[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Waiting For The Word לאתר flickr]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר 929, והוא מופיע פה באישורם ובאישור המחבר]

'איה אלוהיך?'

את ערגת האיל לאפיק המים שיבש (תהילים מ"ב), מוצע לקרוא כביטוי למצבו של אדם שזכה להשראה גדולה או לחסד האל שלפתע נמוגו.  מאז ראשית ימי האדם, יצירה אנושית גדולה, גילויי גבורה ומנהיגות, נראו כרוח אלוהים, כמתנת שמים. את דוד הצעיר תארו נערי שאול : "יודע נגן וגיבור חיל, ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו." (שמואל א' ט"ז, י"ח) גם אדם בעל כשרון מיוחד, שזכה להשראה גדולה, יודע עד כמה הוא חייב לה את הישגיו. כשלפתע ההשראה נעדרת, הכמיהה אליה היא עניין קיומי, כצמא למים: "צמאה נפשי לאלוהים, לאל חי..." (תהילים מ"ב, ג') את החסך הנורא הבא עם אובדן ההשראה, מזהים מיד לא רק באופן פנימי ואישי, היא ניכרת לכל האחרים שנחשפו לביטוייה  ולנוכח היעלמותה שואלים  "איה אלוהיך?"

כל אמן או מנהיג יודעים לתאר עד כמה מיטיב הפרק לבטא את עומק החלל הנוצר בהם, עם אובדן ההשראה ומתנת האל. "תהום אל תהום קורא לקול צינוריך, כל משבריך וגליך עלי עברו. אומרה לאל סלעי, למה שכחתני."  בזעקת המשבר חוזרת ההתרסה המשפילה של אלה המתבוננים בצרות עינם: "חרפוני צוררי, באמרם אלי כל היום, איה אלוהיך?"

בניגוד לבשורה המודרנית, לא הכל טמון רק באדם. דווקא אנשים שזכו לחולל יצירה אנושית גדולה, או ביטאו מנהיגות גדולה, יודעים עד כמה הם תמיד "כאיל על אפיקי מים", בתלות נצחית ובציפייה נצחית אל משהו שמעבר להם.

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי joe m devereux לאתר flickr]

התלות שאין ממנה מפלט במתנת השמים, היא מקור השבר אבל היא גם מקור התקווה. ההשראה ומתנת השמים הן אכן ארעיות וחולפות, אולם הציפיה לישועה תלויה באדם ביכולתו להשתוקק ולייחל ובה טמון הכוח להמשיך גם במצוקת ההעדר. "מה תשתוחחי נפשי.. הוחילי לאלוהים כי עוד אודנו ישועות פני ואלוהי."(תהילים מ"ב).

איך מתקיימים עם תודעת ה'העדר'?

ביסוד ההתהלכות האמונית, מונחת השאלה איך מתקיימים עם תודעת ה'העדר', ולעתים אף מה שנראה כנטישת האל את מאמיניו המייחלים לו. חוויית החיים מלמדת איך דווקא בעומק ההכרה במצוקת ההעדר, טמון כוח האמונה כמקור עוצמה. הגילוי וההעדר הם תמצית חווית האמונה. זה הדבר המשמעותי שמסמנת ליהודים הלבנה בחידושה ובהיעלמותה, כנאמר בקידוש לבנה: "הריני מוכן ומזומן לקיים המצווה לקדש הלבנה, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם, בשם כל ישראל."

בימים שלפני חורבן גוש קטיף, יום לאחר הצהרת הרב אליהו (ראו תמונה משמאל): "היה לא יהיה", שאלתי את הרב ניר בן ארצי, איך הוא מעז? והרי גדולים וצדיקים ציפו לנס שלא הגיע.

לאדם מאמין, המודע למצוקת העלמות האל והערגה הבלתי מתממשת, כאיל העורג על אפיקי מים, חורבן גוש קטיף כמו משברים אחרים, לא רק שאינם צריכים להיתפס כמשבר אמונה, אלא כמרכיב בסיסי בעצם חוויית האמונה.

בלי הכרת המצוקה הכרוכה  בהעלמות האל, אין לאדם כל גישה לפרקי תהילים, "האזינה אלוהים תפילתי, ואל תתעלם מתחינתי." (תהילים, נ"ה, ב'),

כן לפעמים, האל נראה כמתעלם. אלא  שפעמים רבות דווקא מהמקום הזה מתחילה הישועה הגלויה, כמו בצאת ישראל ממצרים.

[משמאל, תמונת הרב מרדכי אליהו: "היה לא יהיה". התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי דוד בלחסן, מנהל אתר harav.org. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC0]