[בתמונה: ציור לחנוכה / נס מציאת כד השמן / ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

[לקובץ המאמרים באתר בנושא חנוכה, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן]

עודכן ב- 9 בדצמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

משחר ילדותינו למדנו כי חג החנוכה נחוג בעיקר אודות נס פח השמן, שהספיק לשמונה ימים, בה בשעה שכמות השמן שלו אמורה הייתה להספיק ליום אחד. אולם  הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה אומר דברים אחרים בתכלית כדלקמן:

"בבית שני, כשמלכי יוון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות; וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלהי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני. וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ"ה בחדש כסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן כ"ה בכסליו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס."[1].

לשון אחר, הדגש של הרמב"ם אודות חג החנוכה נסב בעיקרו על עניין פוליטי ומדיני, ופחות על נס פח השמן הידוע. קביעה זו יש בה קושי גדול מאוד. האם הרמב"ם לא ידע איזה אופי הייתה  מלכות ישראל הנזכרת?. קודם שננסה להשיב על כך, נתמקד בקיצור נמרץ בדמותם של אלכסנדר ינאי, הורדוס ואגריפס הראשון והשני  שהיו השליטים הבולטים של התקופה.

[בתמונה: ציור לחנוכה / בימים ההם בזמן הזה / ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

אלכסנדר ינאי מלך יהודה, נולד בשנת 126 לפנה"ס ומלך בערך משנת 103, ומת בשנת 78 לפנה"ס.  לצד מלחמותיו הרבות להרחבת שלטונו ביהודה, הוא נודע במקורות כאחד שלחם מלחמת חורמה בפרושים (חכמי התקופה).

התנגשות ראשונה בין ינאי לפרושים, הייתה בינו לבין גיסו שמעון בן שטח ראש הסנהדרין. בעקבות המקרה שעבדו של ינאי רצח אדם. שמעון בן שטח רצה לדון במקרה ואף שלח לינאי שאף הוא צריך לעמוד באותו בירור משפטי. ינאי אמנם הגיע לדיון אולם הגעתו לאולם בית המשפט,הטילה מורא על כל הנוכחים ועל העדים ובכך לא היה ניתן להגיע למשפט צדק.[2]

לאחר קרבות אין ספור, כשל ינאי המלך במסעו צבאי כנגד הנבטים בגולן, ונחל שם תבוסה קשה. עקב כך, התפרץ מרד נגד שלטונו שנמשך כשש שנים. בעקרון, המורדים היו מעדת הפרושים כנגד המלך ינאי, שגובה בעיקר על ידי כת הצדוקים שהיוו את האליטה הכלכלית והכוהנית בארץ יהודה. הסכסוך הפיל חללים רבים, ולפי דברי יוסף בן מתתיהו, כחמישים אלף איש נספו במלחמת אחים זו. יתרה מכך. קיימת עדות גם במגילות קומרן שלקרת תום הסכסוך האמור, צלב ינאי המלך כשמונה מאות פרושים בבת אחת[3]. גם אם מדובר במספרים מוגזמים, הרי שאלכסנדר ינאי אינו יכול להיחשב כדמות מופת מוסרית לכל דבר ועניין.

הורדוס (‏74  לפנה"ס - 4 לפנה"ס), נודע בעיקר אודות במפעלי הבנייה המפוארים שיזם, ובראשם שיפוץ בית המקדש השני, ומנגד הוא נודע בשלטונו האכזר, שהרג ללא אבחנה באויביו ובבני משפחתו הקרובים גם יחד.[4]  למרות שעיקר הידיעות ההיסטוריות על הורדוס באו מבית מדרשו של יוסף בן מתתיהו, שנתפס כמקור בעייתי ולא תמיד אמין, הרי ניתן בכל  זאת להעריך כי חלק ניכר  ממעשי האכזריות שמתוארים אצל יוסף בן מתתיהו, אכן קרו ברובם[5].

[בתמונה: הורדוס כובש את ירושלים, ז'אן פוקה. התמונה היא נחלת הכלל]

כבר עם עלייתו לשלטון הנהיג הורדוס טרור פוליטי כדי להבטיח את כיסאו. הוא הוציא להורג ארבעים וחמישה מראשי המשפחות הנכבדות מאנשי אמונו של אנטיגונוס יריבו. במקביל הוא  הוציא להורג עשרים ואחת  מחברי הסנהדרין שהשתתפו במשפטו, שתים עשרה שנים קודם לכן. גל הרציחות רק הלך והחריף, והורדוס אף רצח את אשתו מרים והוציא להורג את השרידים של בית חשמונאי. תקצר היריעה מלפרט את מעלליו הרעים, אשר על כן, כיצד יכול הורדוס להיחשב כסמל למלכות ישראל מההיבט המוסרי והדתי לפי שיטתו של הרמב"ם?.

מספר שנים לאחר מות הורדוס חזרה ממלכת יהודה לתקופה קצרה להיות שוב מאוחדת ויהודית תחת שלטונו של אגריפס הראשון (10 לפנה"ס – מרץ 44). אגריפס היה  יהודי-רומאי צאצא לבית הורדוס ומלך יהודה האחרון כאמור, שבו כאמור חזרה ממלכת יהודה לימי זוהרה. אמנם אגריפס לא היה רוצח המונים כהורדוס, אולם גם הוא עסק בשימור שלטונו באמצעות טרור של רצח. הוא לא זנח את קשריו עם האוכלוסייה הנוכרית, הוא בנה מקדשים וקישט ערים הלניסטיות ברחבי ממלכתו. אגריפס גם רדף כמה מראשי הכנסייה הנוצרית הצעירה. הוא היה אחראי הבכיר להוצאתו להורג של השליח הנוצרי  יעקב בן זבדי והתכוון להוציא להורג גם את פטרוס, אולם זה האחרון  הצליח להימלט מירושלים מבעוד מועד. ככל הנראה רדיפתו של אגריפס את הכנסייה לא נבעה ממניע דתי, אלא מכך שהייתה קיימת תסיסה משיחית בכנסייה שאיימה לערער את הסדרים המדיניים בממלכה, והשליחים שאגריפס רדף היו מעורבים במהומות משיחיות[6].

עם מותו החליפו בנו אגריפס השני, שלא צלח בידו לדכא את רוח המרד נגד רומי. למרות נאומיו והטרור שהפעיל כנגד המורדים פרץ המרד הגדול בשנת 66 לספירה כנגד רומי שסופו חורבן בית המקדש והרס ירושלים[7].

 הנה כי כן,  גם אגריפס הראשון והשני אינם יכולים לשמש למגדלור דתי או מוסרי לשלטון ראוי ההולך לפי חוקי האבות, ולכן חוזרת השאלה ביתר שאת כלפי קביעתו של הרמב"ם, שרואה דווקא בפן המדיני בתקופה זו את עיקר הנס של חנוכה.

את הרציונל של הרמב"ם ניתן אולי להסביר מניסיונו האישי. ללא ספק ידע הרמב"ם אודות אופיים של ינאי הורדוס ואגריפס, אולם כיהודי שנאלץ להימלט מספרד לצפון אפריקה ומשם לברוח לארץ ישראל ולמצרים בגלל שלטון קנאי שהצר את צעדיו הוא הבין שללא ריבונות אין כלום.

[לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן]

[בכרזה: הרמב"ם על מוסריות וריבונות... הכרזה: ייצור ידע]

לשיטתו, עדיפה ריבונות יהודית שמוסריותה שנוי במחלוקת, על פני מצב בו אין ריבונות יהודית כלל. הרמב"ם לא היה אדם נאיבי, והוא ידע שקשה לתקן את אופיו הרצחני של הורדוס או ינאי. אבל, האלטרנטיבה בה ישלוט גורם נוכרי על פני אנשים מהסוג הזה גרוע בעיניו יותר.

לאור רציונאל זה אומר הרב יהודה עמיטל על קביעתו של הרמב"ם את הדברים הבאים:

"זהו המודל שלאורו עלינו לבחון את מדינת ישראל של היום...: ימי בית שני. קיום לאומי עצמאי, שעדיין אינו שלם, אך אין להתעלם מן ההיבטים החיוביים שבו. מנהיגינו שלנו היום אינם גרועים ממלכי בית חשמונאי, ומדינתנו אינה גרועה ממדינתם. להפך: מבחינה מוסרית, ההנהגה שלנו, וגם החברה שלנו, עולות בהרבה על אלו שלהם"[8]. רוצה לומר שכל אלה שמתנגדים  לציונות ולראשי הממשלה שנבחרו מרגע הקמת המדינה ואילך, בטענה שהם לא מספיק מוסריים או לא הולכים בדרכי אבות, יש להם לעיין היטב בדבריו של הרמב"ם שהובאו לעיל, ולהודות על המצוי.

[לקובץ המאמרים באתר בנושא חנוכה, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2020), ריבונות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 9/7/20.

[1] רמב"ם, משנה תורה, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק א', הלכות א' – ג'.

[2] בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ט. וראה -צביה כפיר, ‏ אגדה אמוראית בתחפושת היסטורית, טורא, אסופת מאמרי הגות ומחקר במחשבת ישראל, ג', הקיבוץ המאוחד, תשמ"ט.

[3] ראה - אריאל רפפורט, אהרן פפנהיימר. פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני: ספר זיכרון לאברהם שליט. יד יצחק בן צבי, 1980, עמוד 93.

[4] על הורדוס ופועלו ראה:

• אברהם שליט, הורדוס המלך - האיש ופעלו, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תש"כ 1960.
• מרדכי נאור (עורך), המלך הורדוס ותקופתו: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1987.
• אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, ירושלים, כתר, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2007.
• טום מולר, הורדוס, מפעלי הבנייה המפוארים של מלך שנוי במחלוקת, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 127, דצמבר 2008.

[5] ראה -, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism - Menahem Stern Herodotus to Plutarch, LII. Ptolemy The Historian, p.355-356; Jerusalem 1976

[6]  על אגריפס ראה - דניאל שוורץ, אגריפס הראשון; מלך יהודה האחרון, ירושלים, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשמ"ז; הדפסה חוזרת: תש"ע-2010.

[7] ראה - יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 11 ואילך.

[8] על פי שיחה של הרב עמיטל בישיבת אלון שבות, גיליון אלון שבות , מספר 151, 1999.