[בתמונה: תצלום אוויר של תל אביב, רמת-גן, גבעתיים ובני ברק מהאוויר. התצלום הוא נחלת הכלל]
[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר 'יוצאים מהקווים'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
אהוד ברק, במאמר נוסף על משנת מיכה גודמן ב"מלכוד 67", כתב: "מה שעלינו לדרוש הוא את היכולת להבחין ולהפריד בין חלום לבין תוכנית פעולה מדינית. יש זכות לחלום, הן לכל יחיד והן לקבוצות או לעמים, אבל בבואנו לדון בפעולה מדינית או צבאית, הגורם המכריע יהיה בוחן המציאות" (אהוד ברק, "החלום והזכות לחלום" מוסף הארץ, 16.3.2018). במילים אלו מעודד ברק את מה שנראה לו כתפנית מחשבתית ברוכה בחשיבתו של מיכה גודמן לגבי מה שמחויבת מדינת ישראל להחליט ולממש למען "צמצום השלטון הצבאי על הפלסטינים".
גם הביטוי לתפנית המבורכת של מיכה גודמן פורסם במוסף הארץ, "הדרך ליציאה ממלכוד 67" (הארץ, 16.2.2018). גודמן המליץ על צעדים מועילים התלויים רק בנו, בהם העברה נרחבת של שטחי C ביו"ש לרשות הפלסטינית (ראו את כריכת ספרו של גודמן משמאל).
ובכן, כפי שמבקש אהוד ברק, בואו נפנה להתבוננות בתנאי המציאות, במה שראוי להיות מוכר כ"עובדות".
איך אפשר להמשיך לדרוש צמצום שליטתנו על עם אחר, כאשר השליטה בהם הסתיימה בינואר 1996? ובכן ראוי להזכיר שוב ושוב: מאז מאי 1994 תמה שליטת מדינת ישראל על הפלסטינים ברצועת עזה. צה"ל יצא אז מכל ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה והעביר אותם לשליטת הרשות הפלסטינית. בהמשך, בינואר 1996, תמה השליטה הישראלית על כ-90% מהפלסטינים ביו"ש. צה"ל והמנהל האזרחי יצאו מכל ריכוזי האוכלוסייה ביו"ש, שטחי A,B שהועברו לשליטת הרשות הפלסטינית. אחמד טיבי, ואיתו יוסי שריד ויוסי ביילין, הכריזו אז על סיום הכיבוש. נותרו תושבים פלסטינים בשטחי C ובירושלים. סימון שטחי C נעשה ברזולוציה אישית על ידי ראש הממשלה יצחק רבין, באופן שביטא לתפיסתו את האינטרסים הביטחוניים ולאומיים שלנו ביו"ש ובבקעת הירדן. במרחב זה פרושה ההתיישבות היהודית כולה והיא משרתת אחיזה בשטחים הנחוצים להגנת רצועת החוף הצרה שבה מרוכזת מרבית האוכלוסייה היהודית.
אלה הם כרגע תנאי המציאות שביחס אליהם מבקש אהוד ברק להתאים את חלומנו. מה שהם מציעים הוא לא צמצום השליטה בפלסטינים, כי היא הסתיימה במרביתה בינואר 1996, אלא צמצום אחיזתה המרחבית של מדינת ישראל בשטחים חיוניים משמעותיים ובמרבית צירי התנועה שלאורכם פרושה ההתיישבות היהודית. התכנסות ההתיישבות למה שנוהגים לכנות "גושי התנחלויות" מותירה בידי מדינת ישראל לא יותר מ-4% משטחי יו"ש ושומטת מבחינה מרחבית את האחיזה בעומק המרחב ובמסדרונות ההכרחיים מרצועת החוף אל בקעת הירדן.
באופן אישי, עבור מיכה גודמן המתגורר בכפר אדומים, משמעות הצעתו היא שמרחב כפר אדומים, כמו גם גוש עציון מערב, יהפכו למובלעת בתוך מרחב פלסטיני.
בהזמנת אהוד ברק להתייחסות אחראית למציאות כדאי להתבונן בעוד כמה סוגיות מתוך המציאות המוכרת. מדינת ישראל מרוכזת כיום, מבחינת פיזור אוכלוסין ומוקדי כוח, ברצועת החוף הצרה של ארץ ישראל. נוח מאוד לחשוב שאפשר לקיים את החיים ברצועת החוף ולוותר על העומק המרחבי ברכסים השולטים ממזרח לקו הירוק, אלא שאין למדינת ישראל יכולת להתקיים ברצועת החוף ללא נוכחות ושליטה בשטחים החיוניים במרחבי יהודה ושומרון ובקעת הירדן. טענתי זו מתבססת על שלושה שיקולים עיקריים מעשיים לחלוטין: ביטחוני, אקולוגי ודמוגרפי.
"רצועת החוף, בלי ההרים, היא סוג של רצועת עזה"
מדינת ישראל הגיעה לנקודת הרתיחה של מצוקת צפיפות הדיור והבנייה ברצועת החוף. כ־60% מהיהודים בישראל חיים כיום ברצועת החוף בין חדרה לגדרה, ועל הדרך הראשית הזו ריכזה ההתיישבות הציונית יותר מארבעה מיליון איש. רצף הבנייה הישראלי הולך וממלא את רצועת החוף הצרה בגודש מבנים ותשתיות, פקקי התנועה הולכים וגדלים, וכל זאת ברצועה צרה במיוחד.
למעשה, רצועת החוף, בלי המרחב של ההרים, היא סוג של רצועת עזה. מה לגבי "בשורת סינגפור" שרבים מתהדרים בה כטיעון? את בשורת סינגפור אני דוחה על הסף. רק לפני שבוע חזרתי מסינגפור, ובעיניי מה שקורה שם נורא ואיום. בית על חצי דונם בסינגפור עולה כ-18 מיליון דולר, והחיים במגדלים מעוררים בעיות מסוגים שונים.
לא ניתן לקיים כלכלה ותשתית תחבורה הכרחית, שלא לדבר על איכות חיים בסיסית, ברצועה כה צרה וכה עמוסה. הגידול הדמוגרפי המרשים בהתיישבות היהודית בארץ ישראל מחייב הסתכלות מחודשת על בינוי, תשתיות ומרחבי מחיה, וההסתכלות הזו לא יכולה להתעלם מיהודה, שומרון והבקעה. הנגב לא יכול להיות הפתרון היחיד – המדינה זקוקה גם למרחבי תמרון ואימונים לצה"ל ולמתקני תשתיות שצריכים להיות מרוחקים מאוכלוסייה.
אקולוגיה: שיטפונות והצפות? זה בגללנו
הטיעון השני הוא אקולוגי: מאז ימי בראשית לא התגוררה ברצועת החוף הארץ ישראלית מסה כה גדולה של אוכלוסייה. מרבית האוכלוסייה שכנה עד לעידן החדש בגב ההר ובמורדותיו המערביים, מוגנת מפני השיטפונות וההצפות. רצף הבנייה הישראלי, שמילא את רצועת החוף בגודש מבנים ותשתיות, פגע קשות באיזון האקולוגי שלה. מרחבי האספלט והבטון, המתפשטים על חשבון מרחבי קרקע פתוחים, צמצמו את כושר הספיגה של מי הגשם ומי הצפות הנחלים.בתנאים אלה אין להתפלא על שיטפונות שהולכים ונעשים תדירים וחמורים בימי גשמים. ועוד לא דיברנו על זיהום האוויר ברצועה הצפופה.
הטיעון הביטחוני: "בלי יהודה, שומרון והבקעה – לא ניתן לתכנן מגננה על ישראל"
יום עיון שנערך במכון יפה ב-79' לקראת הנסיגה מסיני הוקדש לבעיית העומק האסטרטגי של ישראל. הרצאת הפתיחה הייתה של פרופסור יהושע פראוור, שדיבר על תפיסת המרחב הצלבנית. פרישת מבצרי הצלבנים ביטאה הבנה שלפיה אין ממשות קיומית לאחיזתם בערי החוף ללא שליטה ברכסי הרים ממזרח עד רכסי עבר הירדן. איש מהדוברים באותו כנס לא העלה על דעתו לבטל את חיוניותו של עומק מרחבי כתנאי יסוד למגננה.
רבין הבין זאת. בנאומו האחרון בכנסת, ב-5 באוקטובר 1995, הוא קבע ארבעה תנאים להסדר עם הפלסטינים, כשאחד מהם הוא שבקעת הירדן תישאר גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל. כשדיבר על הצורך בבקעת הירדן אמר את המילים: "בקעת הירדן בפירושה הרחב". גם שמעון פרס ראה כך את נחיצות בקעת הירדן כתנאי הכרחי לפירוז השטח הפלסטיני. בספרו "כעת מחר" שראה אור ב-1978 הוא כתב כי "אם תקום מדינה פלסטינית נפרדת, היא תהיה חמושה מכף רגל ועד ראש, יהיו בה גם בסיסים לכוחות מחבלים קיצוניים ואלה יהיו מצוידים בטילי כתף… הבעיה העיקרית איננה הסכם על פירוז אלא קיומו של הסכם כזה הלכה למעשה".
מה קרה שהבסיס התפיסתי הזה, שעליו דיברו פרס, רבין ויגאל אלון, נמוג? כיצד הידרדרה מדינת ישראל ממתווה רבין למתווה ברק–קלינטון (ויצוין שגם נתניהו קרוב יותר בעניין הזה לברק מאשר לרבין)? ניתן למצוא הסברים שונים לדבר, אך מה שחשוב להבין הוא שהמתווה החדש – מסוכן. לא לגמרי ברור היכן ממוקם נתניהו בסוגיית בקעת הירדן; אם הוא קרוב לעמדת רבין התובעת את בקעת הירדן בפירושה הרחב, או שהוא מסתפק בדרישותיו באחיזה צרה לאורך כביש הבקעה, ציר 90.
"חיזבאללה השיג איזון אסטרטגי מול ישראל"
ב-20 השנים האחרונות מתפתח סוג חדש של מלחמות ומי שמצטיין בהן הוא חיזבאללה. היצירתיות של חיזבאללה, שאותה מנסים להעתיק גם אסד וגם החמאס, השיגה איזון אסטרטגי מולנו, וכדאי להכיר בכך. מה זה אומר? שיש לנו סיבות לא לצאת למלחמה נגד חיזבאללה, לא פחות משיש לחיזבאללה סיבות לא לפתוח במלחמה נגדנו.
ההיגיון שבבסיס הפעולה, מושתת על שלושה רכיבים מערכתיים:
- אש רקטית: אש רקטית, במלוא טווחיה, ובכמות כזו שגם אם ננטרל 80 אחוז ממנה – הישג אדיר, ללא ספק – 20 האחוזים שייוותרו יכולים לגרום לנו נזק קשה.
- מערך הגנה קרקעי: מערכת הגנה מורכבת ומבוזרת בכפרים, מעל הקרקע ומתחתיה, ששומטת מידינו את האפשרות לחזור שוב על הישגי מלחמת הבזק של יוני 67'.
- קומנדו: יחידות עילית בעלות יכולת התקפית המיועדות לפשיטות לעבר יישובים ומוצבים בקו העימות במשימה שמכנה נאסרללה "כיבוש הגליל". איום זה מנצל את היעדרו של עומק טקטי להגנת יישובי קו העימות, דוגמת מטולה ושלומי, שהפכו לאחר נסיגתנו מלבנון במאי 2000 לקו החזית.
האם במצב זה מדינת ישראל וצה"ל יכולים להגן על נכסי גוש דן? כאמור, 60 אחוזים מהיהודים בישראל חיים כיום ברצועת חוף צרה. זהו גם ריכוז הנכסים האסטרטגיים של המדינה – תחנות כוח, בנקים – והכול תחת איום של מרגמות ורקטות לטווח קצר.
בתרגילי לוליינות, מתוך הצורך להצדיק נטישת הנחות יסוד כאילו הן שום דבר, הציגו אצלנו בשנים האחרונות מצג שווא כאילו תם עידן הצורך בעומק אסטרטגי, ולפיכך אין יותר עניין בבקעת הירדן כגבול הגנה.
א' יעבץ כתב, במאמר "מוטב לפנות את הבקעה", הארץ, 24.1.2001, כדי להצדיק את הוויתורים של אהוד ברק: "רצועת הגנה צרה ומבודדת על הירדן לא תהיה יעילה כנגד טורים מסיביים של כוחות פלישה. כוח ישראלי מוגבל עלול למצוא את עצמו מכותר ומצוי בנחיתות כמותית וטופוגרפית, והאיום הוא התקדמות צבאות זרים ממזרח וניתוק מהעורף על ידי כוחות גרילה פלסטיניים. התוצאה – מלכודת מוות". אם בהחזקת בקעת הירדן מתכוונים להחזיק רק ברצועה הצרה לאורך ציר 90, אזי יעבץ צודק. היא אכן עלולה להיות מלכודת לכוחותינו. לכן חשובה תפיסתו המרחבית של רבין להגדרת בקעת הירדן בפירושה הרחב: מקו המים בירדן ועד קו הרכס המזרחי בשומרון, שאותו מחזיקים היישובים אלון מורה, איתמר, מגדלים, קידה, עדי עד, עפרה ומכמש.
האם בנסיגה לקו הירוק, באפשרות התהוות איום מההיגיון והצורה שהציבו מולנו חיזבאללה בלבנון וחמאס ברצועת עזה, ניתן יהיה להגן על כפר סבא, רעננה, ראש העין ומודיעין שיהפכו – כמו מטולה ושלומי – לערים סמוכות קו חזית? האם ניתן יהיה להגן ביעילות על נכסיה האסטרטגיים של מדינת ישראל בגוש דן?
הבקעה: משמעותית כמרחב הגנה כשהיא מחוברת להרים
אני טוען, ממש בהמשך להבנה הזו שהבקעה היא רצועה צרה, שמכיוון שבקעת הירדן היא מרחב למגננה, היא צריכה להשתרע במובן הרחב שלה, כלומר עד קו אלון מורה, מגדלים והר בעל חצור.
בדיוק בגלל איום הניתוק חשובה בניית רצף במסדרונות הראשיים, שגם רבין חשב שהם חשובים ולא על כולם יכול היה לשמור כי פרס ויתר למשל על המסדרון של עמק דותן. כיום יש לנו שני מסדרונות חשובים שבהם צריך לבנות מאות אלפי יחידות דיור – ים המלח–ירושלים וכביש 5 שצריך לחבר את ראש העין לאריאל ואת אריאל למעלה אפרים. רק אז יהיה לנו את המרחב הנחוץ.
במאמר שפרסם INSS ב-2011, כתב תא"ל מיל' שלמה ברום, שהיה ראש החטיבה האסטרטגית באג"ת: "התועלת הביטחונית השולית הנובעת משליטה בבקעת הירדן איננה שקולה למציאות האסטרטגית שתיווצר כתוצאה מחתימת הסכם קבע הוגן עם הפלסטינים ומהסדרי פיקוח בינלאומי". וזהו לוז העניין: אינני מאמין במושג "הסכם קבע בר קיימא". לא רק בינינו לבין הפלסטינים, גם לא בין הפולנים לגרמנים.
במילה אחת, אמת ויציב!
המדהים הוא שמה שכול כך ברור ושקוף והגיוני, לא נתפס בחלק ניכר של הציבור הישראלי. יש לנו הנטייה ליפול ולשגות בקונספציות המעוורות אותנו מלראות נכחה את המציאות. בתהליך מאד מדאיג, הפסקנו לראות את המטרה של מדינת ישראל שהיא "להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בארץ ישראל לדורות רבים ככול האפשר", כאשר אמצעים להשגת מטרה זו יכולים להיות הסכמי שלום, צבא חזק, ממשל דמוקרטי, מדינת כול אזרחיה, או שליטה צבאית ועוד, אבל שוכחים שהסכמי שלום (אליבא תא"ל שלמה ברום) הם אמצעי, ואולי אף רצוי ומועדף, ועדין הוא רק אמצעי להשגת המטרה העליונה יותר ולא המטרה עצמה. ואם הסכמים על הנייר שמטבעם נתונים להפרה (ראה צ'מברלין והיטלר), ואינם יכולים להבטיח המטרה- אזי יש לפנות לאמצעים מבטיחים ואמינים יותר כמו שליטה צבאית מלאה על נקודות מפתח בזירה. כי לנו, שלא כמו למדינות אחרות בעולם, לא תהיה הזדמנות שנייה.