ד"ר חגית לרנאו (בתמונה למטה משמאל), משפטנית, קרימינולוגית ומכהנת בעשור האחרון כמשנה לסנגור הציבורי הציבורי הארצי. מחברת הספר עבריינות ואכיפת חוק ומנהלת דף פייסבוק בשם זה, העוסק בסוגיות הקשורות למשפט פלילי, עבריינות ואכיפת חוק.
* * *
מאמר משותף של Moran Carmon ושלי התפרסם לאחרונה בכתב העת הסנגור. המאמר עוסק בפיצוי לנפגעי עבירה בעקבות הלכה עקרונית של בית המשפט העליון בדנ"פ 5683/18 מדינת ישראל נ' טווק.
על הדיון בדנ"פ הרחבתי במאמרי הקודם: "לצאת מהזירה: נפגעי עבירה .vs פוגעים".
המאמר מתחיל בהחלטה בעניין טווק, תוך התייחסות ל'זירת האביונים' אשר:
- "בצד אחד של הזירה עומדים נפגעי העבירה, אשר נאלצים להתמודד עם מגוון השלכות פיזיות, רגשיות וחברתיות של הפגיעה ומתקשים למצוא בתוכם את העוז להתמודד עם הליכים משפטיים, בין היתר בשל הידיעה שגם אם יפסק לזכותם פיצוי גבוה ספק אם ישולם במועד בו יוכלו להיעזר בכסף לתהליכי הריפוי והתמיכה להם הם זקוקים.
- ומנגד, בצד השני של הזירה, עומדים הפוגעים, אשר רבים מהם מגיעים מאוכלוסיות מוחלשות, ללא תמיכה חברתית משמעותית, אשר רבים מהם אינם מסוגלים להתמודד עם האתגר לגייס סכומים של עשרות ומאות אלפי שקלים. בעבירות חמורות, כאשר הנאשמים נשפטים גם לעונשי מאסר משמעותיים, מהווה הפיצוי מחסום בלתי עביר להשתלבותם במסגרות שיקומיות בשב"ס או לזכות להתחיל הליכי שיקום בקהילה כחלק משחרור על תנאי ממאסר."
[למאמרי הקודם: "לצאת מהזירה: נפגעי עבירה .vs פוגעים", לחצו כאן]
בהמשך סוקר המאמר את השלבים בפיתוח זכות נפגעי העבירה לפיצוי במסגרת הדין הפלילי במשפט הישראלי, ומשווה את ההסדר בארץ להסדרים במדינות אחרות , ומפרט את הקושי שנוצר עת נקבעים בבית המשפט סכומי פיצוי גבוהים שהפוגע אינו מסוגל לעמוד בהם. בסיום המאמר מובאת הצעה לרפורמה במנגנון הפיצוי, אשר תאפשר, מצד אחד, להמשיך ולראות בפיצוי הפלילי כלי לביטוי אחריות הפוגע על הנזקים הגופניים והנפשיים שהוא גרם לנפגעי העבירה – אך תוך ניתוק הפיצוי מכבלי היכולות הכלכליות, פעמים רבות היעדר היכולת הכלכלית, של הפוגע.
כך נאמר בסיום המאמר:
"האתגר המחשבתי הממשי העולה מההחלטה בעניין טווק טמון באפשרות לחשוב מחוץ לזירת האביונים. אופק אחד שהדיון הציבורי אודות נפגעי עבירה נוטה להתעלם מהאפשרויות הגלומות בו, הוא פנייה להליכים חלופיים דוגמת הליכי צדק מאחה. פניה להליכי צדק מאחה (Restorative justice) מהווה חזרה לשורשיו ההיסטוריים של הפיצוי, וחשוב לפעול כדי להטמיע הליכים אלו בתרבות המשפטית והחברתית בישראל.
[להרחבה בנושא: 'צדק מאחה', לחצו כאן]
מחקרים רבים מלמדים כי אחד מהאינטרסים שמבטאים נפגעי עבירה הוא הרצון להשמיע את קולם באופן עצמאי. בגרמניה נשמעה קריאה של נפגעי עבירה לאפשר להם לקבל פיצוי מידי הפוגע במסגרת הליכי צדק מאחה, הליכים שבהם מתנהלים שני הצדדים באופן ישיר זה מול זה, ולא במסגרת עונשית שנכפית על ידי המדינה. זוהי דוגמה למקרה, שבו המדינה נדרשת להגביל את כוחה לאכוף סעד, וזאת דווקא כחלק מתפיסה המבקשת לקדם את העצמתם וטובתם של נפגעי העבירה.
בעבירות בעלות דרגת חומרה בינונית עשויה גישה זו לקדם פיצוי במסגרת הליכי צדק מאחה כמנגנון אשר מחליף אכיפה פלילית. ובעבירות חמורות ניתן לחשוב על צדק מאחה כמנגנון המשלים את הסנקציה הפלילית אך מקדם ראייה רחבה והרמונית יותר של האינטרסים השונים.
אופק שני, אשר הצורך בו עולה ומתחדד בעקבות טווק, ולא יכול להיות לו תחליף כאשר מדובר בנידון חסר אמצעים, הוא לפעול להקמת קרן תגמולים לנפגעי העבירה, בדומה לקרנות תגמולים הקיימות לנפגעי פעולות איבה. כדי להשיג מטרה חשובה זו, יש צורך בהרחבת הדיון על זכויות נפגעי עבירה מהמישור של המשפט הפלילי לעבר גיבוש מגילת זכויות כלכליות וחברתיות בחסות המדינה ובתמיכתה.
ישנה אפשרות גם לאופק שלישי, המשלב במידה מסוימת בין שתי אפשרויות הקודמות שהצגנו. לפי הצעה זו, ייקבעו בחקיקה מספר ראשי נזק מוגדרים, המבטאים צורך ממשי של נפגעי העבירה, אשר בית המשפט יהיה רשאי להטיל פיצוי פלילי בגינם. המדינה תתחייב להיכנס בנעלי הפוגע, ולהעביר את הסכומים שבית המשפט יקבע לטובת תשלום מיידי לנפגעי העבירה. לאחר מכן תוכל המדינה לגבות את התשלום מהנידון באמצעות המרכז לגביית קנסות.
אנו סבורות, כי הצעה זו מהווה איזון בין קרן פיצוי מדינתית, אשר לנידון אין שום קשר אלה, לבין קרב האביונים שמתנהל כיום במשפט הישראלי (מורן כרמון וחגית לרנאו, (2019) 'קרב האביונים: על חיוב נידון בפיצוי נפגע עבירה במסגרת ההליך הפלילי – הסתכלות מחודשת על מנגנון הפיצוי בעקבות דנ"פ 5625/16 אסרף נ' טווק', הסניגור 262, 4, 12).
