אריאל שרון: משה דיין ורוח צה"ל

[בתמונה - משה דיין כרמטכ"ל ואריאל שרון בעת הפשיטה לכונתילה (מבצע אגד). המקור: ארכיון צהל במשרד הביטחון. שם הצלם אינו מוזכר]

[לאוסף פרקי החוברת: משה דיין - בין אסטרטג למדינאי, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 21 במאי 2021

האלוף אריאל (אריק) שרון ז"ל (ראו תמונה משמאל) היה ראש הממשלה האחד עשר של מדינת ישראל בשנים 2001–2006, שר בממשלות ישראל,חבר כנסת מטעם סיעת הליכוד, מייסד ויושב ראש מפלגת קדימה. לפני כניסתו לחיים הפוליטיים היה שרון מפקד חטיבת הצנחנים, מקים יחידה 101 ונודע בפעולות התגמול שעליהן פיקד.

[תמונתו של אריאל שרון משמאל ההיא נחלת הכלל]

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2001, והיא מועלית לרשת, לרגל יום העצמאות ה- 71 למדינת ישראל.

העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום - חלקם על ידי אישים שאינם כבר איתנו, כאריאל שרון ושמעון פרס - נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...

*  *  *

שמעתי בהתרגשות את הדברים על אותה תקופה. אומנם, איני עומד לדבר על נושא זה, אבל מעניין מאוד לבחון כיצד ראיתי זאת אז, כמי שהיה מפקד חטיבת הצנחנים.

שנים רבות חלפו מאז הלך משה דיין לעולמו, והוא עדיין אגדה. הכרתי אותו טוב מרבים אחרים. במשך כמעט שלושים שנה הצטלבו דרכינו. פגשתי אותו, לראשונה, בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, כשהייתי קצין המודיעין של פיקוד הצפון, והוא היה אלוף הפיקוד. שם התחילו הקשרים בינינו. היו אלה היכרות וידידות והערכה של שדות הקרב; ולעיתים, מאבקים קשים בין המערכות. כאשר מנסים לשפוט אדם לפי דבריו, תמיד נשקפת סכנה של שמיעה סלקטיבית, אך, המעשים אינם סלקטיביים. המעשים הם האדם. האמת טמונה במעשים, אותם לא ניתן לכתוב מחדש, הגם, שבימינו, מנסים, מי שמתקראים היסטוריונים חדשים, לעשות זאת.

[תמונתו של אריאל שרון ז"ל היא נחלת הכלל]

אומר כמה מילים, שוודאי גם רחל (אשמו של משה דיין) וגם יעל (ביתו) זוכרות, דברים, שאמרתי על קברו ביום הלווייתו: הכרתי את משה דיין היטב: תמיד ריח של אדמה; זיכרון של נופי מולדת; ליטוף שיבולת חיטה בשדה; סוסה חמה משתוללת והוא משתלט עלייה, לעיניהם המשתאות של דרוזים בגליל; אוהל בדואי בלילה, בגליל התחתון, גחלים לוחשות, עיניים בוערות; מטע תאנים בהרי צפת; שסק בוואדי מילק; והוא עומד זקוף מול האש, כשארשת לגלוג קלה על פניו. יכול היה להיסמך על סלע, לרבוץ על הקרקע ולהתמזג עימם, לחלוטין, ובאותה קלות, להלך בטרקליני רוזנים ושועי ארץ, לדבר עם פלאח ערבי ורועה צאן בדואי, ובאותה נוחות, לדון עם שליט זר.

אגדות לא נוצרות סתם. מעטים הם המנהיגים כמו דיין, שנטלו את הזכות הגדולה להשתתף בהגנת מדינתם במדים, ושלא במדים, כאשר בכל שלב ובכל תפקיד, במשך עשרות שנים, היו יוצאי דופן בתרומתם, באי השקט היוצר שלהם, שנבע מחששם הבלתי פוסק לגורל עמם. לא רק במלחמה, אלא גם בשלום ולקראתו. "רק אם נשכיל לעמוד תמיד על המשמר נוכל לארץ הקשה הזאת", אמר לי, לא אחת, והיה מוסיף: "אם נשקע בשאננות, בנוחות, בשביעות רצון עצמית, אם נאבד את כוננותנו לרגע, את נכונותנו לשלם את המחיר היקר של קיומנו כאן, נאבד".

את תפיסתו הפילוסופית על החיים בארץ ביטא במשפט אחד, כשהגענו, עמוסי חללים ופצועים, מהפשיטה על עזה, בליל העשרים ושמונה בפברואר 1955. הגענו לקיבוץ כפר עזה, שם המתין לנו.  כשדיווחתי לו שביצענו את המשימה במלואה, אך המחיר היה כבד, הפטיר ביבושת: "המתים מתים והחיים חיים", ופנה משם. במשפט אחד קצר העביר את המסר הקשה, אבל המציאותי של הציונות לדורותיה, במאה השנים האחרונות: יש מחיר להקמתה, לביסוסה ולקיומה של מדינה יהודית, וצריך להקריב בתחומים שונים, לעיתים בכל יום, ואף בכל שעה.

את תמצית תפיסתו הביטחונית ביטא משה דיין כשקבע ב- 1955, ואני מצטט: "אין בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ, וכל עץ מעקירה; אין בידינו למנוע רצח של עובדים בפרדס ושל משפחות בשנתן;  אבל, יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמינו."

דיין הפך את צה"ל, בשנות החמישים של המאה הקודמת, לצבא התקפי. לא עוד פרשת הגבורה בהגנת תל חי, ולא אווירת מצדה. הוא שאף, שהמלחמה תתנהל תמיד בשטח האויב, בכל תנאי ובכל מצב. דיין הפך להתגלמות התפיסה הזו בעיני היהודים, ובעיני העולם כולו. הישגינו בפעולות התגמול וכהשלמה, במבצע קדש, וצריך לזכור, שמדינת ישראל הייתה אז, בת מיליון וחצי תושבים, עם רבבות, רבבות שהיו עדיין במעברות, במצוקה, ללא אמצעים, משהו קטן, זעיר, אבל עם תעוזה מדינית חסרת גבולות.

[בתמונה משמאל: תקיפת תחנת המשטרה הירדנית בקלקיליה, 1956. התמונה הועלתה לויקיפדה ע"י אברהם ורד, והיא אושרה לשימוש על ידו]

כשחושבים היום, על ישראל של אז:

  • מצד אחד, מצב של היעדר אמצעים;
  • ומהצד השני, תעוזה אדירה ודמיון ללא גבול.

הישגינו בפעולות התגמול, וכהשלמה במבצע קדש, ובהמשך, ניצחוננו במלחמת ששת הימים, ויכולת עמידתנו במלחמת יום הכיפורים, לא היו אפשריים אילולא עיצב משה דיין, כרמטכ"ל, את צה"ל, בשנות החמישים הסוערות של המאה העשרים. הוא היה לרמטכ"ל המהפכן הגדול שהיה לצה"ל. דמיונו קלט ועודד כל תוכנית מבצעית נועזת. הוא הפיח רוח קרב בצבא. הוא קבע את נורמות הלחימה ואת הסטנדרטים הגבוהים.

הרמטכ"ל דיין טען, בתחילת שנות החמישים, שליהודים, במולדתם שזה עתה נוסדה, יש, סוף סוף, זכות להגן על עצמם, אלא שקיום הזכות ייעלם, אם לא יקומו היהודים, בכל פעם מחדש, לממשה. משה דיין האמין, שכל התנגשות מזוינת בינינו לבין הערבים, חייבת להסתיים בהכרעה ברורה וחד משמעית לטובת היהודים. אין פחות מזה.

[תמונתו של משה דיין, באדיבות אתר צה"ל]

הוא נהג לומר: "צריך להגיע להכרעה. כשיוצאים למבצע צבאי גדול או קטן, חייבים להגיע להכרעה". לצורך מימוש עיקרון זה, תמך הרמטכ"ל, משה דיין, בגישה, שהמבצעים הצבאיים חייבים להיות נועזים, הן בדמיונם והן בביצועם. אין במילון מושג כמו: 'משימה שלא ניתן לבצע אותה'. אם יש מפקדים, הטוענים, שנבצר מהם לבצע, יפנו נא את מקומם למי שמסוגלים. הרשו לי לומר לכם, כמי שהיה חייל שנים רבות, ועשה את דרכו מטר"ש לאלוף, הדרך הקשה ביותר הייתה במעבר מטר"ש לרב"ט. משהתגברתי על הבעיה הזאת, הכל נעשה פשוט יותר. אני רוצה לומר לחיילים ולקצינים כאן: בימים שאנחנו שירתנו בצבא, כשהיו מטילים על מפקד משימה הוא יכול היה להגיד: המשימה הזאת ניתנת לביצוע או לא ניתנת לביצוע. הוא היה מביע את דעתו, והיו ויכוחים עם הדרג המדיני יותר מאשר היום, ושמעון פרס יודע זאת. אבל, דבר אחד לא נשמע - לא קם מפקד צבאי שאמר, שלבעיה הזאת יש רק פתרון מדיני. זה לא היה. לא שמעתי זאת מעולם.

[להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]

ויכוחים קשים היו יותר מאשר היום, האמינו לי. מפקדים היו נאבקים, ושמעון פרס זוכר עוד את מאבקיי כרב סרן, כן, אפילו במשה דיין. אבל לא בנושא הזה. המפקד, היוצא למשימה הוא המוביל, הוא המסתער, כשאחריו ובעקבותיו מסתערים הלוחמים. "המפקד אינו האיש היקר ביותר ביחידתו", נהג משה דיין לומר מדי פעם.

כרמטכ"ל, נתן למפקדים סמכויות, אך תבע אחריות, הכתיב את ה"מה", ולא התערב יתר על המידה ב"איך". יש לדעת גם, כי דיין היה מצביא. לעיתים, לא היה קל, כי פקודותיו לא היו נחרצות. אני אומר את הדברים, כפי שראיתי אותם. פקודותיו לא היו נחרצות, כאילו הכין לעצמו אליבי מראש. אם תוכל, תיקח. הייתה זו, בדרך כלל, לשון אמירה. לכן, רק מפקדים, שהבינו את רוח פקודותיו, והיו מוכנים לשאת באחריות, הגיעו להישגים של ממש.

הוראותיו כרמטכ"ל, ואני אומר זאת כמג"ד וכמח"ט בזמנו, נתנו אפשרות נרחבת לעשייה, אבל, ידעת, שאם תהיה תקלה כלשהי, אתה המפקד תישא באחריות. את יחסו למפקדים ביטא במשפט, "מוטב להיאבק בסוסים אבירים, כאשר הבעיה היא כיצד לבולמם, מאשר לדחוק ולהאיץ בשוורים עצלים, המסרבים לזוז". וכאלה, בל נטעה, היו לנו גם אז.

[תמונתו של משה דיין באדיבות משרד הביטחון]

בזמנו של דיין הגענו להישגים גדולים, כי רמת הדרישות הייתה גבוהה. "אין חוזרים ללא ביצוע", פסק, לא קיים המושג "נתקלנו באש תופת", אלא "מה היו התוצאות של אותה אש". ובהמשך קבע, "אין מפסיקים ביצוע, אלא לאחר שיש חמישים אחוז נפגעים. אין להחזיר אש, ואני מצטט כאן מאמירותיו, "אין להחזיר אש לכיוון הירי. יש להסתער מיד. מגע מטווח קצר".

נכון, כשאני אומר את הדברים האלה, הם נראים לכם כעומדים בניגוד לדברים שאמרתי קודם. זה נכון, אבל גם משה היה איש מורכב. כן, איש מאוד מורכב ומרתק. בימיו, התחילו לדווח אמת על תוצאות הקרב. בזמנו, הייתה עמידה על עקרונות יסוד ביחסינו עם הערבים. שכר ועונש. חוק וכבוד. להעניש כשצריך, אך לא להשפיל. וזאת הנקודה, אולי, המרכזית בגישתו, ביחסינו עם הערבים.

נקבעו דפוסים, שבעבר החזיקו מעמד שנים ביחס לשבויינו שבידי האויב. אני עדיין זוכר את הוראתו לתפוס שבויים בכל חזית. "בנק של שבויים", הוא אמר,  כדי להביא לשחרור שבויינו, שהתענו בבתי הכלא של דמשק, קהיר, ורבת עמון. פרשת מצרים עדיין מחייבת, גם מבחינתי, בדיקה נוספת, למרות שאנחנו התכוננו בזמני למבצע בעיראק, שעשוי היה גם להצליח. היה זה שחרורו של יודקה תג'אר, איש המוסד. היינו ערוכים כבר לביצוע. לשם ניתן היה להגיע, כי היה זה בית סוהר מבודד במדבר. בקשר לאסירי הפרשה, התברר אז, שהם נמצאים במקום, שאין שום אפשרות להגיע אליו. תכננו אז מבצע, אנשינו כבר היו על הספינה, ובעצם, עמדנו להפליג כדי לתפוס שבויים מצריים באל-עריש, במעונות הקצינים, בווילות של הקצינים שהיו על שפת הים, כדי שיהיו לנו בני ערובה.

לא הצלחתי, עדיין, להבין, מדוע זה בוטל ברגע האחרון. לכן, אמרתי, שאת זה עוד צריך ללמוד. מחיר כבד שילמנו במבצעים לתפיסת עשרות רבות של שבויים ערבים. אבל, העיקרון קבע, שאין נוטשים חבר בשדה הקרב. אין עוזבים לוחם בשבי האויב. ואכן, החזרנו את שבויינו הביתה, ועל עקרונות אלה חינכנו דורות של לוחמים.

דיין היה איש של תעוזה מדינית וראייה אסטרטגית רחבה, אותן ניתן לראות מתיאור היחסים והתפתחות היחסים עם צרפת ובריטניה, במערכת סיני ב- 1956. ישראל הקטנה יזמה משימות חשאיות, והייתה מעורבת בבריתות בינלאומיות בחזיתות עלומות.

מה נוכל ללמוד מדיין, איש שלא הותיר צוואות סדורות? נוכל ללמוד ממנו מצביאות, לאו דווקא חיילות. אבל, מצביאות ברמה הגבוהה ביותר; מחשבה מקורית נוכח רדידות מחשבתית; תעוזה מדינית; עמידה על כבוד ישראל, וכבודם של היהודים, כמרכיב חיוני לקיומה של המדינה; אהבת מולדת, וקשר לאדמה ולנופיה, עם שורשים עמוקים בהיסטוריה של עם ישראל בארצנו, ארץ התנ"ך; מדיניות ביטחונית נכונה, שתגביר את תודעת ההרתעה של ישראל, ותרחיק סכנת מלחמה; וכמובן אומץ לב פיזי. האיש היה חסר פחד, זהו איש שלא ידע פחד, הייתי אומר, עד כדי טירוף. לעיתים, אולי, על גבול חוסר אחריות וחוסר זהירות.

יחד עם זאת, היה בעל אומץ לב, כדי לעמוד מעטים מול רבים. הוא ידע כיצד נוכל להגן על עצמנו בכוחות עצמנו, תוך מעורבות מזערית של מדינות אחרות בהגנתנו, חשובות ככל שתהיינה. הוא ידע את הערבים, והבין, כיצד ניתן לחיות איתם ולהגיע לשלום.

כך אני זוכר את דיין. אני חושב, שבימים אלה, חסרים לנו גם אומץ ליבו, גם תעוזתו, גם זהירותו וגם היכולת להגיע, באמת, לפתרונות מבריקים, בלתי מקובלים ובלתי שגרתיים. הדבר הזה נוטע בי תחושה, שבהיעדרו של אדם כמו דיין, אדם מיוחד במינו, האחריות שמוטלת על כתפינו, על כל אחד מאיתנו, היא גדולה יותר. כך אני זוכר את משה דיין!

מקורות והעשרה

2 thoughts on “אריאל שרון: משה דיין ורוח צה"ל

  1. Pingback: משה דיין - בין אסטרטג למדינאי - ייצור ידע

  2. חסרה לנו גם טיפשותו של משה דיין .שנתן את הר הבית לוואקף .וגם גנבתו של משה דיין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.