יוסף זהר: האקטיביזם השיפוטי הסמוי מן העין

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על עסקאות טיעון באתר, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 23 ביוני 2021

ד"ר יוסף זהר, הינו עמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן; ועמית הוראה, החוג לקרימינולוגיה, אקדמית גליל מערבי. מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.

יוסף הואשם ברצח שלא היה, ישב במעצר שלושה חודשים באבו-כביר וארבע וחצי שנים (!) במעצר בית עד שזוכה זיכוי מלא מכל אשמה.

לאחר מאבק של ארבע שנים נוספות, הפרקליטות ומשטרת ישראל פיצו את זוגתו ואותו על הנזק והעוול שגרמו להם.

*  *  *

המושג אקטיביזם שיפוטי מיוחס למהפכה החוקתית בישראל, שהובילה - בעקבות חקיקתם בשנת 1992 של שני חוקי יסוד העוסקים בזכויות האדם; חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק - להרחבת הסמכות לביקורת שיפוטית והחלתה על הרשות המחוקקת.

בסדרת הכתבות - מספטמבר 2019 - של תאגיד השידור הישראלי: "מבחן בג"ץ", בוחנת תמר אלמוג את השאלה: כיצד הפך בית המשפט העליון לגוף כה שנוי במחלוקת? מדוע החלטותיו להתערב נתפסות כ"היפר אקטיביות" ויוצרות מחלוקות באשר לסמכויותיו המקטבות את החברה הישראלית?

[לכתבה המלאה של תמר אלמוג ב'כאן 11', לחצו כאן]

יש עוד סוג של אקטיביזם שיפוטי

אקטיביזם שיפוטי שנוי במחלוקת נוסף, מתרחש מדי יום במשפט הפלילי ונושא אופי שונה לחלוטין. על פי הכלל שקבע בעבר בית המשפט העליון, שופטים צריכים להימנע מייזום ומעידוד של עסקאות טיעון. בפועל, במקום ביקורת שיפוטית נחוצה על הפרקליטות והמשטרה, הכפופות לרשות המבצעת, השופטים מפגינים, בתיקים רבים, אקטיביות בהנעת הצדדים להתפשר ולסיים תיקים בעסקאות טיעון.

[הכרזה: ייצור ידע]

כך לדוגמה, בראיון במסגרת מחקר לתואר שלישי, נשאל שופט כמה לחץ הוא מוכן להפעיל על הנאשם באמצעות הסנגור כדי שהוא יודה? השופט ענה: "... אני מפעיל מידה מסוימת של לחץ, כי גם בזה אני רואה אינדיקציה אמתית לחפות. באיזו מידה יעמוד הנאשם בלחץ. אם הוא עומד בלחץ, סימן שהוא באמת. אני גם עוקב אחרי התגובות שלהם". אלא שלדבריו, "כולם. כולם לא עומדים בלחץ." (מחקר של ד"ר עמי קובו, כיום שופט מחוזי. נושא הדוקטורט: "נאשמים בלתי עקביים בבית-המשפט: מודים באשמה וטוענים לחפותם". בהנחיית פרופ' קנת מן).

הודאה באשמה כפעולה עצמאית או כחלק מעסקת טיעון, מבטלת את היריבות בין ההגנה לתביעה, ולמעשה מבטלת את המשפט. למרות או בגלל זאת, כיום שיעור הכרעות הדין המבוססות על הודאה שנמסרה בבתי משפט במשפטים פלילים הוא מעל-95%, ולרוב מדובר בהודאה הנמסרת במסגרת עסקת טיעון הנערכת בין הצדדים באישור בית המשפט.[1] אף שמערכת המשפט מצהירה שאין לאפשר לנאשם להודות במה שהוא מכחיש, הלחץ הזה גורם לכך שסניגורים מנהלים עם התביעה, במקביל למשפט משאים ומתנים לקראת עסקאות טיעון, גם אם הלקוחות שלהם טוענים לחפותם.

כתוצאה מכך, "עיקר הקביעות של האחריות הפלילית נעשה במסגרת מנהלית בין תובעים לסנגורים, כשהם פועלים בשדה מנהלי, במשרדי התובעים, בחדרם של התובעים בבית המשפט או בפרוזדור בית המשפט, ובהיעדר ביקורת שיפוטית ישירה על הערכת הראיות".[2]

[תמונתו של פרופ' קנת מן נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי אחה. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

למעשה, במשפט הישראלי, עשוי נאשם להיות מורשע על פי הודאתו בלבד, אם נגבתה במהלך משפטו (הודאת 'פנים' פורמלית). הביקורת השיפוטית על תכנם של עסקאות הטיעון מוגבלת. על פי הפסיקה, לשופט אין שום שיקול דעת אם לקבל הודאת 'פנים', והתוצאה היא העדר בירור, כדי להימנע מתוצאה, שהן השופט והן הצדדים אינם רוצים בה. לכן, שופטים נמנעים מלשאול שאלות שהתשובה עליהן עלולה לסכן את אישור עסקת הטיעון; והכל עוצמים עיניהם מלראות את המציאות.

הודאה שנגבתה מחוץ לכותלי בית המשפט ונמצאה קבילה, תוכל גם היא לשמש בסיס עצמאי ויחיד להרשעה, ובלבד שתאומת ב'דבר מה' נוסף. כדי להסתמך על הודאת 'חוץ' נערכים להודאה מבחנים; מבחן פנימי הבוחן את תוכן ההודאה ואת סימני האמת מתוכה, ומבחן חיצוני המחפש - מחוץ להודאה - סימנים המעידים על אמיתותה, דהיינו ה'דבר מה' הנוסף.

הניסיון מלמד, שמבחן זה איננו מספיק כדי למנוע הסתמכות על הודאות שווא, וליצור תריס מפני הרשעות חפים (ראו: הרשעת זדורוב היא כתם על החברה הישראלית), ונשאלת השאלה מדוע אין לדרוש לכל הפחות 'דבר מה' גם לגבי הודאה במסגרת הדיון, שכן ייתכן החשש שמא הנאשם מודה לשווא ממניעים נסתרים גם כאן. וכי הודאה הנמסרת בבית המשפט חופשית היא מלחצים? הלוא כותלי בית המשפט עצמם מטילים אימה ופחד בלב הנאשם! וכי הודאה הניתנת בחלק מעסקת טיעון איננה פרי כפייה פסיכולוגית, איומים, שידולים והבטחות? וכי הסכמתו של אדם להעיד לטובת עצמו, עדות המאפשרת את חשיפתו לחקירת התביעה, הופכת את ההודאה אשר נסחטה מפיו בחקירת שתי וערב של הקטגור ל'לא כפויה'? [3]

[למאמרו המלא של ד"ר יוסף זהר ב- ynet, לחצו כאן]

ב 2007, במהלך הדיונים על הצעת חוק עסקאות הטיעון בוועדת סדר הדין הפלילי, דנו באפשרות להגדיר, כי תפקיד השופט הוא לוודא "מפי הנאשם" שההודאה שנמסרת בעסקת הטיעון היא הודאת "אמת ומרצון". שאלה השופטת רבקה פלדמן: "איך אוודא שזה נעשה מרצון חופשי?", ענה המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שוקי למברגר: "אם הוא הבין חזקה שזו הודאת אמת."

יו"ר הוועדה, השופטת (כתוארה אז) מרים נאור, הגיבה: "כל הדברים האלו אומרים שההודאה היא מרצון, ולא שהיא אמת." והוחלט להשמיט את המילה "אמת" מנוסח הצעת החוק.

[בתמונה משמאל: הנשיאה מרים נאור: "כל הדברים האלו אומרים שההודאה היא מרצון, ולא שהיא אמת."... נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי קובי גדעון , לשכת העיתונות הממשלתיתדוברות בית הנשיא. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]  

אלא שגם הקביעה "שההודאה היא מרצון", מסופקת, בהינתן הלחצים והפיתויים בהם נאלץ נאשם בפלילים בישראל לעמוד.

עצמאותנו והבטחת קיומנו כדמוקרטיה חופשית, כרוכה גם במחויבות השופטים לחירות הפרט מהאשמתו והרשעתו על לא עוול, ולהגנה על זכותו של הציבור לכך שהאמת המשפטית תתקרב לאמת העובדתית.

אל לנו לשכוח, כי התנאים לפגיעה בחירות - כמו בשאר זכויות היסוד - מעוגנים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

כשם שכתבה על כך שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר, "ראש וראשון לתנאים אלו הוא הוכחת קיומן של ראיות לכאורה שהן הבסיס להצדקת שלילת החירות".

לצערנו הרב, אקטיביזם שיפוטי - שנועד לוודא את קיומן של ראיות לאשמה, ולהבטיח שהאמת המשפטית תתקרב לאמת העובדתית בטרם שוללים חירותו של אדם - נעדר יותר ויותר מהמשפט הפלילי בישראל!

[תמונתה של השופטת דורנר משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Levy dudy מוויקיפדיה העברית. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על עסקאות טיעון באתר, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

 [1] אורן גזל-אייל, ענבל גלון וקרן וינשל מרגל, שיעורי הרשעה וזיכוי בהליכים פליליים, אוניברסיטת חיפה ומחלקת המידע והמחקר של בית המשפט העליון, מאי 2012. עמוד 3:  "61.6% מכלל הנאשמים בבתי משפט השלום ערכו הסדרי טיעון (סוגי ההסדרים והשפעתם על הכרעות וגזרי הדין מפורטים במסמך). כמו כן חלק גדול מהנאשמים הודו בעובדות האישומים גם ללא הסדר טיעון. למעשה, רק 80 נאשמים במדגם תיקי השלום, שהואשמו ב 197 אישומים, כפרו בעובדות האישומים נגדם (מדובר בפחות מ 5% מהתיקים הפליליים בבתי משפט השלום). הכרעת הדין  עבור אישומים אלו ("אישומים במחלוקת") התקבלה לאחר ששופט שמע ראיות באישומים ונדרש להכריע בדבר התקיימותם."

[2] קנת מן "סדר דין פלילי מנהלי: הסדרי טיעון, הרשעות שווא של נאשמים ופיקוח שיפוטי" משפט, חברה ותרבות 217, 264 (אלון הראל עורך, 2017).

[3] אהרן קירשנבאום, הרשעה עצמית במשפט העברי, ההודאה בפלילים וההפללה העצמית בהלכה היהודית (הוצאת י"ל מאגנס תשס"ה, 2005), בעמוד 187.

2 thoughts on “יוסף זהר: האקטיביזם השיפוטי הסמוי מן העין

  1. Pingback: הודאות שווא והרשעות שווא באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  2. מאמר מעולה.
    אחד מהבודדים הנוגעים בבעיה של הפעלת לחץ בבית המשפט לסגור עסקאות טיעון על מנת להמנע ממשפט.
    הפשע הכפול הוא שאותם לחצים אינם מופיעים בפרוטוקול וכשסוף סוף אוזרים אומץ להתלונן על כך בפני השופטים, הם נזעקים, מגלגלים עיניים וטוענים שאין ראיות לכך. אותם פרוטוקולים גם יגברו על דיני הראיות, לאור העובדה שאדם ששמע את הדברים נאמרים לא יוכל לטעון לכך לאחר מכן, כחלק מההשתק השיפוטי. בושה וחרפה.
    חלק לא קטן מהשופטים מעולם לא עמד בעמדת הסניגור ואינו מודע בכלל ללחץ בו מצוי הנאשם כחלק מעינוי הדין היומיומי המתמשך.
    לפיכך השופטים מנצלים את מרותם ואינם שוקלים מילים.
    חלק לא קטן מהעבירות בדין הפלילי כמו עצימת עיניים, אדישות, קלות דעת וביצוע בצוותא, מבוצעים על ידי שופטים מסויימים באופן יום יומי כדבר שבשגרה וכחלק מהשיטה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.