גרשון הכהן: איוב פרק כ"ט – ישועת האור

[בתמונה: חנוכה בגרמניה 1933 - ערב הבחירות שהעלו את היטלר והמפלגה הנאצית לשלטון, צילמה רחל, אשתו של הרב ד"ר עקיבא פוזנר, את מנורת החנוכה שבביתם; התמונה היא נחלת הכלל]

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר 929, והוא מופיע פה באישורם ובאישור המחבר] [לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים באתר בנושא חנוכה, לחצו כאן]

929

המאמר עודכן ב- 8 באפריל 2021

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

"בהלו נרו עלי ראשי, לאורו אלך בחושך".

בסיום ברכת כוהנים, מהדהדת תמצית הברכה: "יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום". בני אדם יודעים להבחין באדם הזוכה להארת פני שכינה, האור ניכר בכל התנהלותו. כאן לפי דברי איוב, טמון כל ההבדל בין האיש המצליח, לבין האיש המתהלך בהעדר הארה, וכושל מדחי אל דחי. בתיאור זה, בני האדם בזיקתם לאור העליון - כמו הירח בזיקתו לשמש - הם רק שיקוף של אור רב עוצמה: לא הם מחוללים אותו ולא בידיהם השליטה בקיומו.

בפרק כ"ט מתאר איוב את הישגי הצלחתו, בימים שזכה לאותה הארה, לאורה הלך.  בפרק ל' מתוארת הנפילה הגדולה המבטאת את העדר האור: "ועתה עלי תשתפך נפשי, יאחזוני ימי עוני. לילה עצמי ניקר מעלי ועורקי לא ישכבון." (איוב, ל' ט"ז-י"ז) בחידלון הזה גם כוח התקווה אינו מביא הקלה: "טוב קיוויתי ויבוא רע, ואיחלה לאור ויבוא אופל." (ל', כ"ו).

[בתמונה: חיילים יהודים גרמנים במלחמת העולם הראשונה מדליקים נרות חנוכה, פולין, 1916. התמונה היא נחלת הכלל]

בשני פרקים אלה, בהתייחסות למטפורת האור החד כיוונית, מתמצה המאמץ ההרואי לצידוק הדין ולצידוק האל מראשית ספר איוב ועד סופו. האדם וגורלו, נתונים במלואם ביד בורא עולם, בשליטה ממוקדת בכל פרט. בהסטת האור מאדם, הוא נופל, וכשהוא לעצמו - ללא הילת האור הבאה מבוראו - אין בו כוח תקומה. מכאן, ההכנה להתגלות ה' : "ויען ה' את איוב מן הסערה, ויאמר: מי זה מחשיך עצה במילין בלי דעת... איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה." (ל"ח,א'-ד').

מדובר בדימוי אל שבידיו שלטון אבסולוטי חורץ גורלות: ברצונו השרירותי, המתואר כנתון לגחמה אקראית בין האל לשטן, איוב נופל לאסונו וברצונו הטוב - שאף הוא אינו חף משרירותיות - איוב נגאל. ביחס לשרירות האל האדם נותר פסיבי וחסר השפעה. לשאלת השאלות - בהבנת מקומו של אדם ביכולתו להשפיע על גורלו, מתוך תקוותו והשתדלותו העצמית - אין כאן מענה מפורש. ואולי בכל זאת אפשר להיאחז ברמז קל בפתיחת דיבור האלוהים: "אזור נא כגבר חלציך ואשאלך והודיעני" (ל"ח, ג'). אולי למרות הכל, דווקא מתוך שליטתו המוחלטת, האל מצפה מאדם להתעמת מולו, ל"אזור כגבר חלציו", לפרוץ את כבלי ההיררכיה החד כיוונית אל עבר דו-שיח דינמי ומאתגר? מול מטפורת האור - המתוארת בחד כיווניות מוחלטת - מן האל אל האדם, אולי בכל זאת יכול אדם להאיר אור קטן מתוך עצמו, כמקור אור אקטיבי שהוא מחולל ביוזמתו, בכוחו ובמעשיו?

[בתמונה: מסיבת חנוכה בגטו לודז', פולין, 1943]

בשאלה עתיקת יומין זו מתפצלות הדרכים בתפיסת מקומו של אדם בעולמו של הקב"ה. הדרך האחת מובילה לתפיסת קיום אנושית מצייתת לגורלה, בצידוק דין נמשך לאין קץ, בציפייה לישועה שכולה בידי שמיים.

הדרך השנייה - דווקא מתוך עומק האמונה בהשגחת האל ובכוח ישועתו - מבקשת לחולל תפנית בכוח השתדלות האדם, ביוזמה אנושית המבקשת סדק לפעולה אקטיבית, בציפייה לחולל באיתערותא דלתתא (בהתעוררות מלמטה) השפעה להתערבות גואלת באיתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה). כך הייתה דרכו של אברהם, וכך ישועת ים סוף, המתחילה בציווי ה' למשה: "דבר אל בני ישראל וייסעו", כלומר, שיתחילו להיכנס לים בעצמם ובפעולתם יזרזו את ישועת הנס (מומלץ עיון שם, פרשת בשלח בדברי אור-החיים).

בניגוד לפסיביות האנושית המצטיירת מגורלו השרירותי של איוב, הפרטיזנים היהודים, בשיא אפלת השואה, ביטאו בשירם תקווה ואמונה אקטיבית: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה/ את אור היום הסתירו שמי העננה/ זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא/ ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה." באפלה המוחלטת, בטחו באור היום שיעלה והתמסרו בלחימתם לזרז את הגעתו. כמו יעקב במאבקו עם האיש על נחל יבוק שם מודגש: "ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (בראשית, ל"ב,כ"ד).  משחרי גאולה יודעים כי גם חשיכה גדולה סופה להסתיים ובפעולה נכונה, כמו יעקב במאבקו עם האיש, אפשר אולי גם לזרז את עלות השחר. על הפסוק "ויזרח לו השמש..."(שם,ל"ב, ל"ב) רש"י הביא את המדרש:  "אותן שעות שמיהרה לשקוע לו השמש כשיצא מבאר שבע, מיהרה לזרוח בשבילו." בגישה זו בין פעולת האדם לבין המצב הקוסמי מתקיימת זיקה הדדית.

[בתמונה: הדלקת נרות חנוכה במחנה עקורים באוסטריה, 1947. התמונה היא נחלת הכלל]

בהקשר הזה מהדהד לדורות המרד החשמונאי, בהדלקת נרות חנוכה, כביטוי לחלקו של האדם במאמץ להשבת האור האלוהי.  מתוך תיאורו של איוב למצוקת העדר האור, ועל רקע השאלה המתעוררת על אפשרותה של יוזמת האדם בהדלקת אור עצמי, ניתן להתבונן במחלוקת הידועה בין בית שמאי לבית הלל, לגבי סדר הדלקת הנרות:

  • האם הולך ופוחת משמונה לאחד, או הולך ועולה, כפי שאנו נוהגים?
  • האם כבית שמאי, סדר הדלקת הנרות, בא לבטא את מה שקורה בפועל כמגמה קוסמית - כאשר בכל יום החושך הולך וגובר - או שסדר הדלקת הנרות כבית הלל, בא לבטא את הציפייה להיפוך המגמה, לקראת התפנית המצופה, לרגע הישועה שממנו והלאה האור ילך ויגבר?

בימי כסלו כשהחושך הולך וגובר, בית שמאי ביקשו לייצג את מה שבפועל קורה, את החרדה האוחזת באדם לנוכח החשיכה המתגברת. בהתייחסות לאותה מגמה קוסמית, בית הלל ביקשו להיאחז דווקא בתקוה, במה שעתיד להתרחש. בכך, הדלקת הנרות בסדר הולך ועולה לא רק מייצגת ציפייה ליום של תפנית במצב האור, אלא מבטאת את החובה המוטלת על האדם, להשתתף באופן אקטיבי, בהוספת כוח לתהליך הנכסף.

כאן גם מקור ההיגיון להצבת הנרות מחוץ לבית. לא את הבית פנימה נדרש היהודי להאיר, לא להתכנסות פנימית איש לביתו מכוונים כאן, עד שתעבור תקופת החשיכה, אלא להשתתפות אקטיבית של כל יחיד, במאבק הקוסמי להתגברות האור על החושך.

ההיגיון התובע גם מאדם יחיד, שותפות אקטיבית, מצוי להבנתי גם ביסוד הברכה: "הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה". מעלת השכווי כפולה: הוא מבחין בפוטנציאל האור בעיצומה של החשיכה, עוד בטרם בקע השחר, אך בכך לא די לו. הוא קורא בקולו ובכך, לא רק מבשר את בוא האור אלא שותף אקטיבי, בפעולה להבאת האור. זו השקפה הרואה את היקום כמערכת כוללת (אקו-סיסטם) במסגרתה, לכל פעולה ולו קטנה יש השפעה קוסמית.

[בתמונה: ראש היודנרט חיים רומקובסקי מדליק נרות חנוכה בגטו לודז', פולין. התמונה היא נחלת הכלל]

אילו הייתי אחד מרעי איוב הייתי מבקש לספר לו על קריאת התרנגול בטרם שחר, על מרד החשמונאים ולחימת הפרטיזנים: איך שרו גם בעיצומה של החשיכה הגדולה: "זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא."

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים באתר בנושא חנוכה, לחצו כאן]

2 thoughts on “גרשון הכהן: איוב פרק כ"ט – ישועת האור

  1. אילו הייתי חברו של איוב, כפי שכתבת, הייתי מספר לו על כך שמה שאתה קורא לו אלוהים עמד מנגד כאשר הושמדו שישה מיליון יהודים.

  2. Pingback: שואה ומלחמה באתר ייצור ידע - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *