[תמונת הנשיא לינדון ג'ונסון היא נחלת הכלל]
[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
מינויו של קולונל כריס באומן לאחראי במועצה לביטחון הלאומי בארה"ב על התיק הישראלי-פלסטיני, הוא אירוע ראוי לתשומת לב. הוא היה עוזרו של גנרל ג'ון אלן (John R. Allen) בגיבוש המלצות לסידוריי הביטחון לישראל במגמה לפתיחת הדרך להסדר הקבע, אליו ביקש שר החוץ גון קרי להוביל. תפיסת הגנרל אלן לסידוריי הביטחון, בוטאה במסמך מקיף ומפורט שהוכן במכון מחקר אמריקאי על ידי שני ישראלים ושני אמריקאים: אלוף מיל' גדי שמני ונמרוד נוביק הישראלים; ואילן גולדנברג וקולונל כריס באומן האמריקאים.
בתמצית עקרונית, מדובר בתוכנית להקמתה של מדינה פלסטינית בריבונות מלאה, בקווי 1967, בתיקונים קלים של גושי ההתיישבות, ובירתה בירושלים המזרחית. בנקודת המוצא לתכנית מונחת קבלה מוחלטת של הדרישה הפלסטינית לריבונות שלימה, ללא כל נוכחות של חיילי צה"ל בשטח מדינתם, מקו המים בירדן ועד גבול 1967.
כתחליף לדרישות מדינת ישראל לגבולות בני הגנה, בהם הדרישה לנוכחות צבאית ישראלית בבקעת הירדן - להבטחת פירוז המדינה הפלסטינית מנשק - התכנית מציעה מענה ביטחוני מגוון ומורכב: בין היתר באמצעות כוח צבאי אמריקאי, שיפעל בקו המים בבקעת הירדן. במבוא למסמך נכתב: "המטרה היא להראות כי אמצעי ביטחון מחושבים היטב, בהקשר של פתרון שתי המדינות, יכולים לתת לישראלים ולפלסטינים דרגת ביטחון, השווה או גדולה מזו המתקבלת מפריסת כוחות ישראלים בגדה המערבית."
[תמונת הגנרל ג'ון אלן היא נחלת הכלל]
הבעיה המהותית - הזועקת מהגיון המסמך - היא ההכרה וההסכמה לכך שמדינת ישראל הולכת ונעשית תלויה לביטחונה בכוחות זרים. לא זו בלבד שקשה להבטיח כי יעמדו על משמרתם בהצלחה, אלא גם קשה לדעת האם ימשיכו לשהות שם, גם כאשר יסבלו אבדות דוגמת אלה שסבלו בעשור האחרון בשהותם באפגניסטן ועיראק. מניסיוננו יש להזכיר כיצד בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, ערבות הנשיא אייזנהואר - שניתנה לבן גוריון לאחר מבצע סיני ב- 1956 - לא עמדה במבחן. עם דרישת הנשיא לנסיגה ישראלית ללא תנאי מחצי האי סיני, הבטיח התערבות אמריקאית אם המייצרים יסגרו שנית. בהגיע שר החוץ הישראלי אבא אבן לוושינגטון, במאי 1967, הסביר לו בכנות הנשיא דאז, לינדון ג'ונסון, שעם כל הכבוד להבטחה, היא נבחנת בהתייחסות מעשית להקשר הנסיבתי. כשצבאו מעורב במלחמה בווייטנאם, גם אם ירצה, לא ישיג כנראה תמיכת העם והקונגרס, להתערבות אקטיבית במזרח התיכון.
בכל דרך העניין העקרוני ביותר הוא שקיום גוש דן ושגרת יומה של מדינת ישראל, יהפכו להיות תלויים במסירותם ורצונם הטוב של כוחות זרים. זו הסוגיה העקרונית: האם כל מבוקשנו כיהודים במדינת ישראל מסתכם בשקיקה למקלט מוגן ליהודים נרדפים- גם אם יושג בחסות גוברת והולכת של כוחות זרים, או שאנו מבקשים מקום של חירות ומולדת, באחריות עצמית לביטחוננו ולריבונותנו.
אכן, גם כותבי המסמך מדגישים כי ביטחון ישראל ימשיך להיות מושתת על עוצמת צה"ל. אלא שקשה לתאר כיצד ובאילו תנאים תימצא הלגיטימציה הבינ"ל למתקפה של צה"ל אל עומק המדינה הפלשתינית, לכשיידרש. על התנאים שיכולים להצדיק פעולת כוחות צה"ל במרחב הפלסטיני נכתב: "הפלסטינים לעולם לא יסכימו לתת לישראל זכות כניסה מחדש, אך יש אפשרות שיהיה הסכם צדדי בין ישראל לארה"ב על התנאים בהם ארצות הברית תתמוך בפעולה חד צדדית של ישראל. בסופו של דבר ישראל היא מדינה ריבונית בעלת זכות להגנה עצמית. לפיכך היא יכולה להפר באורח חד צדדי את הריבונות של מדינה אחרת, אך תוך הסתכנות בסיכונים הנלווים, שאותם המנהיגות הישראלית תצטרך לשקול. "
הפלסטינים ישכילו, ככל הנראה, להתנהל בהיברידיות ובעמימות המאפיינים אותם, בכישרון ההיעלמות הטקטי והאסטרטגי שהשתכללו במימושם, באופן שלא יאפשר להעמיד את המדינה הפלסטינית כישות אויבת, שניתן להכריז עליה "מלחמה צודקת". בין במתכוון ובין שלא במתכוון, הם יוכלו לפעול באמצעות כוחות חתרניים "סוררים", חוץ מדינתיים, ועדיין להתחמק מנשיאה באחריות. ומה אז?
ביכולת לקיום תנאיי הפירוז, ראוי להטיל ספק. בעידן תפוצת הנשק הגלובלית, ביכולת ההברחה שאינה ניתנת לפיקוח, כפי שמתרחש בזרימת הנשק לחמאס בעזה ולחיזבאללה בלבנון, יחד עם כושר היצור המקומי ההולך ומשתכלל, אין יכולת להבטיח פירוז ממשי ללא קיום מאמץ מתמיד מתוך בידוד מלא של המרחב ובמאמץ מתמיד בפעולה מתוך השטח.
ראוי לתת דעתנו לתרחיש מלחמה ביותר מזירה אחת במקביל. אם תפרוץ מלחמה, למול מדינת פלסטין ביהודה ושומרון, היא יכולה להתרחש במקביל ללחימה בזירות נוספות: לבנון, עזה, וכו'. מצב זה לא יאפשר ריכוז מאמץ צה"לי לזירת יהודה ושומרון, אשר מעצם קרבתה הגאוגרפית למרכז האוכלוסייה של מדינת ישראל, תקיפה פלסטינית - באש או בפעולה קרקעית - עלולה לפגוע בו פגיעה קשה. בתנאיי המלחמה החדשה, השונים מהותית מאלה שהיו בשטח ביוני 1967, הקשיים לכיבוש השטח מחדש יועצמו שבעתיים.
תוקף המסמך לאור שינוי הנסיבות: את תקפות שיטת המענה הביטחוני המוצע במסמך יש לבחון בממד הזמן ובהקשרים הנסיבתיים הנתונים לשינוי. כאשר מדברים על מענה אחראי ובר מימוש, ראוי לשאול, על טווח איזה זמן מדובר? עשר שנים? חמישים שנה? מי יודע מה תהיה אז ההתרחשות הנסיבתית שבהקשרה תיבחן היכולת להעניק הגנה למדינת ישראל שהצטמצמה לשפלת החוף. האם לא נדרשת אחריות ניהול סיכונים, גם לגבי התרחשות נסיבתית המצויה עדין מעבר לאופק?
הערה עקרונית לסיכום: ראוי לבחון, עד כמה אנו עצמנו - בהדגשת היתר בה הדגשנו במשך העשורים האחרונים את החרדה לביטחוננו, כעמוד תווך מרכזי לבחינת כל הצעת פתרון - יצרנו את הרקע לתכנית הגנרל אלן. הרי לכך נועד מסמך הסידורים הביטחוניים: להצבת מענה טכני לכל סוגיות הביטחון המוכרות, עד שלא תיוותר ביד הנהגת מדינת ישראל שמץ אפשרות לחמיקה באמתלה ביטחונית, מ"פתרון השלום".
בתיאור מאמצי שר החוץ לשעבר, ג'ון קרי, ציין תומס פרידמן (N.Y. Times' 17.2.2013) כי עם המענה הביטחוני שהציג גנרל ג'ון אלן לדאגותיה הביטחוניות של מדינת ישראל, ממשלת ישראל הולכת ומגיעה לצומת שיאלץ אותה לבחור בין שלום לבין אידאולוגיה. אולי שכחנו, הגנת הקיום הלאומי, כפי שנובע מהגדרת הביטחון הלאומי של צה"ל, אינה מחויבת רק לעצם הגנת הקיום הפיזי של האזרחים במדינה, אלא גם להגנת האינטרסים הלאומיים. מה שנחשב לאינטרס לאומי, דוגמת ריבונות עם ישראל בבירתו בירושלים, רחב בהרבה מתכניי המלצות טכניות של תכנית סידוריי ביטחון, טובה ככל שתהיה. הביטחון הוא רק אמצעי, לא תכלית לעצמה. גם בהיבט המקצועי הענייני, תכנית גנרל אלן רחוקה מלהניח את הדעת. אבל ברמה העקרונית, היא מתעלמת לחלוטין מהאפשרות, שעם ישראל - בחידוש חייו במולדתו - מונע על ידי משהו עצום פי כמה מעצם הצורך במענה טכני לחרדת הביטחון.