[בתמונה: זדּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Bill Jordan לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים על פרשת האזינו, לחצו כאן]

עודכן ב- 18 בספטמבר 2023

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ היא פרשת השבוע העשירית בספר דברים. היא מתחילה בפרק ל"ב, פסוק א' ומסתיימת באותו פרק בפסוק נ"ב (ויקיפדיה: פרשת האזינו).

את פרשת האזינו קוראים בשבת שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים - היא שבת שובה, או בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות (ויקיפדיה: פרשת האזינו).

פרשה זו היא נאום קשה מאוד של משה. כל העולם עד לתוכחה הגדולה לעם העומד להיכנס לארץ כנען. משה מסכם 40 שנות מנהיגות ואין לו אפילו מילה טובה אחת עלינו....

דברים, פרק לב' - לא בניו

משה ממשיך ונושא דברים על ערש דווי. הפעם הנאום (הנקרא "שירת האזינו") אינו מופנה לבני ישראל אלא לעולם כולו: א הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי.

ניסיון נואש להשאיר לבני האדם את תורתו, שהוא קורה לה תורת החיים: מו וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת ׃ מז כִּי לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ. 

משה גם מתאר את הדברים שלו (את תורתו) כחלק מהטבע, כלומר כמשהו אמתי, שאפשר להרגיש ולחוש אותו: ב יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב. הדברים הם גשם, טל, טיפות מים חיים במרחבים בהם צומח דשא ועשב - נפלא.

גם את אלוהים מתאר משה כאל מלא צדק. כאן גם נקרא אלוהים בפעם הראשונה "צור", כפי שכתוב במגילת העצמאות: "מתוך בטחון בצור ישראל אנו חותמים היום....":

[צילום מגילת העצמאות משמאל הוא נחלת הכלל]

ד הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא.

אז הצור, יהוה, תמים ומלא צדק, ואילו בניו? את בניו של יהוה, בני ישראל, מכנה משה ככאלה שכבר אינם בניו. האב מתכחש לבנים שלו: ה שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל.

הם השחיתו את דרכם (שחת לו) ולכן הם לא בניו. והמום (הפגם) שנמצא בהם הוא שהם כעקשנים ופתלתלים (עקשנים במובן שאינם משנים את דרכם ומקבלים באמת את המצוות ופתלתלים משום שהתנהגותם אינה עקבית).

מכאן ואילך ממשיך משה ומסביר, בלשון מאוד קשה וגם מאוד קשה להבנה, עד כמה עם ישראל כפוי טובה ואינו מכיר בדברים הטובים שיהוה מרעיף עליהם.

הנה כמה פנינים: ו הֲ־לַיְהוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ. על כל הטוב שנותן לכם יהוה, אביכם שקנה אתכם, תגמלו לו ברעה. עם נבל ולא חכם הוא עם ישראל.

 טו וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ. עם ישראל ("ישורון") הוא עם שמשמין מכל טוב ואז שוכח את אלוהיו (שוכח להיות מוסרי)

[בתמונה: "וישמן ישורון וייבעט"... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

כ וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם. וכשזה קורה, יהוה (הטוב) יסתיר את פניו מעם ישראל שהוא עם הפכפך שאי אפשר לתת בו אמון: כג אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם.

הרבה דברים רעים יאסוף עלינו יהוה באשפת חיציו: כה מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה. מבחוץ יילחמו בישראל כוחות חזקים ואילו בתוכו ישרור פחד. החרב שמבחוץ עוד תביא חורבן...

כו אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם. אנשי ישראל יאבדו צלם אנוש:

כח כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה. עם אובד עצות וחסר תבונה:

כט ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם. רק באחריתם (כשיהיו על הקרשים) אולי יבינו עד כמה הם טועים:

 ל אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהוָ֖ה הִסְגִּירָֽם. עמים חלשים מהם בהרבה ינצחו אותם כי זנחו את יהוה (את המוסר הטוב).

לו כִּֽי־יָדִ֤ין יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב. ויהוה ידון את עם ישראל ויתנחם באובדנם כשיראה עד כמה אפסים (חסרי מוסר הם) ועזובים (שאיש אינו רוצה בקרבתם) הם.

משה, לאחר כל השירה הארוכה, מנבא שבסופו של דבר יהוה יעזור לעם ישראל מול הגויים. ומדוע? לא בגלל שבני ישראל שינו מדרכם הקלוקלת, אלא משום כבודו של יהוה שלא יוכלו הגויים להגיד שהבטחת יהוה לשמור על עם ישראל מופרת: מג הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ. 

כלומר – כשהגויים ישמחו במצבם הגרוע של בני ישראל, יהוה יתעורר, יקום את דם היהודים וישיב אותם לארצו. תעודת ביטוח אלוהית המשחררת את עם ישראל מאחריות לשרידותו.

ועכשיו מגיע השיא. המנכ"ל, משה, לא השיג את התוצאות שהבעלים (יהוה) ציפה ממנו להשיג. הוא קבל כלים רבים לביצוע המשימה – נסים, מופעים אור-קוליים, ניצחונות בקרבות, חיסול יריבים מבית (בני קורח) וכו' – ובכל זאת העם אינו מקבל את התורה וממשיך לחטוא. כבר ברור לבעלים ולמנכ"ל  כי העם ימשיך לחטוא גם בעתיד.

ואז, הבעלים מגיש את החשבון – המנכ"ל מפוטר, אפילו בונוס על המאמץ הוא לא יקבל (לא ייכנס לארץ). יהוה (הבעלים) מונה  2 סיבות:

• אירוע מי המריבה
• משה ואהרון לא הצליחו במשימת קידוש אלוהים בעיני העם: נא עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל ׃

[בתמונה: ואז, הבעלים מגיש את החשבון... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Mike Lawrence לאתר flickr]

הסיום נראה מאוד עצוב ואפילו אכזרי: מט עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה ׃ נ וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֨יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו. 

יהוה אומר למשה – עלה על ההר, תסתכל על הארץ המובטחת ושם תמות. אנחנו עוד לא יודעים איך יתרחש אירוע המוות עצמו – נחכה עוד קצת ונדע.

אז מה הלקח מכל זה? איך אפשר לקבל את הסיום הזה? את הכישלון המהדהד של הניסוי האלוהי הגדול?

אני חושב שכמו הורים המפתחים ציפיות מאוד גבוהות מהילדים שלהם, כך יהוה.

והילד? שקבל אלפי שעות של מורה פרטי לפסנתר מתגלה כבעל כשרון בינוני ומטה לפסנתר, גורם להורים לעגמת נפש ותחושת כישלון חיים. כגודל הציפיות כך גודל האכזבה.

שירת האזינו מתכתבת גם עם ספר תהילים

כולנו מכירים את המזמור הנפלא מתהילים קכא – שיר למעלות: א שִׁ֗יר לַֽמַּ֫עֲל֥וֹת אֶשָּׂ֣א עֵינַי אֶל־הֶהָרִ֑ים מֵאַ֗יִן יָבֹ֥א עֶזְרִֽי ׃ ב עֶזְרִי מֵעִ֣ם יְהוָ֑ה עֹשֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ ׃ ג אַל־יִתֵּ֣ן לַמּ֣וֹט רַגְלֶ֑ךָ אַל־יָנ֗וּם שֹֽׁמְרֶֽךָ ׃ ד הִנֵּ֣ה לֹֽא־יָנוּם וְלֹ֣א יִישָׁ֑ן שׁוֹמֵ֗ר יִשְׂרָאֵֽל ׃ ה יְהוָ֥ה שֹׁמְרֶ֑ךָ יְהוָ֥ה צִלְּךָ֗ עַל־יַ֥ד יְמִינֶֽךָ ׃ ו יוֹמָ֗ם הַשֶּׁ֥מֶשׁ לֹֽא־יַכֶּ֗כָּה וְיָרֵ֥חַ בַּלָּֽיְלָה ׃ ז יְֽהוָ֗ה יִשְׁמָרְךָ֥ מִכָּל־רָ֑ע יִשְׁמֹ֗ר אֶת־נַפְשֶֽׁךָ ׃ ח יְֽהוָ֗ה יִשְׁמָר־צֵאתְךָ֥ וּבוֹאֶ֑ךָ מֵֽעַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם ׃

כתוב בתהילים שיהוה "לא יתן למוט רגליך". ומשה, בשירת האזינו, מודיע לנו בדיוק הפוך: לה לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ.

[לקובץ המאמרים על פרשת האזינו, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• ויקיפדיה: פרשת האזינו.