[בתמונה: דיוקנו של ברוך שפינוזה. התמונה היא נחלת הכלל]
[לקובץ המאמרים על ברוך שפינוזה, לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 10 בדצמבר 2021
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
נהוג לחשוב כי שפינוזה, בעקבות החרם שהוטל עליו היה אדם בודד ורעב ללחם, אולם המציאות הייתה שונה בתכלית. אמנם בקרב בני עמו הוא הוצא מהקהל, אולם הוא היה מוקף חברים נאמנים כל חייו. חלק מחבריו תמך בו כלכלית, כך שהאגדה שהוא נאלץ ללטש עדשות למחייתו אינה מדויקת כלל. הוא עסק בליטוש עדשות, אבל כחלק ממחקר מדע האופטיקה שצמח בימיו.
למי השתייך שפינוזה לאחר החרם שהוטל עליו? מבחינת הזיקה המדינית הוא השתייך לרפובליקה ההולנדית של זמנו, אולם הוא נחשב בעיניה כנטע זר, בהיותו בן מהגרים שבאו זה מקרוב להולנד; וגרוע יותר, הוא בא ממשפחה שחזרה ליהדות. רוצה לומר, שפינוזה לא קיבל את מלוא הזכויות האזרחיות כשאר נתיני הממלכה שהיו קלוויניסטים בדתם.
מלבד זיקתו הבעייתית אל המסגרת הפוליטית של זמנו, שפינוזה חרג מכל מסגרת דתית, בתקופה שבה היחיד כמעט לא היה יכול להתקיים או למצוא את זהותו בלעדיה. הוא אמנם יצא מהקהילה היהודית, אולם סירב בעקשנות להיטבל לנצרות או לקבל כל דת אחרת. המעגל היחיד אליו נכנס שפינוזה היה מעגל התבונה, שהוא סממן חילוני מובהק של העת החדשה.
גם בקרב אנשי הרוח של תקופתו היה שפינוזה יוצא דופן. הוא פיתח עולם מושגים אחר ושונה מעולם המושגים של דקארט ושל לייבניץ. פילוסופים אלה שמרו במשנתם על מעמד האל כחיצוני לעולם וכבוראו. לעומתם שפינוזה הוא אבי התורה האימננטית, שפירושה הישיר הוא זיהוי האל עם מכלול היקום וחוקיו. לשיטתו של שפינוזה, בניגוד לחלק מעמיתיו הפילוסופים, רק מתי מעט יכולים להשיג את העמקות הפילוסופית עליה דיבר מול ההמון הרחב שאינו מסוגל לכך (הראל, 2016).
הכוח המניע של היהדות...
ביסוד הדימוי של היהדות אצל שפינוזה, עומדת ההנחה כי היהדות הינה דת פוליטית. ככזו, דת זו הייתה תקפה כל זמן שמלכות ישראל התקיימה. ברגע שהיא נעלמה מעל בימת ההיסטוריה, הרי התבטל גם טעם הקיום של הדת היהודית, והיא נהפכה לדת מתה. ברם, היהדות והיהודים לא נעלמו מעל בימת ההיסטוריה, עובדה שסותרת לכאורה את עמדתו של שפינוזה לחלוטין. בכך עומד שפינוזה נוכח התופעה של קיום העם היהודי לאורך הדורות, למרות שלכאורה הוא היה צריך להיעלם מהעולם.
שפינוזה דוחה את ההסבר התאולוגי הרגיל - האומר כי עם ישראל קיים למרות חטאו, היות ובעתיד הוא יגאל על ידי האל - ומונה שני טעמים מרכזיים לקיום מפתיע זה:
- הטעם הראשון – שנאת הגויים: שנאה זו מקיימת את היהודים, למרות הפרעות והגירושים שהם מנת חלקו של העם היהודי. בפועל שנאה זו מחזקת את גיבושם הפנימי ואת כוח שרידותם כקבוצה אתנית: "כיום היהודים אין להם בהחלט שום דבר שיוכלו ליחס לעצמם על פני כל שאר העמים. ואילו העובדה שהם החזיקו ומחזיקים מעמד שנים הרבה כל כך מפוזרים וחסרי ממלכה אינה פלא כלל וכלל מאחר שנבדלו מכל העמים באופן שהעלו עליהם את שנאת כולם, והם נבדלים לא בלבד במנהגים חיצוניים בהפך ממנהגי שאר העמים אלא גם באות ברית המילה שעליה הם שומרים באדיקות מופלגת" (מאמר תיאולוגי מדיני, פרק ג', עמוד 56).
- הטעם השני - עוצמת האמונה היהודית הקיימת בקרב בני עמו, היא גורם אימננטי לקיומו: שפינוזה אמנם טוען בלהט כי מדובר באמונה תפלה שאבד עליה הכלח, אולם הוא אינו נשאר שווה נפש נוכח עוצמתה של היהדות ומכיר בכוחה הרב, ככוח מניע לקיומה של היהדות. בעצם האמונה התפלה היהודית, המלכדת את העם, גורמת לבוז כלפי הסביבה הנוצרית, ומזינה את שנאת הגויים כלפיהם.
כך קושר שפינוזה את שני הגורמים הללו לכוח מניע, רב עוצמה, המקיים את היהדות לאורך בימת ההיסטוריה.
בשל קיומם של כוחות מניעים אלה, שפינוזה לא פוסל את הקמתה של מדינה עברית בעתיד כדלקמן: " אני סבור כי ברית המילה יש לה בנידון זה השפעה גדולה כל כך עד שאני משוכנע כי היא לבד תקיים את העם הזה לעולמים. יתר על כן, אלמלא ריככו יסודות אמונתם את נפשותיהם, הייתי מאמין בהחלט כי ביום מן הימים בבוא שעת הכושר, כפי שענייני בני אדם הם בני שינוי, שוב יקימו את ממלכתם ואלוהים יבחר בם מחדש" (שם, עמוד 57).
שפינוזה כותב דברים אלה לאחר המשבר של משיח השקר שבתאי צבי (בתמונה משמאל), שקם בתורכיה על מנת להקים מחדש את ממלכת ישראל. ברם, החזון של שפינוזה על האפשרות של הקמת העברים מחדש מבוסס על גרסה חילונית אוניברסלית, מכוח החוקי הטבע ולא בכוח הבחירה האלוהית, שאינה קיימת לשיטתו. לשון אחר, שיבת ציון אינה ריקה מתוכן על פי שפינוזה, אולם אין היא אלוהית אלא חילונית במובהק (על הקשר הציוני לכאורה של דבריו אלה של שפינוזה, לא נדון כאן).
[בתמונה משמאל: דיוקנו של שבתאי צבי. התמונה היא נחלת הכלל]בנוסף, שפינוזה אינו ממליץ על הקמת מדינה עברית, אלא מונה אפשרות זו על פי חוקי הטבע הקיימים. שפינוזה בתור פילוסוף מדיני לא יכול להמליץ על מדינה בה הדת שלטת, היות והוא דגל בהפרדת הדת מהמדינה באופן מוחלט.
האם היה אם כן שפינוזה היהודי החילוני הראשון שדגל במדינה עברית חילונית? לא בהכרח. שפינוזה היה יהודי שהוחרם מבני עמו, ועמד מחוץ לכל מסגרת דתית או פילוסופית של זמנו. ככלל, באותם ימים, לא היה ניתן לדבר כלל על מציאות חברתית חילונית, גם בחברה הנוצרית. מה שניתן לומר על שפינוזה שפעל ללא לאות להפוך את היהדות לחילונית, ולראותה כתופעת טבע הכפופה לחוקי ההיסטוריה החילונית.
נכון כי שפינוזה לא בחר בדרך של התבוללות, היות וסירב להתנצר, אולם תוקף סירובו נובע ממחשבתו שכל הדתות ההיסטוריות הם דתות של הבל. כמו כן ראוי לזכור כי מציאות של אדם פרטי המנותק מקיום מצוות ומאמונה אלוהית, לא היה קיים בזמנו. הדבר התאפשר ליהודים רק בזמן האמנציפציה ותנועת ההשכלה, שהעניקה שיוון אזרחי ליהודים ואפשרה קיום ללא זהות דתית ייחודית. לשון אחר, מושג החילוניות ששפינוזה מדבר עליו בכתביו טרם נוצר בעולם באופן פרקטי. אולם אין ספק כי הוא השפיע על חילונה של החברה האירופאית שתרמה במישרין ובעקיפין לחילונה של היהדות.
[לקובץ המאמרים על ברוך שפינוזה, לחצו כאן]
מקורות
- יובל, י. שפינוזה וכופרים אחרים, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, 1989.
- לוי, ז. שפינוזה ומושג היהדות, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, 1983.
- שפינוזה, ב. מאמר תיאולוגי מדיני, תרגום חיים וירשובסקי, מאגנס, 1961.
פנינה פס:
שפינוזה האמין במציאותו של האל – אם כי לא בורסיה הילדותית הרווחת של איש זקן שיושב על כסא הכבוד בשמים. לכן אי אפשר להגיד ששפינוזה היה חילוני. להגיד שהוא לא היה יהודי – זה רק לחזור על קוצר המשיג של אלה שהחרימו אותו.
משנתו בנידון לא באמת רחוקה מזו של הרמב"ם – להבנתי, ואני שואלת את עצמי אם מחבר המאמר היה מוציא גם את הרמב"ם מכלל ישראל, או שהאות ר' בראש שמו היתה מצילה אותו.
ישראל פוטשניק:
תודה מעניין מאוד
אבי ברוכמן:
מעניין…