פנחס יחזקאלי: אלימות משטרתית ואמון ציבורי

כרזה בעקבות אירוע השימוש בכוח במאי 2016

[כרזת מחאה שהופצה בפייסבוק בעקבות האירוע האלים ב'סופר יודה' (האמן לא ידוע]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

כל אקט של אלימות משטרתית - משמע, של שימוש בכוח פיסי על-ידי שוטרים, תוך ניצול סמכות הכפייה שניתנה בידם למטרות לא ראויות - מכיל לפחות מרכיב אחד מתוך שניים אפשריים (יחזקאלי, 2014):

  • חוסר הצידוק למעשה (הוא נעשה למטרות לא ראויות).
  • וכשיש צידוק, חוסר פרופורציה בין מידת השימוש בכוח, למידת הצורך הנדרש, לצורך השגת התכלית המשטרתית.

במקרה השימוש בכוח על ידי לוחמי משמר הגבול, כנגד עובד המרכול הבדואי, מייסם אבו אל קיען, במאי 2016, עסקו התקשורת, חברי הכנסת והציבור הרחב ברשתות החברתיות במרכיב הראשון דווקא, אבל המשטרה כשלה במרכיב השני!

השימוש בכוח היה מוצדק אבל...

ככה זה שאמון הציבור במשטרה מצוי בשפל חסר תקדים. כולם מצפים מהמשטרה לגרוע ביותר... ידוע לכולם, שסרטוני וידאו שצולמו מזווית מסוימת אינם מראים את כל התמונה. אבל די היה בהפצת הסרטון הראשון לגרום לכך, שהמשטרה ספגה גינויים מקיר לקיר, ושכרזות מחאה נגד האלימות המשטרתית מילאו את הרשתות החברתיות (ראו דוגמה בכרזה שלמטה, שהופיעה בפייסבוק ביום שלאחר האירוע):

כרזה על אלימות שוטרים

לחדי העין שבינינו היה ברור כבר בהתחלה שאין זה מקרה קלאסי של שימוש אסור בכוח:

  • גרסת החשוד - שיהיה מוכן להזדהות רק בפני שוטר במדים - בעייתית. כל ילד שרואה סדרות טלוויזיה יודע, ששוטרים פועלים הרבה ללא מדים, וגם כשאינם בתפקיד. על פניו מדובר בהתחכמות.
  • העובדה, שהשוטרים ביקשו תגבורת, מעידה על כך שלא נלהבו לעימות (די לראות את הסערה התקשורתית על מנת להבין, את המחירים שמשלמים שוטרים בימינו על עימותים כאלה).
  • היה ברור שהחשוד סרב להיעצר, ושנעזר בעובדים האחרים במרכול על מנת לסכל את המעצר.
  • העובדה ששניים מהשוטרים נזקקו לטיפול רפואי.

כשהתקשורת הקרינה גם סרטונים אחרים הסתבר, שהמציאות שונה לחלוטין: שהשוטרים הזדהו, שהעובד סרב להזדהות ושעובדי המרכול עשו הכל להפריע להם לבצע את תפקידם (ניתוח מפורט של האירוע ראו למשל אצל: הלמר, 2016).

עובדה זו גרמה למפכ"ל אלשיך לקבול על כך, ש"המשטרה הפכה לשק חבטות של התקשורת", וכי שוטרים מחכים לכך שיפסיקו להיות מושמצים (שטיינמץ, 2016), אבל הטרוניה הזו רק גרמה לפרץ נוסף של ביקורת ברשתות החברתיות, ולכרזות מחאה ולגלוג נוספות, נוסח הדוגמה שמשמאל.

למרות זאת, יש בטרוניה הזו הרבה... סביר להניח כי בארצות הברית, היה אירוע כזה מסתיים במעצר תקיף ואלים של החשוד, וגם של חבריו שניסו למנוע את המעצר, שהיו מובאים לדין בגין הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. במילים אחרות, סביר להניח שהחשוד היה מתחכם הרבה פחות, לו עמדו מולו שוטרים אמריקנים, גם ללא מדים...

הבעיה: חוסר מקצועיות

המשטרה כשלה בפרופורציות. בשום פרוטוקול של דרכי הנטרול של חשוד לא מופיע אגרוף בעין.

דומה שהשוטרים התאפקו עד שהאירוע יצא משליטה, ומרגע שיצא משליטה, ומאחר וממילא ידעו שיואשמו ושהאירוע יהפוך למתוקשר, הפך השימוש בכוח לסוג של נקמה.

זה כבר עניין של מקצועיות צרופה, ומקצועיות אף פעם לא הייתה הצד החזק של משטרת ישראל...

האם פיקוד המשטרה, לאורך השנים, מודע לבעיה ולחומרתה?

ברור, שהרי האלימות הזו מלווה את משטרת ישראל מתקופת היוולדה. מאז 1980, לאלימות הזו יש גם תיעוד תורתי: רוב הוועדות שהתמנו לדון באספקטים כאלה ואחרים של עבודת המשטרה, התמקדו באלימות השוטרים, ובחיפוי עליה:

  • ועדת סירוטה-איתן, 1980 בנושא שימוש לא חוקי בכוח של שוטרים: וועדה ציבורית שמינה שר הפנים והמשטרה דאז, יוסף בורג, בראשות פרקליטת מחוז המרכז דאז, שרה סירוטה ומבקר המשטרה דאז, שמואל איתן. הוועדה בדקה את הטענות בדבר שימוש לא חוקי בכוח של שוטרים בזמן מעצר וחקירה, ואת דרכי הטיפול בתלונות אזרחים. הוועדה ראתה את "שורש הרע" בקיומו של מסר כפול בסוגיית אלימות השוטרים – אחד להלכה והשני למעשה. הדוח מתאר כיצד התייחסו המפקדים בשטח לתופעה בעצימת עין (הוועדה משתמשת בביטוי "קשר השתיקה"), שהשפעתה הטבעית התבטאה בחוסר אובייקטיביות, בטיוח, בחוסר מקצועיות בחקירות של שוטרים ובאי מיצוי הדין (סירוטה ואיתן, 1980). מסקנות הוועדה הביאו ב- 1982 להקמת המחלק לחקירות הפנים במשטרה (מח"פ) ולהרחבת היחידה לתלונות הציבור (יחזקאלי, 2004, עמ' 82).
  • דוח מבקרת המדינה, 1991 בנושא חקירות שוטרים: הדוח התבסס על חומר שהוגש למבקרת על ידי ראש מחלקת חקירות הפנים דאז של המשטרה, ניצב משנה בלה ויינשטוק. הוא כלל טענות על טיוח חקירות ועצימת עיניים מצד מפקדי המשטרה (מבקר המדינה, 1991, עמ' 362), והביא לכך שנושא חקירות השוטרים הועבר למשרד המשפטים (המחלקה לחקירות שוטרים, מח"ש), תחת אחריות פרקליטות המדינה.
  • דוח מבקר המשטרה, אברהם אדן, 1993 בנושא הטיפול באלימות שוטרים: דו"ח זה מתייחס לנושא הטיפול המערכתי בתופעת אלימות שוטרים. הדו"ח התרכז בשאלה מדוע ממדי התופעה אינם מצטמצמים, למרות העלייה במודעות אליה, במוטיבציה ובנכונות להשקעת משאבים לפתרונה. מסקנת המבקר הייתה כי התנהגות אלימה, חוזרת ונשנית, כנגד אזרחים, היא יותר "נסבלת", נסלחת וחמורה לעין שיעור פחות מפגיעה בסדר ובמשמעת הפנימית בתוככי המשטרה. הביקורת מצאה עדויות בדבר טפילת אשמות שווא כנגד מתלוננים. המבקר טען, כי לא מוצה הדין עם שוטרים אלימים מועדים. תוצאה מכך, שוטר אלים יכול היה להופיע בפני דין משמעתי כנקי או טהור עקב חוסר הרשעות קודמות או מספר קטן מהן (אדן, 1993).
  • וועדת קרמניצר, 1994 ליישום מסקנות דוח אדן: בעקבות דו"ח אדן וכחלק מהמלצותיו, הוקמה, בתחילת שנת 1993, ועדה ציבורית ברשות המשפטן פרופסור מרדכי קרמניצר, ובה השתתפו נציגים מהמשטרה, משרד מבקר המדינה, משרד המשטרה, הפרקליטות ואנשי אקדמיה. ועדה זו הגישה את המלצותיה ביוני 1994. המלצות "ועדת קרמניצר" התחלקו לשני תחומים עיקריים: תחום מניעת התופעה בכלל, ותחום האיתור והטיפול באירועים ספציפיים על אלימות שוטרים בפרט. בין ההמלצות של הועדה בתחום הראשון ניתן לציין: בדיקה ושינוי הכלים והקריטריונים לגיוס שוטרים; הארכת תקופת הניסיון לשנתיים, במהלכה יקוימו הליכי בחינה ומיון נוספים, ופיטורין של שוטרים המגלים נטייה לאלימות; שילוב של מספר גדול יותר של נשים בתפקידי בילוש וסיור; ומתן משקל ניכר לפרופיל המשמעתי של השוטר לצורכי קידומו (קרמניצר, 1994).
  • וועדת אור, 2003 לבדיקת אירועי אוקטובר 2000: ב-8 בנובמבר 2000 מינה נשיא בית המשפט העליון דאז אהרן ברק את שופט בית המשפט העליון, תיאודור אור, לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת אירועי אוקטובר 2000, במהלכם פרץ גל של הפגנות ואירועי אלימות של ערביי ישראל כתגובת תמיכה על פריצתו של המאבק הפלסטיני המזוין בישראל. הוועדה הגישה את ממצאיה ב- 3 בספטמבר 2003. היא מתחה ביקורת קשה על התנהלות המשטרה ועל האלימות שהפגינה, שגרמה למותם של 12 ערבים אזרחי ישראל ופלסטיני שאינו אזרח ישראלי. הוועדה המליצה על שינוי דרכי הטיפול שלה בהפגנות, ועל הצורך להצטייד באמצעי פיזור הפגנות פחות קטלניים. הוועדה הטילה אחריות ישירה ועונשים על מפקדים במשטרה, ביניהם, המפכ"ל דאז יהודה וילק ומפקד המחוז הצפוני דאז, אליק רון. הדו"ח גם כלל ביקורת קשה על הדרג הפוליטי, בראשות אהוד ברק, השר לביטחון פנים דאז שלמה בן-עמי וחלק ממנהיגי הציבור הערבי. עוד קבעה הוועדה, כי: "... מתוך הדיווח והתיעוד של אירועים בהם נטלה המשטרה חלק, עולה החשש, כי במשטרה לא השתרשה תרבות של דיווח ותחקיר מלא ואמתי בזמן אמת... גם בצמרת המשטרה התגלתה תופעה של אי-דיווח על נושאים בעייתיים, ובפעמים אחרות – של מתן דיווחים חלקיים, אשר לא-תמיד שיקפו את מצב הדברים במלואו (ועדת אור, 2003, סעיפים 27, 28, עמ' 773-772).
משמע, למרות מודעות צמרת המשטרה לבעיה, היא נמנעה בעקביות מלטפל בה, ונשאלת השאלה למה!

אז למה לא מטפלים?

האמת היא, שכמעט בלתי אפשרי לשרש תופעות של אלימות מתוך משטרה שתרבותה מקדשת שימוש בכוח. מה שמניע מערכות חברתיות הוא עוצמה ומאבק על עוצמה. כאשר פרטים במערכת מקבלים עוצמה אישית יוצאת דופן, רק צפוי הוא שיעשו בעוצמה הזו שימוש לא ראוי מסיבות שונות. זהו קונפליקט, שלא ייפתר לעולם, בין החובה המקצועית להתנהג בהתאם לדרישות התפקיד; לבין השאיפה, שתמיד תהיה, לממש את אותה עוצמה.

הבעיה אינה משטרתית, והיא מאפיינת כל גורם אנושי שהועצם בסמכות של כפיה. כך למשל נמצא בתחקיר ידיעות אחרונות במאי 2006, כי עולה כי בבתי חולים ברחבי הארץ, הצוות הטיפולי נוהג לקשור מטופלים פסיכיאטריים, מדי יום לשעות ולימים ארוכים, או מאיימים עליהם בקשירה, גם למטרות ענישה, בניגוד מוחלט לנהלים (דרסלר, 2016).

מטוטלת

כמו בתחומים אחרים גם בתחום השימוש בכוח, מערכת מורכבת מטבעה אינה יכולה להגיע לאיזון אופטימלי. לכן, גם אם מטפלים, לא תגיע המערכת לאופטימום ותנוד תמיד כמטוטלת (ראו תמונה משמאל; תמונה חופשית שהועלתה על ידי John Morgan לאתר flickr], בין עודף שימוש בכוח, לשימוש חסר בסמכות הכפייה: לכן, יש משטרות שלוקות באלימות כרונית, ולעומתן, אחרות שלוקות בחוסר מוטיבציה כרונית להפעיל כוח, למשל כנגד ציבורים בעייתיים, מחשש שיתויגו כאויבי הרב-תרבותיות. זה הופך את העיסוק בסוגיה זו לסיזיפי מאוד...

יתרה מכך, יציאה נגד תרבות המשטרה הופכת את המפכ"ל לאויב במנגנון, והמערכת יוצאת כולה נגדו. המפכ"ל האחרון, שניסה לפעול נגדה, לפני רוני אלשיך, היה אסף חפץ בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת. היום אלשיך מנסה במידה רבה לשחזר את אותה מהפכה שנכשלה וגם סיכוייו קלושים. די לעקוב אחר מסע הדה-לגיטימציה נגדו, שמובילים עיתונאים מסוימים - המוזנים על ידי המתנגדים לשינוי מתוך המשטרה - כדי להבין, עד כמה הסיכוי להוביל שינוי כזה בהצלחה הוא מזערי...

זו הסיבה, שפיקוד המשטרה הזניח במודע, לאורך שנים, את הטיפול בתרבות המשטרתית. בתחום אלימות השוטרים, מפקדי המשטרה רק עברו מחיפוי אקטיבי על מעשי אלימות להסתייגות פומבית מהמבצעים שנתפסו, ולנקיטת צעדים קשים כנגדם. זאת, בתקווה שהמורסה המוגלתית לא תתפוצץ בקדנציה שלהם.

היו גם הצלחות מסוימות בהקטנת הנגע, למשל בתחום החקירות המשטרתיות (בעיקר מסיבות טכנולוגיות, למשל בשל הצורך לתעד חקירות). למרות זאת, אלימות השוטרים חיה וקיימת, כי היא מרכיב בסיסי בתרבות הארגונית של המשטרה.

אין ארוחות חינם: סוגיית המחיר

אבל גם להזנחה יש מחיר... כיוון שאין ארוחות חינם, איבדה המשטרה בתחום זה, באופן מוחלט, את אמון המוסדות בסביבה המשימתית שבה היא פועלת: קיימת שחיקה מתמדת באמון בעדויות שוטרים בבית המשפט בעבירות של תקיפת שוטרים והפרעה לשוטר, וקיימים מקרים רבים של זיכוי נאשמים מעבירות אלה. זאת בשל הנטייה של שוטרים ליזום האשמות שווא בגין תקיפת שוטרים נגד אזרחים שהוכו. עקב כך, נלקחה ממשטרת ישראל ב- 2010  הסמכות להעמיד לדין אזרחים בגין תקיפת שוטר, והועברה לידי הפרקליטות (חובל, 2014).

ובתחום התקשורת ובתחום הציבורי - חבל על הזמן... אמון הציבור במשטרה אבד ואיננו. מן הסתם צודק המפכ"ל, שהמשטרה אכן הפכה לשק חבטות, אבל היא גם הרוויחה את זה ביושר רב...

לסיכום

התרבות המשטרתית איננה רק הטרדות מיניות. אחד הצדדים הבעייתיים ביותר שלה הוא אלימות השוטרים, שהטיפול בו קשה וסיזיפי, תוצאותיו אינן מעודדות בדרך כלל, אך מבטיחות התנגדות בוטה לשינוי, מצד המנגנון המשטרתי, והרבה אי שקט במשטרה ובתקשורת.

רוני אלשייך מונה למפכ"ל על מנת לטפל בתרבות הזו. התוצאות עד כה בעייתיות למדי (יחזקאלי, 2016).

ועוד הערה אחת בשולי המאמר: אם היו לשוטרים כבר מצלמות אישיות, כל זה כבר לא היה קורה...

מקורות והעשרה

3 thoughts on “פנחס יחזקאלי: אלימות משטרתית ואמון ציבורי

  1. Pingback: פנחס יחזקאלי: ימי אלשיך – אוסף כרזות מחאה וסרטונים - ייצור ידע

  2. Pingback: אבי ברוכמן: חולשת ארגוני האכיפה ונטילת החוק לידיים - ייצור ידע

  3. Pingback: שוטרים, הפעילו עליכם מצלמת אקשן! - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *