[התמונה: ציורי תנ"ך / בנות צלפחד לפני משה ואלעזר הכהן / ציירה: אהובה קליין (c)]

[לקובץ המאמרים על פרשת פנחס, לחצו כאן]

עודכן ב- 2 ביולי 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר ראשון מתוך שלושה על בנות צלופחד. למאמרים האחרים לחצו:

• יאיר רגב: בנות צלופחד – שרשי הפמיניזם המודרני; 
• אבי הראל: נספח לפרשת בנות צלופחד.

*  *  *

בפרשת פינחס בספר במדבר, נערך מפקד כללי של בני ישראל בידי משה ואהרון: "מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה' את משה ובני ישראל היצאים מארץ מצרים" [1]. לאחר החישוב הסופי של מספר בני ישראל, מצווה האל על משה כי חלוקת הארץ תתבצע באופן הבא: "לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות. לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקדיו יתן נחלתו. אף בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבתם ינחלו. על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט" [2]. דרך חלוקת ארץ כנען מבוססת כאן לכאורה על שני עקרונות סותרים:

• מצד אחד, החלוקה תתבצע על פי גורל, שהיא סוג של הגרלה עיוורת;
• ומצד שני, החלוקה אמורה להיות על פי גודלו המספרי של השבט.

ניתן להסביר סתירה זו באופן הבא – מיקומו הגאוגרפי של כל שבט אמנם נקבע בגורל, אך גודל השטח של אותה הגרלה מחייב התחשבות בגודל המספרי של השבט שאמור לקבלה.

[בתמונה: בנות צלופחד עומדות לפני משה (איור). הצילום הוא נחלת הכלל. illustrator for The Bible and Its Story Taught by One Thousand Picture Lessons]

איך שלא נסתכל על כך, יש כאן מסגרת נוקשה של התנחלות בני ישראל בארץ כנען, וממנה נגזרת גם העמדה הקשיחה של קדושת נחלת הפרט. נחלת הפרט או המשפחה נתפסת כנחלת אבות שלא יכולה לעבור לרשותה של משפחה אחרת. יתרה מזאת. ספר ויקרא [3] כבר מבהיר לנו כי כל מכירת קרקע אין פירושה מכירה לצמיתות, אלא סוג של החכרת קרקע עד שנת היובל. או אז חוזרות כל הנחלות אל בעליהן המקוריים. בהמשך הדברים בספר ויקרא, המקרא נותן אפשרות לקרוב משפחתו של מוכר הקרקע לגאול את הנחלה שנמכרה אף קודם שנת היובל. מכאן שהמקרא מייחס חשיבות עליונה לכך שהנחלה המשפחתית תישאר ברשותה ולא תעבור לזרים.

אולם, מה קורה בעניין בעלות הנחלה המשפחתית, כאשר לאבי המשפחה אין בנים זכרים אלא רק בנות, ובכך לכאורה נפסקה השושלת המשפחתית?

זאת טענתן של בנות צלופחד משבט מנשה. הללו טוענות כי לאביהן לא היו בנים יורשים, ובמצב זה נחלת אביהם לא תישאר בידיהן. הן מעלות בפני הנהגת העם שתי טענות מרכזיות:

• האחת – אם הן עצמן לא תהיינה היורשות של נחלת אביהם נחלה זו תגרע מהמשפחה.
• והשנייה – אביהן לא מת בגלל שהיה שותף בחטא במחלוקת של קורח ועדתו.

מתוך דבריהן אנו למדים כי באותו זמן, רק בנים ממין זכר נחשבו ליורשים לגיטימיים. עיקרון זה מוביל גם לעיקרון הייבום המחייב את האח לשאת את אלמנת אחיו חשכת הבנים כדי שנחלת המשפחה לא תיסוב למשפחה אחרת, ברגע שהיא תלד בן זכר. או אז : "יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל"[4]. המקרה של בנות צלופחד שונה היות ובעייתן לא יכולה להיפתר באמצעות ייבום, לכן הן טוענות מול העיקרון שרק בנים זכרים יורשים את הטענה של זכות השארת שם אביהן על נחלתו גם ללא בנים.

דבר נוסף הנלמד מדבריהן הוא שלאביהן לא יהיה חלק בחטא עדת קורח. מכאן ניתן ללמוד כי זכות הבעלות על הקרקע המשפחתית פוקעת במקרה שהמדובר בחטא הגורר את הוצאתו להורג של החוטא ומשפחתו, כך שהרצף המשפחתי על אותה חלקת קרקע לא קיים יותר. דוגמא למקרה שכזה אנו מוצאים אצל נבות היזרעאלי [5]. נבות סירב למכור את נחלתו לאחאב, על פי דין שהמדובר בנחלת אבותיו. בשל כך רחקה איזבל, אשת אחאב אשמת שווא כלפיו, שממנה נגזר עליו גזר דין מוות שחל גם על בניו (ראו התמונה למטה). שוב, אין זה המקרה של בנות צלופחד. אביהן מת בחטאו, שלא פורש מה טיבו, אולם עונשו לא חל גם על צאצאיו. כך שמכורח הנסיבות, הן זכאיות לקבל את נחלת אביהן המת למרות מגדרם, וכך אכן קרה לבסוף.

[בתמונה: מותו של נבות. קספר לויקן 1712. התמונה היא נחלת הכלל]

פרשת בנות צלופחד מייצגת את אחת הבעיות הקשות שקיימות במקרא ותוצריו – בעיית הירושה על פי מגדר. כידוע, יורשה ניתנת לבני המשפחה ממין זכר, ושאלת בנות צלופחד כאן מראה כי לפני שאלתן צאצאים ממין נקבה לא היו זכאיות לרשת כלל ועיקר. התקנה שבת יכולה לרשת את נחלת אביה הינה פתרון הגיוני למצב בו לאב לא היו בנים זכרים, וכך אפשרה השארת נחלה בחזקת המשפחה. אולם בפתרון סביר זה טמונה גם הסכנה, שברגע שהבת היורשת תינשא לבחיר ליבה, רכושה ונחלתה יעברו למשפחה ששייכת לשבט אחר. בכדי לחסום אפשרות זו, נישאו בנות צלופחד על פי הכתוב לבני דודיהן.

האם המקרה של בנות צלופחד אופייני למזרח הקדום? לשון אחר, האם המקרה שלהן מצביע על מסורת מאוחרת יותר? כדי לנסות על שאלה זו, נראה מה היה המצב המשפטי במזרח הקדום בנושא. על פי ממצאים ממלכת שומר (דרום עיראק של היום) [6], בכתובת גודא איש לגש [7], נאמר כי בהעדר בנים תהא הבת יורשת.

גם בלוחות נוזי [8] (צפון עיראק של היום), שזמנן המשוער הוא המאה ה-14 לפני הספירה, צוין כי בת יכולה לרשת את נחלת אביה אם כי בסייג מפורש של העדר בנים זכרים. בלוחות אלה גם השתמר סיפור ידוע על אב בשם אונפתא, שהוריש את כל נכסיו לבתו, שכלל שדות בתים וצאן. בחינה מקיפה יותר של חוקי נוזי מצביעות על כך כי בכללי, בנות לא ירשו את רכוש אביהן, אולם במקרים מיוחדים, בכדי שנחלת אבות לא תיגרע מהמשפחה בת יכלה לרשת תוך סייגים רבים ושונים.

בתעודה משפטית מפורסמת נוספת מהעיר אללח' [9] (צפון סוריה של היום), מסופר על התדיינות משפטית בין אח ואחותו אודות עסקי הירושה. טענתה של הבת הייתה שגם לה יש חלק ביורשת נכסי המשפחה ואילו עמדת הבן הייתה שאין לאחותו כל חלק או נחלה ביורשה המשפחתית. המחלוקת בין השניים מגיעה עד למלך, שפוסק בסופו של דבר כי לבת יש חלק ביורשה, אולם זכות הראשונים בחלוקת הירושה שייכת לבן. את מה שנותר ממנה תקבל אחותו. למרות שיש כאן תפיסה מגדרית אוהדת יותר, הרי שגם במקרה זה נחיתותה של האחות בחלוקת שלל הירושה גלוי לעין כול.

לעומת ניחתות מגדרית זו, בממלכת עילם (המחצית הראשונה של האלף השני לפני הספירה. עילם -חבל חוזיסטאן באירן של היום), ידוע היה כי הבת הייתה יורשת לגיטימית שוות זכויות בדומה לבני המשפחה הזכרים. יתרה מזאת, ישנן תעודות משפטיות עילמיות בהן הבת הייתה היורשת הבכירה לפני הבנים. העובדה כי השפה העילמית לא הייתה שמית, ויתכן מאוד שממלכה זו לא נכללה בתרבות השמית של המזרח הקדום, אינה מעלה או מורידה מהעובדה שבעילם בת יורשת הינה דבר טבעי ומובן מאליו.

[בתמונה: בנות צלופחד - The Daughters of Zelophehad (illustration from the 1897 Bible Pictures and What They Teach Us by Charles Foster. התמונה היא נחלת הכלל]

אחרית דבר

דיני הירושה המקוריים הידועים במקרא הם שצאצאי האב ממין זכר הם היורשים הלגיטימיים של נחלתו, ולא בנותיו. במקרה של בנות צלופחד, בו לאבי המשפחה לא היו בנים זכרים, לאחר דין ודברים, ירשו בנות צלופחד את נחלתן המשפחתית, תוך סייג שהן חייבות להינשא בתוך שבט מנשה לו השתייכו. מעיון קצר ומהיר עמדת הממלכות במזרח הקדום לגבי ירושת בנות, עולה כי גם שם ירושת צאצאים ממין נקבה אינה דבר מקובל, ואם הוא כבר קיים זה הודות למקרה ייחודי שמחייב כי הבת תירש את נחלת אביה.

אשר על כן, המקרא מייצג נאמנה את הלך הרוח הכללי של התקופה, האומר כי הנוהג הראוי הוא שבת יורשת רק בהעדר בנים זכרים, נוהג שנקבע לא בעטיו של שוויון בין המינים, אלא מתוך הרצון לשמור על הנחלה בידי המשפחה. הדוגמאות שהבאנו מצביעות על כך, שגם בתרבויות השונות באזור, בדומה למקרא, יש התחשבות בעניין הירושה בידי נשים, כאשר ברור כי לאבי המשפחה לא היו צאצאים זכרים יורשים. בכך מצלם המקרא את התרבות של המזרח הקדום ומכניסה אותו במקרה של בנות צלופחד כתקנה מיוחדת האומרת מתי בנות יכולות לרשת את הנחלה המשפחתית.

[לקובץ המאמרים על פרשת פנחס, לחצו כאן]

מקורות

[1] במדבר, פרק כ"ו, פסוק ד'.

[2] שם, פסוקים: נ"ג-נ"ו.

[3] ויקרא, פרק כ"ה, פסוקים: ח' –י"ז; כ"ג-ל"ד.

[4] דברים, פרק כ"ה, פסוקים: ה' – י'.

[5] מלכים א', פרק כ"א.

[6] ערש הציוויליזציה. שמואל נח קרמר, תל אביב, ספרית מעריב, 1980.

[7] עולם התנ"ך, ספר במדבר, הוצאת דודזון-עתי, תל אביב, 1997, עמודים:166-168.

[8] תקופת האבות לאור לוחות נוזי, פאול, שלום, דיני ישראל, ב', תשל"א, תל אביב, עמודים: 23-28

[9] עמיר סומקאי פינק, האגפים שבנו נקמפע ואילים־אילימה בארמון אידרימי באללח', מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כרך שלושים, תשע"ב, עמודים:342 – 352.