אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
האם הנהגת העם נאלמה דום?
פרשת שלח בספר במדבר, עוסקת ברובה בעניין המרגלים, ההוראות שניתנו להם, מסע הריגול שהם ביצעו בארץ כנען, הוצאת דיבת הארץ בשובם, בכי העם ותלונתו על משה ועל האל, בשל ממצאי המרגלים, כעסו של האל ותפילת משה בעד העם.
רבו הפרשנויות אודות חטא המרגלים. לדעתי, חטאם יכול להיות מוסבר בפשטות באופן הבא: המרגלים נצטוו לעסוק במודיעין בלבד. עליהם היה לפי כתב המינוי של משה, לתת תמונה מודיעינית ללא פרשנות. ברם, המרגלים החליטו לא להסתפק בכך ונתנו פרשנות משלהם אודות המודיעין שהביאו. פרשנות זו היא שגרמה לדמורליזציה בעם ולעונש כבד בעקבותיו מאת האל.
דברי המרגלים נוחתים על קרקע פורייה, ויוצרים מצב חדש וקרע חמור בין העם למשה והאל. הפתרון של חזרה למצרים, עליו מחליט העם, הינו פתרון קיצוני המסמל יותר מכל את עומקו של המשבר האמור.
תגובת העם מפתיעה את משה ואהרון כדברי הכתוב:" וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם"[1].
האם הנהגת העם נאלמה דום? האם אין למשה מה לומר על כך שהמרגלים הפרו את כתב המינוי שלהם ועסקו גם בפרשנות מודיעינית ותוצרי מודיעין? על כך אומר,על אתר, שמואל דוד לוצאטו[2] כך:" כשראו הסכמת העדה לפרק עול ה' ונביאו, הבינו שאם ידברו – ישתיקום העם, ולא יטו כלל אוזן לדבריהם, לפיכך, נפלו משה ואהרן על פניהם לפניהם, כבקשת רשות לדבר, כדי שלא יפסיקום בדיבורם, אלא דרך חסד יניחום לדבר, ואחר כך יעשו מה שירצו, אבל כשראו יהושע וכלב את משה ואהרן משפילים עצמם לפני העם, בערה ברוחם אש ה' וקרעו בגדיהם ולא הניחו להם שידברו, ודיברו הם בשבילם".
כלומר נפילת הפנים של משה ואהרון, היה צעד טקטי בלבד, אולם במקומם דיברו יהושע וכלב בן יפונה שחשבו אחרת מדעת חבריהם למשלחת הריגול לארץ כנען.
התנהגות ההנהגה בחטא העגל
למרות הפרשנות המקורית של שד"ל, לדעתי היא אינה עולה בקנה אחד עם התנהלותו המנהיגותית של משה בחטא חמור נוסף של העם, חטא העגל. בחטא זה, משה עמד בהר סיני כדי לקבל את לוחות הברית. על פי המסופר בפסוקי המקרא, כאשר נמסר לו כי העם חטא בעבודה זרה, הוא מזדרז לרדת מההר, שובר את לוחות הברית שקיבל מאת האל, ופותח במסע טיהור קפדני.
[ציורי תנ"ך / חטא העגל / ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]
למרות החטא החמור של מעשה העגל, משה אינו מאבד לרגע את עשתונותיו, והוא פועל בתוכנית סדורה ומדולרית, בדיוק ההפך מהתנהלותו בחטא המרגלים כדלקמן:
"טו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, מִן-הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, בְּיָדוֹ: לֻחֹת, כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם--מִזֶּה וּמִזֶּה, הֵם כְּתֻבִים. טז וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא--חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת. יז וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת-קוֹל הָעָם, בְּרֵעֹה; וַיֹּאמֶר, אֶל-מֹשֶׁה, קוֹל מִלְחָמָה, בַּמַּחֲנֶה. יח וַיֹּאמֶר, אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל, עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת, אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. יט וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר. כ וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה: כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו, חֲטָאָה גְדֹלָה. כב וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אַל-יִחַר אַף אֲדֹנִי; אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הָעָם, כִּי בְרָע הוּא. כג וַיֹּאמְרוּ לִי--עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ: כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֹא יָדַעְנוּ, מֶה-הָיָה לוֹ. כד וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב, הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ-לִי; וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה. כה וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, כִּי פָרֻעַ הוּא: כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן, לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם. כו וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַיהוָה אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי. כז וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ. כח וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה, כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ, וּבְאָחִיו--וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם, בְּרָכָה"[3].
כישלון מנהיגותי ומחירו
נכון לומר, שבחטא העגל שהיה תאולוגי במהותו למשה הייתה תשובה תאולוגית נגדית. אולם כאן בפרשת המרגלים - כשאין המדובר רק בתאולוגיה צרופה, אלא גם בהכרח לגלות מנהיגות פוליטית ומדינית - משה נכשל באופן מוחלט, והוא נופל על פניו מחוסר האפשרות למתן תשובה הולמת למצב שנוצר. אין כאן תרגיל טקטי, אלא במנהיג השרוי במצוקה גדולה שאינו יודע כיצד לטפל במצב שנוצר.
כאן לטעמי משה מוכיח, שאינו ראוי להוביל את העם לארץ כנען. זאת למרות העובדה שדינו נחתם שלא להיכנס לארץ כנען בעטיו של חטא מי מריבה - הכאת הסלע ולא בדיבור אליו כדי שייתן את מימיו לעם, הרי הסמן המובהק לחוסר כשירותו המנהיגותית טמון כאן בתגובתו לחטא המרגלים ולתלונות העם הבאה בגלל דבריהם הנלוזים.
משה מתגלה כאן כמנהיג הססן, לא כריזמטי בעליל, שאינו יודע לפתור בעיות שאינן בעלות גוון תיאולוגי צרוף. מנהיג שכזה אינו יכול להוביל מהלך אופרטיבי של כניסה לארץ כנען ולחימה עם העמים השוכנים שם, שרובם היו עמים למודי מלחמה.
אשר על כן, בסופו של דבר, מי שנבחר להוביל את העם במסעו לארץ כנען הוא יהושע, שמגלה מנהיגות מרשימה למרות דברי המרגלים ותלונות העם שבאו בעקבותיהם. יהושע מתגלה כמנהיג שלא מתרגש מדעת קהל עוינת, או בלשון ימינו, הוא מגלה מנהיגות שקולה וראויה למרות שהסקרים מראים כי רוב העם חושב אחרת ממנו.
בשולי הדברים, יודעים אנו כי משה התאווה ממש להיכנס לארץ כנען. פרשת ואתחנן בספר דברים מראה זאת ללא כחל וסרק. מדוע אם כן, לא יכול משה להיכנס לארץ כנען כמנהיג לשעבר בדימוס? על כך אין המקרא נותן תשובה ברורה. הד לתשובה אפשרית נותן המדרש כדלקמן:
"קרא את יהושע. אמר לפניו: ריבונו של עולם, יטול יהושע ארכי [תפקיד] שלי, ואהא חי. אמר הקב"ה: עשה לו כדרך שהוא עושה לך. מיד השכים משה והלך לביתו של יהושע. נתיירא יהושע ואמר: משה רבי בא אצלי?! יצאו להלוך, הלך משה לשמאלו של יהושע. נכנסו לאוהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק עמוד הענן, הלך משה אצל יהושע ואמר לו: מה אמר לך הדיבור? אמר לו יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך? אותה שעה צעק משה ואמר: מאה מיתות ולא קנאה אחת"[4].
[לקובץ המאמרים על פרשת ואתחנן, לחצו כאן]
הפשט של המדרש האמור הוא ברור. משה מסרב להיכנס לארץ כנען כאשר מושכות השלטון מצויות בידי יהושע. החיידק השלטוני כל כך טבוע בתוכו עד שהוא מוותר על חלומו הגדול ביותר ובוחר למות מאשר להיות תחת שלטונו של אדם אחר, בארץ כנען. ומי שהתנהלות זו של משה, מזכירה לו את התנהלותם של אנשי השררה והצבא, מימי בן גוריון ועד ימינו אנו, לא טועה במאומה. כאז כן עתה, קשה להיות בדימוס.
[קראו עוד בהקשר זה: גרשון הכהן - חטא המרגלים כחטא יהודי מתמיד הולך ונמשך]
מקורות
[1] במדבר, פרק י"ד, פסוק ה'.
[2] שמואל דוד לוּצאטוֹ ,משורר, פרשן מקרא, בלשן עברי, פילוסוף, חוקר ספרות ומתרגם. איש תנועת ההשכלה היהודית, מראשוני אנשי חכמת ישראל וראש בית המדרש לרבנים בפדובה שבאיטליה. 1800 – 1865.
[3] שמות, פרק ל"ב, פסוקים ט"ו – כ"ט.
[4] מדרש דברים רבה, פרק ט', ה'.
אני חושב שהפרשנות שלך קצת מריחקת לכת. יומו הגיע. הוא היה זקן עייף ולא יכול היה יותר. אין זה הגיוני שהוא לא רצה להכנס לארץ סוף סוף והתרוץ שהוא לא המנהיג קלוש כמו כל התרוצים שהוא הכה את הסלע ולא דיבר. סתם פרשנות מוגזמת לדבר שלא אירע ממילא