלייתו הבלתי צפויה של דונלד טרמפ (עם הילרי קלינטון, הוא היה מקבל את חפצו בגבולות 67, או קרוב לזה). על כן ניתק קשר עם ממשל טראמפ, עד שהתחלף; והמשיך באותו קו עם ממשל ביידן.

 אבו מאזן יימדד בהיסטוריה הפלסטינית - יותר מכול דבר אחר - לפי גודל וגבולות השטח שיקבל; והשליטה על הר הבית. רווחת העם הפלסטיני היא משנית לגביו, ולמען מקומו בהיסטוריה של האומה הערבית, שווה לו לדחות כול משא ומתן למתווה שלום, שאינו עומד בחזון הפלסטיני. הוא מעדיף להמשיך להחזיק בסטטוס ההרואי של מנהיג, הנלחם עד צאת נשימתו האחרונה; ובלבד שלא יאלץ להתייצב על מדשאת הבית הלבן לחתימה על תכנית "כניעה" (מה עוד ששנותיו בלאו הכי ספורות).

גם ניצחון הטליבאן לאחרונה - שהצליח לעמוד במשך 18 שנים מול מתקפת הצבא החזק בעולם, עד שטראמפ התייאש; וביידן נס על נפשו - מפיחה בו את השאיפה להתנגדות נחושה, שתבטיח את צרוף שמו להיכל גדולי מנהיגי האומה הערבית.

[למאמרו של ד"ר גדעון שניר: 'הטורבן הלבן מנצח את הבית הלבן?', לחצו כאן]

[בתמונה: אבו מאזן לא יחתום על תכנית "כניעה"... התמונה היא צילום מסך]

[בתמונה: אבו מאזן לא יחתום על תכנית "כניעה"... התמונה היא צילום מסך]

[לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן] [בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות והעשרה

 

8 thoughts on “גדעון שניר: ההיסטוריה בשירות הפסיכולוגיה של הפוליטיקה

  1. Pingback: קבלת החלטות באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. גידעון היקר
    קראתי ,התרשמתי זה מענין מאוד.
    הציבור רואה וחש את מה שמאכילים אותו
    לכן חשוב להראות צדדים נוספים לדמות
    בהשוואה לאישים אחרים בהסטוריה.
    בסופו של דבר הכל הבל הבלים וגבהות לב
    אין כיום מנהיגים שיכולים לשנות לשפר
    ואפילו לא לשמר.
    וחבל
    תמשיך לכתוב לפחות יש מי שמרענן קצת את האויר הגיוס
    שלך
    מלק ראובן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *