[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי rliessum לאתר Pixabay]
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
מיד למחרת צום תשעה באב (23 ליולי 2018) , נפלה אחת מאבני הכותל לתוך רחבת עזרת ישראל, למרבה המזל ללא נפגעים. בעקבות כך נוצרה מהומת אלוהים, עת הגיעו למקום הרב הראשי לישראל, רב העיר העתיקה, רב הכותל ושרת התרבות, לדון מה לעשות באבן הסוררת[1], האם לגונזה? או אולי להחזירה למקומה מהר ככול האפשר? הסיבה שניתנה לכך היא קדושת הכותל.
בדברי הבאים אין כל חידוש מרעיש אך נדמה כי התהפכו היוצרות, וההיסטוריה אודות הכותל נשכחה במקצת . אנו נראה כי קדושת הכותל הינה חידוש של המאה ה- 16 ואילך, ועד אז ספק רב אם היה לכותל מעמד של קדושה, כפי שהיא קיימת בימינו אנו. בנוסף, לא נתייחס למחלוקת הקשורה לתפילת נשים בכותל, או להיבטים פוליטיים הקשורים בו, מקוצר היריעה.
הכותל המערבי נבנה כחלק מסדרת שיפוץ מקיפה של המלך הורדוס בהר הבית במאה הראשונה לפני הספירה. עד השיפוץ של הורדוס היה הר הבית מתחם קטן שהשתרע על שטחו הטבעי של הר המוריה. הורדוס הרחיב את המתחם אל הגאיות וההרים המקיפים את ההר. כדי לתמוך ברחבה הגדולה, ששוליה תוכננו להיות מעל פני הקרקע, הורדוס הקים ארבעה קירות תמך עצומים, הכותל המערבי, שהוא הארוך מבין הכתלים, נמשך לאורך כ-488 מטרים, וגובהו המקורי הגיע ככל הנראה לכ-30 מטרים מעל מפלס הרחוב של ימי הבית השני[2].
אם סיום המצור הרומאי על ירושלים, אנשי הלגיון העשירי פרקו את כותלי הר הבית, עד שהאבנים שפורקו כיסו את המקום. לא ברור אם הדבר נעשה מיד לאחר חורבן הבית או לאחריו, אולם לענייננו אין הדבר משנה. חלק גדול מהאבנים הללו, שימשו כחומר גלם לבנייה חוזרת בתקופות הביזנטיות והמוסלמיות. שיפוץ הכותל נעשה במאה השמינית בידי המוסלמים משושלת בית אומיה. הללו יישרו מחדש את רחבת הר הבית, והוסיפו מספר נדבכים על אבני הכותל המקוריות ששרדו את הוונדליזם הרומאי.
לאחר מכאן, הן בתקופה העותומנית והן בזמן המנדט הבריטי, נוספו לכותל נדבכים נוספים שעוררו טענה מצד הקהילה היהודית, בדבר הפרת הסטטוס קוו במקום[3].
לאחר חורבן הבית, הגיעו יהודים להתפלל סמוך לכותלי הר הבית, אולם לאחר מרד בר כוכבא, בשנת 135 לספירה, אסרו השלטונות הרומיים את הגעתם של יהודים לירושלים.
חז"ל קבעו כי :" מעולם לא זזה שכינה מהכותל המערבי של בית המקדש"[4], אולם צא ולמד שדברים אלה מיוחסים על פי רוב הדעות לכותל המערבי של בית המקדש עצמו, והקישור אל הכותל המערבי של ימינו הינו קישור מאוחר. כוונת חז"ל בדבריהם הייתה להדגיש כי קדושת הכותל המערבי של בית המקדש נובעת מהתפיסה שהאל שוכן במערב. ואכן בבתי הכנסת הראשונים כיון התפילה היה לצד מערב.
לפי המקור הבא, יש ראיה לכך שהכותל המערבי המדובר בחז"ל הינו של בית המקדש ולא הכותל המערבי המוכר לנו כיום, אולם ברבות השנים הדבר היטשטש ונוצר מיתוס כי המדובר בכותל המערבי הקיים כיום:" הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ- אחר כותל מערבי של בית-המקדש, שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם"[5].
החל מהמאה הרביעית לספירה, קיים תיעוד היסטורי של מבקרים במקום, יהודים ולא יהודים כאחד[6]. ראש וראשון הוא הנוסע מבורדו (333 לספירה), צליין נוצרי שמתאר טקסי אבלות בתשעה באב, בה היהודים מגיעים אל אבן נקובה ובוכים שם ועוזבים. לא ברור על מה מדובר,אולם ברור הוא שהיהודים הורשו לבוא לאזור הר הבית רק בזמן תשעה באב. עובדה זו מקבלת סיוע מאב הכנסייה הירונימוס, שחי במאה הרביעית ובתחילת המאה החמישית לספירה, שכותב כי יש רשות ליהודים לעלות לירושלים למקום הר הבית רק בתשעה באב.. הרמב"ם שעלה לארץ ישראל ושהה בה בין השנים 1165 – 1166, עד לירידתו למצרים, ביקר בירושלים במשך שלושה ימים. ככול הנראה הוא התפלל באזור הר הבית אולם את הכותל המערבי כלל אינו מזכיר[7]. בנימין מטודלה, הנוסע המתמיד של העת העתיקה, ביקר בירושלים בשנת 1170, וכותב כי:" כותל מערבי, אחד מהכתלים שהיו במקדש בקודש הקודשים, וקוראים אותו שער הרחמים, ולשם באים היהודים להתפלל בפני הכותל בעזרה"[8]. בהמשך דבריו טוען בנימין מטודלה, כי היהודים שמגיעים למקום המקדש החרב, חורטים את שמם על האבנים במקום. תיאור דומה הקושר בין הכותל המערבי ושער הרחמים אנו מוצאים בחיבורו של רבי יצחק חילו, שבילי ירושלים שראה אור בשנת 1333. בעקבות עליית הרמב"ן ותלמידיו לארץ ישראל, בשלהי המאה ה-13, ותחילת המאה ה-14, החלו להתקיים באזור הכותל המערבי תפילות של יהודים. ברם, על פי טכסטים שונים בגניזה הקהירית, מתוארת תפילה גם במקומות סמוכים לכותל המערבי, ולא רק בכותל המערבי עצמו, ומשמעות הדברים שטרם נקבע באותם שנים מסורת מחייבת של תפילה דווקא סמוך לכותל המערבי[9]. לאחר הכיבוש העותומאני, בשנת 1517, הוחל בשיקום ירושלים, וכך יכלו יהודים רבים יותר להגיע לירושלים ולהתפלל בה. באותה תקופה לערך, במאה ה-16 ואילך, יש עדויות ראשונות, בהן הפך הכותל המערבי המוכר לנו כיום כמקום תפילה מקודש. אחת מעדויות אלה היא איגרת משנת 1625, שבה תיאר תייר מהעיר קארפי באיטליה, את ביקורו בכותל במילים הבאות:" נשקתיו והשתטחתי לרגליו ושם אמרתי תפילה מסודרת"[10]. פרט לעדות זו, מתרבים העדויות מהמאות ה16, וה-17, של נוסעים יהודים, קראים ונוצרים על כך שהכותל המערבי הנוכחי הפך למקום תפילה מקודש. במקביל לכך, הועתקו המסורות שבמקורות חז"ל מהכותל המערבי של המקדש אל הכותל המערבי של הר הבית, ומאז ועד היום הכותל המערבי של הר הבית, מקודש כמקום פולחן ותפילה. פרט להתקדשותו של הכותל המערבי של הר הבית תחת הכותל המערבי של בית המקדש, החל מהמאה ה-19, יובא מנהג ממזרח אירופה להניח פתקים בין אבני המקום.מסוף אותה תקופה של המאה ה-19 ועד ימינו עומד הכותל במוקד של עימותים ומחלוקות קשות בין יהודים למוסלמים, ששיאם היה בהקמת ועדת הכותל בשנת 1930, ועדה זו קבעה כי הבעלות על הכותל שייכת למוסלמים ואילו ליהודים יש זכות לתפילה ברחבת הכותל בלבד. הסדרים אלו נשמרו עד תום המנדט הבריטי בארץ ישראל. במאורעות 1936 – 1939, כמו גם לאחר קבלת תוכנית החלוקה באו"ם בשנת 1947, הפך הכותל לזירה מדממת. רק ב -7 ביוני 1967, חזר הכותל לשליטה ישראלית, אך עדיין מהווה יחד עם השליטה על הר הבית את אחת הסוגיות הנפיצות ביותר בסכסוך הישראלי – ערבי.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי 777jew לאתר Pixabay]
אחרית דבר
קדושתו של הכותל המערבי, התגבשה על פי האמור כאן החל מהמאה ה-16 ואילך. עד אז, לא היה לכותל המערבי יתרון על כתלים אחרים של בית המקדש, או מקומות תפילה נוספים בירושלים. באותה תקופה, הועתקו גם המקורות מהכותל המערבי של בית המקדש לכותל המערבי של הר הבית. אשר על כן, יש לשמור על קדושת המקום אבל יחד עם זאת יש לזכור שקדושה זו הינה חידוש של ארבעת מאות השנים האחרונות. אבן שנופלת מהכותל של הר הבית אין בה "קדושה" יתרה שיש להזעיק בעטייה את כל הנוגעים בדבר מה לעשות בה. העדיפות שאותם רבנים מכובדים ושרים ידועים יעסקו בדברים האמיתיים של חיינו – כדוגמת: פערים חברתיים וכלכליים, ביטחון אישי, יחסי דת ומדינה, היחס אל מיעוטים ואל החוליות החלשות בחברה הישראלית.
"העדיפות שאותם רבנים מכובדים ושרים ידועים יעסקו בדברים האמיתיים של חיינו…"
אבל הנושאים האלו הרבה פחות "סקסיים"…