משטרה, שחיתות ופוליטיקה

המשטרה והפוליטיקאים

[האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר, מאייר: איתן קדמי]

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]

השבוע ידענו שני פרסומים - שניהם של העיתונאי, אמיר אורן, בעיתון הארץ - העוסקים בניסיונות פוליטיקאים להחליש את יכולת המשטרה לפגוע בהם:

  • אמיר אורן רמז כי השר ארדן התנה את מינוי המפכ"ל אלשיך בסגירת תיק מעונות נתניהו (הדבר הוכחש על ידי ארגן);
הכתבה של אמיר אורן
  • אורן פרסם כי במסגרת "מבצע להחלשת המשטרה", ראש אגף חקירות יועזב; ויאח"ה תוכפף למפכ"ל אלשיך, ולא תמליץ עוד על אישומים (אורן, 2016).

הניסיון להחליש את יחידות החקירה

בין אם הפרסומים נכונים ובין אם לאו, הם לא הראשונים ובטח לא האחרונים. הפוליטיקאים ובכירי החקירה המשטרתית - בכל מדינה דמוקרטית - מקיימים ביניהם כל העת מעין תחרות ב"משיכת חבל", במשחק דינאמי שלא יסתיים לעולם:

  • אנשי המשטרה מנסים, מחד גיסא, להגמיש את הכללים ולהרחיב את גבולות הפעולה על מנת להצליח בחקירותיהם;
  • הפוליטיקאים מצידם מנסים "לביית", לרסן ו"לייבש" את יחידות החקירה, מאידך גיסא. עדויות על כך מצויות גם בספרות המקצועית.

גם אצלנו לא חסרים סיפורים ורמיזות על 'דילים' שנסגרו מאחורי הקלעים לפני מינויי בכירים. כך למשל כתב אמיר אורן בזמנו, ומוטי גילת (2015) אחריו, כי המפכ"ל לשעבר, רפי פלד, תיווך בין ראש הממשלה נתניהו ומנכ"ל משרדו דאז, אביגדור ליברמן, בסוגיית מינוי חברו, יהודה וילק (שבאותה עת, כבר פרש מן המשטרה) למפכ"ל. על פי הסיפור שלא הוכחש, יהודה וילק, רפי פלד ושותפו העסקי טל יגרמן, נסעו לביתו של אביגדור ליברמן בקדומים, שם תוחקר המועמד שעות ארוכות... (טל יגרמן הורשע לאחר מכן, בעניינים אחרים, בעבירות של גניבה בידי מנהל, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, עבירות דיווח וזיוף מסמך ונשלח לכלא. גם רפי פלד הורשע במרמה ובהפרת אמונים בתאגיד, אבל זה כבר סיפור אחר...)

הצד הראשון של החבל – ניסיונות הפוליטיקאים "לביית" את יחידות החקירה

בנימין זיגלבשנת 1981 פרסם פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת וושינגטון – עזרא סטוטלנד (Stotland) – מאמר, שבמסגרתו בחן האם וכיצד ניתן להגן על יחידות חקירה של עבריינות צווארון לבן וחוקריהן מפני מה שהוא מכנה "השפעות ולחצים לא ראויים" ("Improper Pressures" או "Improper influences")[i]. סטוטלנד מביא גם כדוגמה חיוביות ליחידה שנהנתה מגיבוי ומתקציב נאות, את היחידה לחקירות הונאה של משטרת ישראל (יאח"ה), בראשותו של בנימין זיגל (בתמונה מימין), שהייתה אחראית לחקירות הפשיעה הגדולות בשנות השבעים של המאה הקודמת. סטוטלנד מעלה על נס את העובדה, שלמרות כמות הנחקרים ומעמדם הרם, הצליחה היחידה לעמוד בפני הלחצים שהופעלו עליה מסיבות שונות הכוללות: מנהיגות איתנה וגיבוי, מהיועץ המשפטי לממשלה ומהשר הממונה[ii].

אחד הכלים העיקריים שהביא להישגיו של בנימין זיגל בשנות השבעים היה סמכות המעצר לצורך חקירה שהופעלה גם על פוליטיקאים. מטרתו של המעצר, לפי החוק, הינה למנוע את שיבוש החקירה[iii], אולם, בפועל, עבור אדם מן היישוב להבדיל מעבריינים מועדים, המעצר הוא גם עונש וגם כלי חקירה אפקטיבי מאוד. כך למשל, מה ש"שבר" בחקירה את מיכאל צור, יו"ר הנהלת צים ומנכ"ל החברה לישראל לשעבר היה רגישותו של צור לריח הליזול בתא המעצר, עליו התלונן לפני סוהריו. כשנודע הדבר לזיגל, הורה לשפוך ליטרים נוספים של ליזול לתא המעצר. צור "נשבר", הודה והורשע בקבלת שוחד ונידון ל- 15 שנות מאסר.

התוצאה של הדברים הללו היתה תיקון מס' 9 לחוק סדר הדין הפלילי משנת תשנ"ז, שקבע כי לא ניתן עוד לעצור עברייני 'צווארון לבן' עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, ובכך, קיבלו אנשי ציבור, בניגוד לעבריינים רגילים, חסינות מהשפעתו של המעצר על החקירה הפלילית. על כך, טען בנימין זיגל:

... נציגינו בכנסת דאגו לעצמם, כנראה, כשקבעו חוק, שחומרת העבירה לא יכולה לשמש כעילה למאסר עד לגמר הליכים... (אשר) ידלין אומר בספרו, שלולא זה שהוחזק במעצר עד תום ההליכים, לא היה מודה. או שהפריץ ימות או שהכלב ימות. יש לו זמן, לסחוב את המשפט ארבע שנים. עם הערעורים – שמונה שנים. מה יש לו כבר להודות? יש לו זמן. אולי, פה ושם איזה פשלה (של המשטרה) ויצא זכאי. אבל, בגלל זה שהוחזק במעצר החליט לגמור את זה ולהודות. אז זאת סיבה שתועלת הציבור (היא)... להחזיק את האנשים האלה עד לגמר המשפט (כמה שיותר)...[iv].

הקלה נוספת לגורמים שהואשמו בשחיתות שלטונית היו הנחיות של היועץ המשפטי לממשלה[v], שאפשרו להעניק שימוע לקבוצות מסוימות באוכלוסיה, בהן: ראשי מועצות מקומיות, עורכי דין וחברי כנסת. "שימוע" משמעו שנאשם שהותר לו "שימוע" יכול, בעזרת פרקליטיו, לפנות לפרקליטות לפני הגשת כתב האישום כדי לשכנע את אנשי התביעה שאין מקום להגיש כתב אישום. השימוע הוא כלי המאפשר לפרקליטים מוכשרים לבטל או לשנות את כתב האישום, או לפחות למשוך את הליכי השימוע ולעכב את הגשת כתב האישום ולמשוך זמן. בשנת 2000 עוגנה הזכות לשימוע בסעיף 60א' לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר לכל נאשם פוטנציאלי בעבירה שעונשה החל מ- 3 שנות מאסר, לזכות בשימוע בפרקליטות, אולם, כל בר דעת מבין, שהיכולת של נאשם בעל אמצעים לנצל כלי זה משמעותית לאין שיעור מאלה של אנשים "רגילים"[vi].

אחד המקרים הבולטים של שימוש בזכות ה"שימוע", שהביא תועלת רבה לנאשם, היה בפרשת הנשיא לשעבר, משה קצב, שבו הצליחו סנגוריו בשימוע לגמד את טיוטת כתב האישום המקורי נגדו, ולמחוק ממנה את עבירת האונס, שהעונש המרבי עליה הוא 16 שנה (הצלחה שאותה השמיט קצב בחוסר מחשבה, כשביטל את הסכם הטיעון).

הקלה נוספת לאנשי ציבור המואשמים בשחיתות שלטונית נתקבלה בימיו של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין. אז נקבע הצורך של המשטרה לקבל את אישור היועץ המשפטי לממשלה לפני שתתחיל בחקירת אישי ציבור[vii].

גם הרשעתם של פוליטיקאים וכליאתם אינה מסמנת ניצחון של מערכת אכיפת החוק. הרשעתו של פוליטיקאי מביאה פעמים רבות להתארגנות לובי, הכולל פוליטיקאים, יחצ"נים ואנשי תקשורת [viii] שמתגייסים למענם, ומנסים להפר את רוע הגזירה – להביא לשינוי ההחלטה לאסור את אותו אדם או לחלצו מהמאסר לפני הזמן המיועד. כבר הזכרנו את מקרהו של השר לשעבר, אריה דרעי, שהחל בריצוי עונשו בכלא מעשיהו בספטמבר 2000. עם כניסתו לכלא ליווה אותו קהל של אלפים, אשר אף הקים בשערי הכלא "ישיבה" בשם "שאגת אריה". בכיר אחר שהקמפיין לשחרורו דווקא הצליח היה יהושע בן ציון, מנכ"ל בנק ארץ ישראל בריטניה לשעבר, שגנב מהבנק 47 מליון דולר, הביא לקריסתו ונדון ל- 12 שנות מאסר. הוא שוחרר שנתיים לאחר פסק הדין בשל מה שכונה "תוחלת חייו הקצרה", אולם "תוחלת חייו" התארכה פלאות לאחר שעזב את כותלי הכלא... [ix]

 על פי פרופסור סטוטלנד, בידי הפוליטיקאים מצויים גם כלים עקיפים "לביית" את מערכת אכיפת החוק ולהרתיע אותה מלהתמקד בשחיתות השלטונית:

  • מגבלות תקציביות על יחידות החקירה הספציפיות הללו ועל המשטרה בכלל;
  • הטלת מגבלות על פעולות החוקרים, והצרת צעדיהם.

סטוטלנד מונה גם כלים "עדינים" ועקיפים יותר כמו:

  • פגיעה בקידומם של חוקרים המצטיירים כסכנה למערכת הפוליטית;
  • העברת גורמים כאלה לתפקידים אחרים ואיושם של התפקידים ביחידות אלה במועמדים לא מתאימים.

הוא מציין, כי ביחידות רבות כאלה, בהן ביקר ברחבי ארצות הברית לצורך מחקריו, מצא עדויות רבות ליישומן של השיטות הללו, כמו גם חשש ממשי של אנשי משטרה מפעולות כאלה. עדויות דומות נמצאות במפורש גם בכתובים, למשל של האגודה הלאומית של התובעים הכלליים בארצות הברית (National Association of Attorneys General – NAAG)[x], שדיווחה על מקרים של מה שכונה "מתקפות דרך התקציב" ("Budgetary Attacks") על יחידות לטיפול בשחיתות שלטונית, שנגרמו, כפי הנראה, בשל האגרסיביות היתרה שהפגינו היחידות הללו. סוכנויות שבלשונו של סטוטלנד, "הורשו למות (מחוסר תקציב) בעידוד הממשלה", בשנות השבעים של המאה הקודמת, היו "היחידה לטיפול בשחיתות ממשלתית של ניו מקסיקו" ("The New Mexico Corrupt Government Practices Unit ") והיחידות לטיפול בשחיתות בויסקונסין לואיזיאנה ובפנסילבניה.

הרצל שפיר

פוליטיקאים במדינות דמוקרטיות יכולים לקבל סיוע מפיקוד המשטרה ב"ביות" היחידות לחקירת השחיתות. זה לעולם יחשוד באנשי היחידות הללו שיסבכו אותו, שכן, אם יגבה הפיקוד את היחידות כפי שה"שטח" מצפה – יסתבך עם הדרג הממונה; ואם יצא נגד אנשיו – יינזק מעמדו בקרבם. ברוך לשם בספרו "זיגל", מתאר קונפליקט בין היחידה לחקירות הונאה בישראל בתקופתו של זיגל לבין המפכ"ל וראש אגף החקירות. למרות הגיבוי שקיבלה היחידה מהפיקוד, שהביא לבסוף לפיטוריו בפועל של המפכ"ל, הרצל שפיר (ראו בתמונה משמאל), סרב קצין המודיעין של היחידה לחקירות הונאה להעביר למטה הארצי את שמות המודיעים שלו בפרשת השר אהרן אבוחצירא וב"תיק אפרסק" שבו נחקרו חשדות נגד השר הממונה על המשטרה, יוסף בורג. הוא אף התפטר מהמשטרה, כשסבר שחומר מן החקירה "דולף" לשר בורג[xi]. התוצאה היתה, שלאחר עזיבתו של בנימין זיגל את היחידה, יזם משרד המשטרה בגיבוי המפכ"ל דאז, אריה איבצן, "רפורמה", שהוכנה על ידי סגן מבקר אגף המשטרה במשרד הפנים, באותה עת, תת ניצב ראובן מינקובסקי. במסגרת ה"רפורמה" נסגר המודיעין היחידתי. הסיבה הזו כמו גם סיבות נוספות, הביאה לשקיעת היחידה אחרי עידן זיגל לשנים רבות[xii].

הצד השני של החבל – ניסיונות החוקרים להרחיב את גבולות המשחק 

בעוד הפוליטיקאים עושים ככל יכולתם "לביית" את יחידות החקירה, עומד לפתחם של אנשי מערכת אכיפת החוק הפיתוי ל"מתוח" את כללי המשחק ולנסות להשיג תוצאות על ידי הפרה של זכויות הנחקרים. לעתים, חלק מהם אינו עומד בפיתוי ומשלם על כך את המחיר – ובצדק.

גם בישראל אנו מכירים מספר אנשי חוק שנאלצו לשלם מחיר על חריגותיהם. נזכיר שתי דוגמאות:

האחת – הדחתו של ראש אגף החקירות, משה מזרחי (בתמונה מימין, צילום: פלאש 90, nrg), באוקטובר 2003, בהמלצת היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אליקים רובינשטיין, שטען כי מזרחי הפגין "להיטות יתר" בחקירה שהתנהלה נגד השר שלעבר, אביגדור ליברמן, והפר הגבלות שהוטלו עליו על ידי בית המשפט בטיפולו בהאזנות הסתר לליברמן[xiii];

משה מזרחי

[הצילום הועלה לויקיפדיה ב-2015 ע"י Tomer1982. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה CC BY-SA 4.0]

והשנייה – ההחלטה למצות את הדין עם הפרקליטה לשעבר, ליאורה גלאט ברקוביץ', שהדליפה סמוך למועד הבחירות לכנסת השש עשרה שהתקיימו ב־28  בינואר 2003 את דבר חקירתו החסויה של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון בפרשת סיריל קרן שבמסגרתה הועברו, לכאורה, 1.5 מיליון דולר לחשבונו של גלעד שרון, בנו של אריאל שרון. גלט-ברקוביץ' הושעתה מעבודתה מייד עם פרסום הפרשה. היא הועמדה לדין פלילי, הורשעה, נדונה ל-8 חודשי מאסר על תנאי ונקנסה ב-10,000 שקל. בהליך נפרד של לשכת עורכי הדין נשלל רישיונה לשנה וחצי[xiv].

למודלים חיוביים יש מחיר...

נחזור למודל של היחידה לחקירות הונאה של תת ניצב זיגל – הדוגמה והמופת שמביא פרופסור סטוטלנד לעמידה בפני לחצים פוליטיים[xv].

באותה תקופה שעליה כתב סטוטלנד, היתה ישראל מדינה שבה שלטה כל העת מפלגת שלטון אחת, והמערכת הפוליטית היתה עדיין נאיבית לגבי פוטנציאל הנזק האפשרי מהמשטרה. שר המשטרה באותו תקופה שעליה כתב סטוטלנד – שלמה הלל, נתן למשטרה גיבוי חסר פשרות, למרות לחצים חסרי תקדים שהופעלו עליו מחבריו בממשלה. לחצים אלה לבשו מימדים קשים לאחר התאבדותו של שר השיכון בממשלת יצחק רבין הראשונה – אברהם עופר ב- 3 בינואר 1977[xvi].

שלמה הלל שילם מחיר כבד על הגיבוי למשטרה, שהיה כבד הרבה יותר מהבחינה הפוליטית, והמחיש לפוליטיקאים הישראלים, בבת אחת את הסכנה הטמונה ביחידות חקירת השחיתות. תחושות המיאוס של הציבור תרמו הרבה לאובדן השלטון ול"מהפך" של בחירות 1977.

שלמה הלל

[הצילום הועלה לויקיפדיה ע"י Dov Goldberg's personal archive. התמונה מאושרת לשימוש על ידי בעליה]

במאמר שכתב הלל בשנת 2000, הוא מפרט מעט מהדילמות שבהן עומד השר במצב הזה:

אני דווקא הבטחתי, וגם נתתי, גיבוי מלא למשטרה להבטחת חופש פעולתה וחופש חקירותיה, אך מצאתי את עצמי במצבים מביכים גם בכנסת וגם בממשלה, כאשר נשמעו טענות כי המשטרה "נטפלת" למישהו, כי המשטרה נוהגת בשיטות נלוזות, כי המשטרה מדליפה וכיו"ב... הייתי מוצף בשאלות, בהערות ובביקורת.  נכון, אמנם, כי טענות כאלו נשמעות לגבי כל חקירות המשטרה, אך ברור כי כאשר מדובר בעבירות הצווארון הלבן  של אנשים מרכזיים בחיי המשק, כדוגמת יהושע בן ציון, בנקאי ואיש עסקים עם קשרים ענפים ומסועפים מאוד, או מיכאל צור, שהיה שנים רבות מנכ"ל במשרדים ממשלתיים חשובים, ורכש לעצמו היכרויות רבות וענפות עם אנשי ציבור ועם פוליטיקאים, או אשר ידלין, שאך זה נבחר על ידי הממשלה להיות נגיד בנק ישראל, האינטנסיביות והעוצמה של הביקורת, ומיקודה בשר המשטרה, הן הרבה יותר גדולות, והרבה יותר תכופות...[xvii]

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

משיכת חבל

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי William Murphy לאתר flickr]

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

הערות

[i]   Stotland, Ezra (1981), Can white-collar crime investigators be protected from improper pressures? The case of Israel, Journal of Criminal Justice, vol. 9, pp. 265-288.

[ii]  Stotland, Ezra (1981), Ibid, p. 265.

[iii]  חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו – 1996, ס' 13, 23.

[iv]  זיגל בנימין (1994), ראיון מיום 22/9/94 (בהקלטה ובכתובים בידי המחבר).

[v]  קובץ הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מס' 51.015.

[vi]  הראל צבי (2008), זכות השימוע – פרוטקציה?, ישראל היום, 8/4/08, ע' 23.

[vii]  קים חנה (2004), הפרת האמונים קמה לתחייה, הארץ, 3/12/04, ע' ב6.

[viii]  ברזילי אפרת (2004), ראש המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, העמדה לדין של אנשי ציבור, הרצאה במכללה לביטחון לאומי, צה"ל, 1/3/04 (בכתובים בידי המחבר).

[ix]   לשם ברוך (1988), שם, עמ' 49-47.

[x]  National Association of Attorneys General (1978), Corruption Control Units, Raleigh: North Carolina, In: http://www.naag.org/

[xi] לשם ברוך (1988), שם, ע' 40.

[xii] זיגל בנימין (1994), ראיון מיום 22/9/94 (בהקלטה ובכתובים בידי המחבר); גוטמן בועז (1994), לשעבר קצין איסוף במפלג המודיעין ולאחר מכן, ראש צוות ביחידה לחקירות הונאה, ראיון מיום 8/3/94 (בהקלטה וכתובים בידי המחבר).

[xiii]   ללא מחבר (2003), היועץ נגד מזרחי, מעריב, היום, 27/10/03, עמ' 5-1, 10.

[xiv]   על ליאורה גלאט ברקוביץ' ראה: ויקיפדיה (2008), ליאורה גלאט ברקוביץ',

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%92%D7%9C%D7%98-%D7%91%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5%27

[xv]  Stotland, Ezra (1981), Ibid, p. 265.

[xvi]   על אברהם עופר ראה: ויקיפדיה (2008), אברהם עופר,

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D_%D7%A2%D7%95%D7%A4%D7%A

[xvii]   הלל שלמה (2000), התהוותו של משרד המשטרה, משטרה וחברה, גיליון מס' 4, עמ' 59-35, ראה עמ' 46-45

5 thoughts on “משטרה, שחיתות ופוליטיקה

  1. Pingback: תרבות, סטייה, אלימות ושחיתות שוטרים באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. Pingback: תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע' - ייצור ידע

  3. Pingback: על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  4. כדאי לזכור, שסטוטלנד כתב על יאח"ה בשנים 1972 – 1977. חוקר אחר, בשם רייזר, שבדק את חמש השנים הבאות, בהתמקדות על 1980, אותן שנים שזיגל כבר נרדף והוחלש במידה משמעותית, הסיק שבסביבה הפוליטית שהייתה קיימת בתקופה זו בישראל, שלא ממצים חקירות של בכירים, ששיקול הדעת של בכירי המשטרה מוגבל מאד, ושהדרג הפוליטי הוא שמכתיב למשטרה את צעדיה בתחום חקירות בכירים.
    להזכירכם – מ – 1977 המשטרה נכנסה למשרד הפנים, תחת כהונתו של בורג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.