גרשון הכהן: בקעת הירדן כמרחב בידוד חיוני

[בתמונה: מיצג בקעת הירדן, שמאפשר הבנה של משמעותה האסטרטגית. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Dr. Avishai Teicher Pikiwiki Israel. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

[בתמונה: מיצג בקעת הירדן, שמאפשר הבנה של משמעותה האסטרטגית. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Dr. Avishai Teicher Pikiwiki Israel. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

הנחת יסוד המקובלת על רובם המוחלט של התומכים בכינונה של מדינה פלסטינית (ולא רק על רה"מ נתניהו, כפי שתבע בנאום בר-אילן) היא שמדינה זו תהיה מפורזת מנשק וממערכות חימוש אשר עלולות לסכן את ביטחונה של מדינת ישראל. מוסכמה זו אף התקבלה לכאורה על אש"ף. אבל, האם היא ראלית במציאות של אזורנו ולאור ניסיוננו, לאחר נסיגות קודמות, בגבול לבנון ובעזה?

[לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

[מאמר זה הוא חלק מחוברת - שראתה אור באוניברסיטת בר אילן, במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים - בשם: הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומיתהיא מועלית לכאן באישורם ובאישור המחבר]

הלוגו של מרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר אילן

[ליתר פרקי החוברת שהועלו לאתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

עודכן ב- 4 בינואר 2022

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

זהו הפרק השישי מתוך שבעה במחקר.

*  *  *

לאחר הסכם השלום עם ירדן ב-1994, וביתר שאת לאחר קריסת צבאו של סדאם חוסיין במלחמת עיראק (2003), התרבו הטוענים כי חלף איום החזית המזרחית ופחתה חיוניות החזקתה של בקעת הירדן כקו הגנה מזרחי למדינת ישראל, מה גם שבעידן הטילים ארוכי טווח, המזל"טים והטכנולוגיה המודרנית אבדה הטריטוריה את מירב חשיבותה לביטחונן הלאומי של מדינות.[i] במילותיו של אלוף פיקוד המרכז לשעבר עמרם מצנע: "כשאפשר לירות טילים ארוכי טווח אין שום חשיבות לעומק אסטרטגי. הסכמים יעניקו לנו ביטחון גדול יותר מאשר עומק אסטרטגי [ii]

האלוף במיל עמרם מצנע: "כשאפשר לירות טילים ארוכי טווח, אין שום חשיבות לעומק אסטרטגי. הסכמים יעניקו לנו ביטחון גדול יותר מאשר עומק אסטרטגי. האמנם?? [הצילום: דובר צה"ל. הכרזה: ייצור ידע]

[הצילום: דובר צה"ל. הכרזה: ייצור ידע]

מעבר לאמינותם המפוקפקת של הסכמים חתומים עם אש"ף/רש"פ (לאור הפרתם הסיטונאית של הסכמי אוסלו), לא כל שכן עם חמאס, הרואה בכל הסכם עם ישראל (או כל ישות "כופרת" אחרת) הסדר רגעי שנועד מראש להפרה עם העלמות הגורמים שהביאו לחתימתו, ומעבר לאיומים האזוריים החדשים שהתהוו בעשור האחרון והעלולים להביא להחייאת החזית המזרחית בנסיבות מסוימות, הרי שההכרזה הנחרצת על "קץ הטריטוריה" כמרכיב ביטחוני חיוני מוקדמת בהחלט, לא כל שכן בהקשר הישראלי-פלסטיני.

מפת בקעת הירדן

בתמונה: מפת בקעת הירדן [בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

פירוז שטחי יו"ש

הנחת יסוד המקובלת על רובם המוחלט של התומכים בכינונה של מדינה פלסטינית (ולא רק על רה"מ נתניהו, כפי שתבע בנאום בר-אילן) היא שמדינה זו תהיה מפורזת מנשק וממערכות חימוש אשר עלולות לסכן את ביטחונה של מדינת ישראל. מוסכמה זו אף התקבלה לכאורה על אש"ף, שהתחייב בהסכמי אוסלו לעיקרון של "ריבון אחד, רשות אחת, חוק אחד ונשק אחד." לשם יישומו של עקרון זה הייתה הרשות הפלסטינית (ובמשתמע המדינה הפלסטינית העתידית) אמורה להישען על "כוח משטרתי חזק" - אך לא צבא סדיר - האמור לאכוף חוק וסדר בתחומי שלטונה, ובכלל זה מניעת "פעולות טרור, פשעים ופעולות עוינות", פירוק מנשקן של כל הקבוצות החמושות הלא-חוקיות ומניעת הקמה ופעילות של קבוצות חמושות נוספות, וכן הבטחה כי שום ארגון או אדם לא "ייצר, ימכור, ירכוש, יחזיק בבעלותו, ייבא או יכניס בכל צורה אחרת [לשטחים] כל כלי ירייה, תחמושת, נשק, חומר נפץ, אבקת שריפה או כל ציוד אחר הקשור אליהם בצורה כלשהי". [iii]

בפועל, לא זו בלבד שלא בוצע דבר מהתחייבויות חוזיות אלו אלא שאש"ף ניצלן להפיכת שטחי יו"ש ורצועת עזה לחממות טרור שגבו מישראל מחיר כבד של אלפי הרוגים ועשרות אלפי פצועים, כמו גם אלפי רקטות וטילים שנורו על עריה וכפריה. ובעוד שהטרור ביו"ש נבלם במידה ניכרת (על אף שהצליח לפגוע בישראל באורח חסר תקדים בטרם רוסן) כתוצאה מיכולת צה"ל להמשיך ולפעול בשטחים אלו, הרי שעזה הפכה לישות טרור עוצמתית - תוך הפרה בוטה וגלויה של חזון פירוזה – ומיגורה נעשה לאתגר מערכתי מורכב.

הואיל וכפי שצוין לעיל, הפיכתה של מדינה פלסטינית עתידית בשטחי יו"ש (ועזה) לישות טרור דומה תעמיד את ישראל בפני סכנה אסטרטגית חמורה אם לא קיומית, הרי שפירוזה של מדינה זו חייב להיות תנאי הכרחי להקמתה. ועל מנת שהפירוז לא יישאר בחזקת אותיות מתות בהסכם, כפי שארע בעשרים וחמש השנים האחרונות עם הסכמי אוסלו, השליטה הביטחונית בבקעת הירדן חייבת להישאר בידי ישראל. קרוב לוודאי ששליטה ישראלית לא תביא לאטימה מוחלטת של שטחי יו"ש מזליגת אמצעי לחימה, אך העדרה יבטיח בוודאות, את הפיכתה של המדינה הפלסטינית לישות טרור במוקדם או במאוחר.

בתמונה: חתך מזרח למערב: הרי שומרון - בקעת הירדן [בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

הכרחיות השליטה הישראלית מקבלת משנה תוקף נוכח השינויים שחלו בעשורים האחרונים באמצעי הלחימה ובתפוצתם הגלובלית, בשילוב כושר היצור המקומי ההולך ומשתכלל, שהשפיעו באופן ישיר על צמצום יכולת הפיקוח על הברחת אמצעים אלה. לא דומה ניטור ופיקוח על חציית דיביזיה משוריינת את הירדן לזה המוכוון למניעת הברחת רקטות, טילי נ"ט, חומרי נפץ תקניים וכדומה במשאית מזון אזרחית העוברת בגשרי הירדן.

כך למשל לא הצליח חצי האי סיני, כמרחב בידוד הנתון בידי מצרים, למנוע את הפיכתה של עזה למעוז טרור לאחר ההתנתקות הישראלית וסיום השליטה בגבול עזה-מצרים (ציר פילדלפי). הגם שניתן לתלות את הכישלון המצרי בשנים שלאחר ההתנתקות בהימנעותו של הנשיא לשעבר, חוסני מובארכ מלחימה בלתי מתפשרת בהברחות הנשק,[iv] הרי שלמרות הקטנת ממדי התופעה בחמש השנים האחרונות עקב מאמציו הניכרים של הנשיא סיסי, לא פסקה זרימת הנשק מסיני לעזה (כמו גם לארגוני הטרור הג'יהאדיים הפועלים כנגד המשטר המצרי בחצי-האי).

[בתמונה: פירוז הגדה המערבית מנשק רקטי וטילי... האם זה מעשי? מקור התמונה: התקשורת הערבית. לחצו כאן]

[בתמונה: פירוז הגדה המערבית מנשק רקטי וטילי... האם זה מעשי? מקור התמונה: התקשורת הערבית. לחצו כאן]

אף המהפכה הטכנולוגית באמצעי האיסוף המודיעיני והלחימה אינה מספקת פתרון נאות לבעיית הפרוז. מימושה של מהפכה זו בצה"ל החל משנות התשעים של המאה הקודמת, בתוכנית "אסופה" שחתרה למיצוי מערכתי של יכולות המודיעין והאש המדויקת, הביא לתמימות דעים בצמרת הצבא כי עליונות מודיעינית ואווירית, בשילוב אמצעי ניהול משוכללים לשליטה ובקרה, מפחיתה במידה ניכרת את חשיבות כוחות היבשה במאמץ ההחזקה הרצוף בקרקע. ההערכה הייתה כי הכוח האווירי ביכולות - 'התקיפה מנגד' המתקדמות שלו יספק את המענה לאיומים מתהווים גם במרחק מאות קילומטרים. אלא שגם כאן לא דומה ממשות העליונות המודיעינית והאווירית כנגד כוח צבאי סדור וגלוי לממשות עליונות באיתור מאמצים חתרניים מוכוונים בהגיון ההעלמות, הטקטית והאסטרטגית. למול האיום הזה, ההופך למרכזי בעוצמתו והיקפו, נדרשת נוכחות פיזית במרחב המנהלת פעולת פיקוח אפקטיבית מתמדת. 

אשליית הכוח הבינלאומי

במטרה לחזק את נכונות שני הצדדים להגיע להסדר היו שהציעו להחליף את השליטה הצבאית הישראלית בבקעת הירדן בשליטה בינלאומית שתבטיח את שמירת האינטרס הביטחוני של ישראל באזור תוך פגיעה מינימלית בריבונותה של המדינה הפלסטינית שתוקם.

בשנת 1994, זמן קצר לאחר חתימת הסכמי אוסלו, הציעו פרופ' אפרים קארש מאוניברסיטת לונדון וד"ר יזיד צאיע' מאוניברסיטת קיימברידג', שכיהן באותה עת כראש משלחת אש"ף לשיחות השלום הרב-צדדיות בנושאי ביטחון אזורי ופיקוח על החימוש במסגרת תהליך אוסלו, לכונן מערכת ביטחון אזורית הנשענת על הסכמי שלום בין ישראל לבין שכנותיה הערביות (ירדן, סוריה, והפלסטינים), שתכלול, בין היתר, נוכחות כוחות בינלאומיים לאורך הגבולות בין הצדדים ובכלל זה בקעת הירדן.[v] הרעיון לא קרם עור וגידים, אם כי הוא שב והועלה במשך השנים, כמו למשל הצעתו של כתב הניו יורק טיימס תום פרידמן (בשנת 2001) כי כוחות נאט"ו ו/או דמויי-נאט"ו ייפרסו בגדה המערבית וברצועת עזה לשם שמירת השלום שייחתם בין ישראל לבין הפלסטינים.[vi]

[תמונתו של גנרל גון אלן היא נחלת הכלל]

מדינת ישראל בזיקתה האסטרטגית לארה"ב נתונה בדילמה: מצד אחד  ככל שגדל דימוי עוצמתה  של ארה"ב גדל גם דימוי עוצמתה של ישראל כבת ברית. מצד שני על בסיס עוצמתה של ארה"ב  ביכולתה לכאורה לגבות הסדרים, ישראל נדחקת לנטילת סיכונים ונתונה ללחץ מתמיד להסדרים הכרוכים מנסיגה משטחים הנחוצים לביטחונה.

במודעות לדילמה הישראלית,  ובמסגרת ניסיונותיו להחיות את "תהליך השלום" הטיל ממשל אובמה על גנרל המרינס ג'ון אלן, שפיקד בעבר על כוח המשלוח הבינלאומי באפגניסטן, להכין תוכנית סידורי ביטחון מקפת שתסיר את חששותיה של ישראל מהסגה מוחלטת של כוחות צה"ל מיו"ש במסגרת הסכם שלום.

[תמונתו של גנרל ג'ון אלן משמאל היא נחלת הכלל]

על אף שהתכנית שהוכנה במהלך חודשים של התייעצויות אינטנסיביות בתוך הממשל לא הושלמה, חלקים ניכרים ממנה הוצגו לראש הממשלה בנימין נתניהו (שמתח עליה ביקורת), לשר הביטחון משה יעלון (שדחה אותה על הסף), ולצמרת צה"ל (שרבים בתוכה, כולל הרמטכ"ל בני גנץ וראש אגף התכנון נמרוד שפר, ראו אותה בחיוב רב). והגם שהתוכנית לא פורסמה אף לאחר כישלון מאמצי השלום של ממשל אובמה ב-2013-14, הרי שבמהלך השנים התחוור כי המדובר בהקמת מדינה פלסטינית בקווי 67' (בתיקונים קלים של גושי ההתיישבות) ובירתה בירושלים המזרחית. התוכנית מקבלת כנקודת מוצא את התביעה הפלסטינית לריבונות מלאה - ללא נוכחות כלשהי של כוחות צה"ל מקו המים בירדן ועד קווי 67' - ומציעה כתחליף לדרישת ישראל לגבולות בני הגנה, ובכלל זה נוכחות צבאית בבקעת הירדן והבטחת פירוז המדינה הפלסטינית, מענה ביטחוני מגוון ומורכב הכולל בין היתר הצבת כוח צבאי אמריקני שיפעל בקו המים בבקעת הירדן תוך היעזרות באמצעים טכנולוגים מתקדמים (חיישנים, כלי טייס בלתי מאוישים, תצלומי לוויין, וכיו"ב) ועיבוי גדר הביטחון.[vii]

[בתמונה: עין קלט והשטחים השולטים משני צידיו, סמוך ליריחו. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Maglanist at en.wikipedia. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[בתמונה: עין קלט והשטחים השולטים משני צידיו, סמוך ליריחו. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Maglanist at en.wikipedia. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

השאלה המתבקשת היא, באיזו מידה יכולים כוחות צבא זרים הפועלים בזירה בלתי מוכרת להם לחלוטין (החל מההיבט הטופוגרפי וכלה בהבדלים מנטליים ותרבותיים) לספק תחליף הולם לצה"ל, הפועל בשטחי יו"ש באורח רציף מעל לחמישים שנים ובאורח מזדמן למעלה משבעים שנים, באכיפת פירוזם של שטחים אלה. בהתבסס על ניסיונם של כוחות בינלאומיים באזור בעשרות השנים האחרונות התשובה רחוקה מלהיות חיובית. כוח יוניפי"ל הפרוס לאורך הגבול הלבנוני-ישראלי מאז 1978, לדוגמה, לא השכיל למנוע את הפיכת האזור עליו פיקח למצודת טרור - הן על-ידי אש"ף (עד 1982) והן על-ידי ארגוני טרור שיעים, ובראש וראשונה חיזבאללה, בעשורים שלאחר מכן. בולט במיוחד כישלונו באכיפת החלטת מועצת הביטחון 1701 מה-11 באוגוסט 2006, עם סיום מלחמת לבנון השנייה, שקראה בין היתר לפירוקן מנשקן של כל המיליציות החמושות בלבנון ואסרה על אספקת נשק לגורמים כלשהם במדינה ללא אישור הממשלה, כמו גם על נוכחות כוחות חמושים מדרום לנהר הליטני.[viii]

[סמל הכוח הרב לאומי משמאל הוא נחלת הכלל]

אמנם הכוח הרב-לאומי בסיני (ראו את סמלו משמאל), המפקח על פירוז המרחב מכוחות צבא מצרים בהתאם להסכם השלום הישראלי-מצרי (מרס 1979) עושה זאת בהצלחה, אולם הדבר נובע בראש וראשונה מכך שמצרים לא ביקשה להפר את ההסכם וישראל מצידה אפשרה במקרי הצורך את תגבור הכוחות המצריים בסיני (למשל למאבק בארגוני הטרור האסלאמיסטים).

[סמל הכוח הרב לאומי משמאל הוא נחלת הכלל]

מעבר לכך, אין כל דמיון בין פיקוח על חציית דיביזיות משוריינות את תעלת סואץ לבין פיקוח על הברחת נשק בחסות מרקם החיים האזרחי. ואכן, תרומת הכוח הרב-לאומי למניעת זרימת אמצעי לחימה לרצועת עזה ו/או למניעת התבססותם של ארגוני הג'יהאד בין שבטי הבדואים במרחבי סיני שואפת לאפס. גם ניסיון התמודדותם של כוחות נאט"ו וארה"ב עם האיומים באפגניסטן ועיראק בעשור האחרון יכול ללמד עד כמה יעילותם וסיכויי התמדתם במאבק בכוחות ג'יהאד חתרניים מוטלת בספק.

מעבר לאילוצים אופרטיביים אלו סובל רעיון הפיקוח הבינלאומי מבעיה פוליטית-חוקתית מהותית, קרי - תלותו המוחלטת בהסכמת המדינה המארחת כריבון בשטח הרלוונטי: ברצונה תאפשר שהות כוחות פיקוח בתחומה, ברצונה תדרוש את הוצאתם. כך למשל פינה האו"ם במאי 1967, בעקבות תביעת הנשיא נאצר, את כוח הפיקוח שהיה פרוס בשטח מצרים לאורך גבולה עם ישראל מאז מבצע סיני ב-1956, וכך פינתה ברית המועצות ביולי 1972, בעקבות תביעתו של הנשיא אנוואר סאדאת, את כוחות האוויר וההגנה-אווירית שפרסה במצרים במהלך מלחמת ההתשה. והיה והמדינה הפלסטינית העתידית תחליט שנוכחות הכוחות הזרים בתחומה מיצתה את עצמה ותדרוש את סילוקם, לא תיוותר למדינות המשתתפות ברירה אלא לפנות את כוחותיהן.

וכל זאת מבלי להזכיר את המקרים התדירים בהם פונו כוחות פיקוח ו/או התערבות בינלאומיים משטח המדינה לה היו אמורים לסייע כתוצאה מהחלטה חד-צדדית של הממשלות השולחות. כך למשל פונה כוח הפיקוח האמריקאי-צרפתי-בריטי-איטלקי בלבנון חודשים ספורים לאחר פיצוץ מפקדתו בביירות (23 באוקטובר 1983) בפיגוע התאבדות של חיזבאללה בו נהרגו מאתיים וארבע עשרה חיילים אמריקנים וחמישה ושמונה צרפתים, תוך הפקרת ממשלת לבנון לגורלה. וכך פינה הנשיא ברק אובמה את כוחות ארה"ב מעיראק באורח חפוז ונמהר (2011) תוך יצירת ואקום ביטחוני שהביא תוך שנים ספורות לעליית דאעש והשתלטותו על שטחים נרחבים בעיראק ובסוריה. אף ישראל נסוגה בחפזה מאזור הביטחון בדרום לבנון תוך נטישת בן בריתה המקומי לגורלו, על אף שאזור זה נושק לחלקים נרחבים משטחה הריבוני (ואף שימש במשך עשורים כמקפצה למתקפות טרור כנגדה).

לאחרונה, לקראת חג המולד 2018, הודיע הנשיא דונלד טראמפ על החלטתו להסיג את כוחות ארה"ב מסוריה. מוקדם להעריך את המגמות  המתפתחות מנסיגה זו. הדעה הרווחת של מומחים ישראלים רואה במגמת הנטישה האמריקאית  בעיקר מגמה מדאיגה. בנייר עמדה של המכון למחקרי ביטחון לאומי נכתב : "הממשל האמריקאי מותיר את בעלי בריתו עם סימני שאלה לגבי יכולתה של ארה"ב לגבות את מדיניותם".  בכך רואים מקור לדאגה. "ישראל נותרה לבדה במערכה נגד התבססות איראן בסוריה."  (אלדד שביט ואודי דקל, המכון למחקרי ביטחון לאומי, INSS, גליון 1120,  21 דצמבר 2018).

[בתמונה: כוח החירום של האו"ם בסיני שנפרס שם בין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים. ב-16 במאי 1967 ציוותה ממשלת מצרים על כוח זה להתפנות מחצי האי סיני באופן מיידי. ב-18 במאי 1967 הגישה ממשלת הרפובליקה הערבית המאוחדת דרישה רשמית לאו"ם לפנות את כוח החירום. מזכיר האו"ם נעתר לבקשה, מבלי שהתייעץ עם מועצת הביטחון, או העצרת הכללית. עד לסוף חודש מאי 1967 נסוג רוב הכוח, כשנסיגתו הייתה בעצם יריית הפתיחה למלחמת ששת הימים... התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: כוח החירום של האו"ם בסיני שנפרס שם בין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים. ב-16 במאי 1967 ציוותה ממשלת מצרים על כוח זה להתפנות מחצי האי סיני באופן מיידי. ב-18 במאי 1967 הגישה ממשלת הרפובליקה הערבית המאוחדת דרישה רשמית לאו"ם לפנות את כוח החירום. מזכיר האו"ם נעתר לבקשה, מבלי שהתייעץ עם מועצת הביטחון, או העצרת הכללית. עד לסוף חודש מאי 1967 נסוג רוב הכוח, כשנסיגתו הייתה בעצם יריית הפתיחה למלחמת ששת הימים... התמונה היא נחלת הכלל]

מעל לכל, מנקודת ראותה של ישראל מהווה נוכחותם של כוחות בינלאומיים בעיה מהותית הרבה יותר מהאילוצים המבצעיים והפוליטיים המעמידים את תרומתם בסימן שאלה. על-ידי הפקדת מרכיבים חיוניים לביטחונה הלאומי בידיים זרות ישראל מפקירה את שגרת יומה, ובראש וראשונה זו שבמישור החוף המהווה את לב ליבה של המדינה, למסירותם ולרצונם הטוב של גורמים זרים. הדבר מעורר שאלה יסודית הנוגעת בעצם מהותו של האתוס הציוני: האם יעודה של מדינת ישראל מסתכם בהענקת מקלט מוגן ליהודים נרדפים - גם אם יושג בחסות גוברת והולכת של כוחות זרים - או שהמדינה מהווה את מימוש זכותו הטבעית של העם היהודי לחירות והגדרה עצמית לאומית בארצו ההיסטורית, תוך אחריות עצמית לביטחונו וריבונותו?

בהקשר זה תטיל נוכחות צבאית זרה בשטחי יו"ש מגבלות חמורות על יכולתה של ישראל להגן על עצמה מתוקפנות חיצונית - זכותה הבסיסית ביותר של כל מדינה ריבונית באשר היא. כבר כיום סופגת ישראל קיתונות רותחין (הייחודיים אך ורק לה) על שימוש-לכאורה בכוח בלתי מידתי כל אימת שהיא מבקשת להתגונן מהטרור הפלסטיני חסר האבחנה המוכוון נגדה, ובכלל זה הקמת ועדות חקירה בינלאומיות לבחינת "פשעי מלחמה" דמיוניים. ביקורת מעין זו עתידה להחריף עשרות מונים במקרה בו תאלץ ישראל לפעול להרס תשתיות טרור במדינה הפלסטינית או לסיכול פעולות טרור היוצאות מתחומה היות והמדינות המשתתפות בכוח הבינלאומי לא תהיינה מוכנות להודות בקיומה של תשתית זו שכן הודאה תהווה הוכחה חותכת לכישלונו המוחלט ואי נחיצותו של כוח זה. הפלסטינים מצדם ישכילו קרוב לוודאי להתנהל בהיברידיות ובעמימות המאפיינים אותם, בכישרון ההיעלמות הטקטי והאסטרטגי שהשתכללו במימושה, באופן שלא יאפשר להציג את המדינה הפלסטינית כישות אויבת שניתן להכריז עליה "מלחמה צודקת".

[בתמונה: נוף בקעת הירדן, מראה פנורמי מסרטבה. נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Tamarah קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

[בתמונה: נוף בקעת הירדן, מראה פנורמי מסרטבה. נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Tamarah קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

מניעת מלחמה ובלימת מתקפה סדירה

אם כישלון הכוח הבינלאומי בהבטחת פירוזה של המדינה הפלסטינית ביו"ש (וברצועת עזה) הוא בחזקת כרוניקה ידועה מראש, הרי שיכולתו לבצע את משימתו השנייה - שמירת השלום (peacekeeping) - מוגבלת הרבה יותר. משמעותה המעשית של ביצוע משימה זו היא כניסה למלחמה עם מדינה ערבית שכנה שתבקש להזרים כוחות לשטחי יו"ש (כירדן תחת שלטון אחר) או עם המדינה הפלסטינית שתיזום עימות מזויין עם ישראל. במקרה האחרון ימצאו הכוחות הבינלאומיים את עצמם שקועים עד צוואר בלוחמה נגד טרור מהסוג בו נתקלו באפגניסטן ובעיראק שלאחר הפלת שלטון סדאם, תוך חיכוך ישיר ומידי עם האוכלוסייה האזרחית שיביא בהכרח לאבדות ניכרות בשני הצדדים - דבר שספק ניכר אם המדינות השולחות תתמדנה בו.

המסקנה המתבקשת לפיכך היא שבקעת הירדן חיונית למדינת ישראל כמרחב בידוד בשליטת צה"ל, הן לאבטחת פירוזה של המדינה הפלסטינית העתידית והן למניעת ניצול שטחה כבסיס למתקפת טרור ו/או מתקפה של צבא ערבי סדיר, על אף שהאפשרות האחרונה נראית בסבירות נמוכה בעתיד הנראה לעין. לנוכח אסטרטגית כוח קודס האיראני בפיקוד קאסם סולמני, מליציות איראניות- שיעיות עלולות לחלחל כמו בסוריה ותימן גם למרחבי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון.

על פי אמות מידה קלאסיות של תורת הלחימה הבסיסית לצורכי ארגון מרחב הגנה אפקטיבי (כפי שבוטאו בתוכנית יגאל אלון) מחייבים צורכי הביטחון של ישראל את המשך השליטה הצבאית בבקעת הירדן בין אפיק הירדן ממזרח ועד קו רכסי השומרון המזרחיים ובכלל זה:

  • הרכסים ממערב למישור הבקעה מעבר לרצועה הצרה הנמתחת בין אפיק הירדן לאורך כביש 90 לבין תחילת המעלה ההררי. כוח צבאי שלא יאחז גם בקווי המצוקים והגבעות השולטים על הבקעה ממערב לציר 90 ימצא עצמו חשוף לסיכונים משמעותיים.[ix]
  • קו הרכסים השולט ממערב על כביש אלון. קו זה פרוס מצפון לדרום לאורך קו הרכסים המזרחי של הרי השומרון: ראס ג'דיר, הר טמון, הר כביר, איתמר ורכס הגדעונים, מגדלים, קידה והר בעל חצור. על קו זה פרוסים ישובים משמעותיים: אלון מורה, איתמר, מגדלים, קידה, עדי עד, כוכב השחר ועמונה. שטח זה, הכלול רובו ככולו באזור C, הוא ריק יחסית מאוכלוסייה וכולל בחלקו שטחי אש נרחבים.

הטוענים לכורח שבסיום הנוכחות הישראלית בבקעת הירדן אינם מכחישים ניתוח צבאי זה. ראש הממשלה ברק, שנאות לוותר על בקעת הירדן בפסגת קמפ דיויד (יולי 2000), זכר מטבע הדברים את השיקולים לתוכנית המגננה בחזית המזרחית לאורם קבע כרמטכ"ל את מרחב ההגנה המזרחי של ישראל כמשתרע מקו המים בירדן ועד לקווי הרכס במרכז השומרון (הר עיבל, הר גריזים, צומת תפוח). אלא שציפיות השלום גברו ככל הנראה על השיקולים הצבאיים. במילותיו של תת-אלוף (מיל') שלמה ברום, ששימש בזמנו כראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון של צה"ל: "התועלת הביטחונית השולית הנובעת משליטה בבקעת הירדן, אינה שקולה כנגד המציאות האסטרטגית שתיווצר כתוצאה מחתימת הסכם קבע הוגן עם הפלסטינים ומהסדרי פיקוח בינלאומי ושיתוף פעולה שיהיה חלק מהסכם זה".[x]

כפי שהוכיח מחקר זה, לא זו בלבד שההנהגה הפלסטינית הפגינה בעשרים וחמש שנות תהליך אוסלו, וביתר שאת בשנים שלאחר ויתוריו של ברק בקמפ דייוויד, את חוסר עניינה המוחלט בהסכם שלום עם ישראל (ואת אי-השלמתה עם עצם קיומה של מדינה יהודית), אלא שהשינויים באופייה של המלחמה, שליטתם הטופוגרפית של שטחי יו"ש על מישור החוף, ואי-יכולתם המובנית של כוחות בינלאומיים לספק את הביטחון הנדרש לישראל מחייבים, במילותיו של ראש הממשלה רבין, כי "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת-הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה".[xi]

מפת 'תכנית אלון' מייצגת את מה שכינה יצחק רבין: "בקעת הירדן בפירושה הרחב"

מפת 'תכנית אלון' מייצגת את מה שכינה יצחק רבין: "בקעת הירדן בפירושה הרחב"

[במפה: 'תכנית אלון'. המפה הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש על ידי Tallicfan20]

[ליתר פרקי החוברת שהועלו לאתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות

[i] ראו למשל לי כהנר, ארנון סופר, ויובל כנען, "עתיד בקעת הירדן. השארתה בריבונות ישראלית - השיקולים בעד וכנגד" (קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, 2006), 25-43; א. יעבץ, "מוטב לפנות את הבקעה", הארץ, 24 בינואר 2001.

[ii] שרה ליבוביץ-דר, "האם בקעת הירדן יהא נכס אסטרטגי לישראל?" nrg, 8 בנובמבר 2013. ראו גם שלמה ברום, "האמנם בקעת הירדן - מרחב ביטחון לישראל?" המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב, עדכן אסטרטגי, גיליון 4, ינואר 2011

[iii] ראו למשל סעיפים 8, 9, 18 בהסכם עזה ויריחו (1994), וכן סעיפים 16-12 בהסכם הביניים (ספטמבר 1995), Watson, The Oslo Accords 333-34, 336, 356-59.

[iv] Doron Almog, "Tunnel-Vision in Gaza," Middle East Quarterly, Summer 2004.

[v]Efraim Karsh and Yezid Sayigh, “A cooperative approach to Arab-Israeli security,” Survival, 36:1 (1994), 114-25.

[vi] Thomas L. Friedman, “Foreign Affairs; How About Sending NATO Somewhere Important?” Foreign Affairs, Sept. 4, 2001.

[vii] Amos Harel and Amir Tibon, “Exclusive: Trump Officials Studying Obama’s Security Plan in Case Israeli-Palestinian Peace Push works,” Haaretz, June 3, 2017.

פרטים נוספים על תוכנית אלן ניתן ללמוד ממחקר בהובלת קולונל כריס באומן, שהיה עוזרו של אלן, בשיתוף עם אלוף (מיל') גדי שמני, נמרוד נוביק (יועצו לשעבר של פרס), ואילן גולדנברג (לשעבר במחלקת המדינה האמריקנית), שפורסם על-ידי מכון מחקר אמריקני. Ilan Goldenberg, Maj. Gen. (Res.) Gadi Shamni, Nimrod Novik, and Colonel Kris Bauman, “Advancing the Dialogue: A Security System for the Two-State Solution,” Center for a New American Security (CNAS), May 31, 2016.

[viii] Security Council, “Resolution 1701 (2006). Adopted by the Security Council at its 5511th meeting on 11 August 2006.

[ix] יעבץ, "מוטב לפנות את הבקעה". הארץ, 24 ינואר 2001. פרסום של אוניברסיטת חיפה, שם מצוטט מאמרו של יעבץ, מומלץ כסקירה מקיפה בסוגיית בקעת הירדן. לי כהנר, ארנון סופר, יובל כנען, עתיד בקעת הירדן : השארתה בריבונות ישראלית - השיקולים בעד וכנגד, קתדרת חייקין לגאו אסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, פברואר 2006

[x] ברום, "האמנם בקעת הירדן – מרחב ביטחון לישראל?", 11.

[xi] המושב ה-376 של הכנסת ה-13, 5.10.1995

4 thoughts on “גרשון הכהן: בקעת הירדן כמרחב בידוד חיוני

  1. Pingback: אלעד רזניק: האלוף שמני והמכונית המשומשת של גנרל ג'ון אלן - ייצור ידע

  2. Pingback: גרשון הכהן: בקעת הירדן – לקראת ריבונות - ייצור ידע

  3. Pingback: ההתנתקות והשלכותיה באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  4. Pingback: גרשון הכהן: הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *