[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]
ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
"כלכלת גבול תשנה את המצב מול עזה", האמנם?
כותרת זו (ללא סימן השאלה), הופיע לאחרונה במאמר ב"כלכליסט" המצטט את דברי ראש המועצה האזורית אשכול המתריע כי ב"עזה יש מחסור במזון ו 50% אבטלה, ולכן התושבים פונים לטרור" והוסיף כי "אנחנו יכולים להישאר אויבים, אבל נמאס לנו. עם אזורי תעשייה משותפים נוכל לפתור את הבעיה"
.
[לכתבה המלאה של מאיר אורבך בכלכליסט, לחצו כאן]
האמנם?
לאחר קריאת הכותרת וגוף המאמר המפרט את תפיסת העולם של הכותב, הוספתי את שאלה "האמנם?" שהיא הבסיס לדיון במסקנתו של מי שגר בעוטף עזה וחווה את הטרור הפלסטיני על בסיס יומי; והאם אני כמו רבים מאזרחי המדינה - שאינם נמצאים תחת הפגזות יום יומיות - יכולים לבקר את מסקנותיו.
הרעיון שהכלכלה היא המניע האולטימטיבי להתנהגות האנושית; ובאמצעותה ניתן לפתור את כול הבעיות - אינה חדשה, כפי שגם הנשיא האמריקני לשעבר, ביל קלינטון השתמש בו במסע הבחירות שלו It is the economy dummy . גם שמעון פרס סבר שהססמה "מזרח תיכון חדש" או "עזה תהיה סינגפור של המזרח התיכון", די בה כדי ליצור את המומנטום החיוני להשתלבות מדינת ישראלית בדרכי שלום במזרח התיכון, אלא שלמרבית הפלא – זה לא עובד במזרח התיכון. אין ספק כי שיפור רמת ואיכות החיים הוא רצוי ונשאף על בני האדם באשר הם, אך לא באותו סדר עדיפות. סדר עדיפות זה שונה מתרבות אחת לאחרת. בעוד שהיא בעדיפות עליונה במערב - היא אינה כזו במזרח.
יש הגיון בתפיסתו של תושב העוטף כפי האמרה: "שכן רעב הוא שכן רע", ולפיכך הוא מטיל את האחריות על ישראל ליטול יוזמה, לפתוח גבולותיה, להקים אזורי תעשייה משותפים על הגבול, לאפשר לאלפי פועלים מעזה לעבוד בישראל.. ועוד. אלא מה- הרעיון הנשמע מאד הומני ורציונלי- צריך לעמוד גם במבחן המציאות.
מפתיע, שיש בכלל צורך להזכיר שכבר היינו בסרט הזה לא מזמן. אותו הרעיון עמד מאחורי "אזור תעשייה ארז" שהוקם ב־1970 בצפון רצועת עזה, במטרה לקדם שיתוף פעולה כלכלי ישראלי־פלסטיני על קו הגבול. היו בו יותר מ־200 מפעלים, כמחציתם בבעלות ישראלית, ועבדו בו כ־4,000 פלסטינים מעזה ומאות ישראלים. המקום פעל בהצלחה מרובה כמה שנים עד שהפלסטינים חיסלו אותו במעשי טרור ורצח. ולמרות זאת, היו ניסיונות חוזרים ונישנים של ישראל להשאיר את המעברים ואת התעשייה בחיים, עד אולמרט (שר התמ"ת באותם ימים) החליט בלית ברירה, לסגור סופית את השיתוף הכלכלי הזה ב יולי 2008. כך היה גם סופו של אזור התעשייה במעבר קרני. וגם באתרים שונים בגדה המערבית (למעט עטרות).
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]
לכאורה, "אין כול הגיון" בהתנהגות הפלסטינית לחסל את שיתוף הפעולה הכלכלי הזה שהביא רווחה כלכלית משמעותית לתושבי הרצועה- ובכול זאת עשו זאת. והסיבה לכך שיש להם מטרות חשובות יותר שלמענן כדאי למנהיגי החמאס להרעיב את תושביהם עד כדי כך שיהיו מוכנים להתאבד על הגדרות- כך להשיג את אהדת העולם שיפעיל לחץ על ישראל ה"אשמה" להמשך בנסיגה, להראות שבאמצעות הפעלת כוח, ניתן להשיג מישראל את חפצם להיות מדינה ריבונית, עצמאית, עוינת ומאיימת על ישראל לדורות.
הבדל נוסף הוא שיש לפלסטינים זמן, הם מוכנים להמשיך ולסבול כפי שיאסר ערפאת אמר לא פעם ש"העם הפלסטיני יכול לחיות על פיתה וזיתים עוד הרבה זמן - ואתם הישראלים אינכם יכולים". הישראלים רוצים ובצדק "שקט עכשיו", אך זה לא יינתן להם, כול עוד יש לעזתים תקווה שאו-טו-טו רוח העמידה האיתנה של הישראלים קורסת. מה עוד שישראל סרסה עצמה לדעת בהפגנת חוסר אונים להתמודד עם הטרור העזתי.
לסיכום:
שיתוף פעולה כלכלי עם עזה יכול להיות מבורך ומוצלח, תחת שני תנאים:
- הראשון, כאשר העזתים יבינו שאין להם התקווה לחסל את מדינת היהודים הנחושה להמשיך לחיות כאן ויהי מה,
- והשני- שכול הצעה לכניסה מחודשת למהלך של שת"פ כלכלי (מהלך - שיש בו סיכונים ביטחוניים לטרור מחודש), צריך שיעשה רק מעמדה של חוזק וכוח פעיל אפקטיבי בלתי מתפשר, ללא הפגנת חולשה ורפיון רוח (תחת טרור הבלונים) המזמינה תוקפנות קטלנית בעצמה חזקה עוד יותר.