אבי הראל: הוויכוח על חובת הגיור לחומרה של בני העדה האתיופית

מבצע שלמה[בתמונה: עולים מאתיופיה יורדים ממטוס בבסיס חיל האוויר הישראלי, 24 מאי 1991. הצילום נוצר והועלה לויקיפדיה ע"י המדפיס הממשלתי. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לאסופת המאמרים בסוגיית משבר קליטת יהודי אתיופיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על סוגיית הגיור והשלכותיה, לחצו כאן]

אבי הראל 5

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

חג הסיגד הקרב של יהודי אתיופיה הוא הזדמנות לעסוק באותה קודיפיקציה הלכתית: בוויכוח על חובת הגיור לחומרה של בני העדה:

קהילת יהודי אתיופיה (המכונה "ביתא ישראל" או "פלאשים"), הייתה מנותקת מן היהדות זה שנים רבות. המסורת הדתית של יהדות אתיופיה שונה מהמסורת הרבנית, ומקורות התורה שבעל-פה והשפה העברית לא היו ידועים לעדה. אולם מציאות זו לא מנעה את ההכרה הרבנית בזהות היהודית שלה. חידוש הקשר עם יהדות אתיופיה החל במאה ה-15, בעקבות שמועות שהגיעו על מלחמות ביתא ישראל באתיופיה, שנתאמתו בידיעות מפי עבדים פלאשים שנשבו והגיעו לשוק העבדים באלכסנדריה.

האיגרת של רבי אליהו מפיררא, איטליה (1435), סיכמה את מה שעלה מפי אחד מבני העדה: "והעברים ההם להם לשון בפני עצמם, לא עברי, לא ישמעאלי, ויש להם התורה ופירוש עליה על-פה, ואין להם לא התלמוד ולא הפוסקים שלנו וחקרתי ממנו בכמה מצוות מקצתם נוטים לדעתנו ומקצתם נוטים לדעת הקראים, ויש להם מגילת אסתר אבל לא חנוכה". דברי רבי אליהו, שהם המקור הראשון מאותה תקופה, מפליאים בדיוקם בהשוואה לידיעות המאוחרות על מנהגי הדת של יהודי אתיופיה ומצביעים על ההכרה הרבנית ביהדות העדה.

באותה רוח כתב רבי עובדיה מברטנורא באגרותיו (1488-1490): "אכן מה שהתברר אצלי וידעתי מאין ספק כי באחת מגבולות הפְרִישְטִי יואני [אתיופיה, המכונה כך על שמו של מלך-כוהן בשם יוחנן] שם בוודאי חונים בני ישראל... יש יותר ממאה שנה שנלחמו עם הפרישטי יואני מלחמות גדולות ועצומות ובאחרית, בעוונות, גברה יד הפרישטי יואני עליהם והיכה בהם מכה רבה ועצומה מאוד ונכנס בארצותם והשמיד והחרים וכמעט אבד זכר ישראל מן המקומות ההם והנשארים בהם גזר עליהם גזרות משונות להפר דתם...".

רבי דוד בן זימרה, הרדב"ז, ראש רבני מצרים במחצית הראשונה של המאה ה-16, ורבי יעקב קאשטרו, ראש רבני מצרים במחצית השנייה של המאה ה-16, נשאלו בענייני המעמד האישי של בני העדה והכירו ביהדותם, כלשון הרדב"ז: "...אבל אלו הבאים מארץ כוש הם משבט דן בלי ספק, ומפני שלא היו ביניהם חכמים בעלי קבלה תפסו להם פשטי הכתובים, אבל אם היו מלמדים אותם לא היו פוקרים בדברי רבותינו ז"ל והוי כתינוק שנשבה לבין הגויים...".

ראוי להדגיש כי דבריו של הרדב"ז נאמרו בהקשר של מעמד "עבד" פלאשי שנקנה על-ידי יהודי בשוק העבדים באלכסנדריה. הרדב"ז פסק כי יש לראות את קניית ה"עבד" כקיום מצוות פדיון שבויים ואין דינו כדין "עבד" כלל.

במאות ה-17 וה-18 נמשכו מסעות של חוקרים אל בני העדה באתיופיה, אך הקשר של אלה האחרונים עם יהדות התפוצות היה רופף. אולם באמצע המאה ה-19, כאשר הגיעה השמועה על פעולות השמד של המיסיון הפרוטסטנטי ביהודי אתיופיה, התגייסו למענם חכמי התפוצות, ובראשם רבי עזריאל הילדסהיימר, שיצא בשנת 1864 בקול קורא להצלת העדה.

חכמי ההלכה דאז ידעו, כמובן, על הדמיון החיצוני בין יהודי אתיופיה לבין האתיופים הנוכרים, אך לא ראו בכך סיבה להטיל ספק ביהדותם. כפי שכתב הרב יוסף גוגנהיימר מקלן, גרמניה (1865): "בעובדה שיש גם פלאשים שחורים אין לראות סיבה לכפור בלאומיותם היהודית... האשה הנזכרת בשו"ת הרדב"ז אמנם בעלת התכונה המייחדת העיקרית של הגזע החבשי, ובכל זאת ראה אותה כיהודייה".

ההתעוררות להצלת העדה משמד הביאה לשליחות של חוקר חשוב מצרפת, יוסף הלוי, לכפרי העדה באתיופיה (1867-1868). יוסף הלוי אסף וחקר פרטים רבים על העדה ומנהגיה, אולם שליחותו לא הניבה תוצאות מעשיות. תלמידו, יעקב פייטלוביץ (1881-1955), ייסד ב-1906 ועד למען הפלאשים, בראשות הרב שמואל צבי מרגליות, ראש בית המדרש לרבנים באיטליה (שמקום מושבו היה בפירנצה). הרב מרגליות כתב ופעל בזכות איחוד העדה עם כלל ישראל והוסיף במאמר (1905): "עתה הדעה הכללית היא כי הפלאשים הם יהודים לא רק לפי דתם אלא גם לפי גזעם".

גולת אתיופיה

[התצלום: בית התפוצות]

עוד ראוי לציין את האיגרת הרבנית אל בני העדה (1908) מטעם ארבעים ושלושה מחשובי הרבנים בארץ ישראל ובתפוצות, ובתוכם הראשון לציון דאז, רבי אליהו משה פאניז'ל ורבי יעקב דוד וילובסקי מצפת . איגרת זו כוללת ביטויי הכרה בזהות היהודית של העדה ("אל אחינו בני אברהם, יצחק ויעקב היושבים בארץ חבש"), הבטחה להחשת סיוע רוחני ותפילה לקיבוץ גלויות.

התמיכה של הרבנות הראשית לארץ-ישראל הגיעה לשיאה בקול קורא משנת 1921 בחתימת שני הרבנים הראשיים לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק והראשון לציון, הרב יעקב מאיר, שכתבו: "בחבש, הרחוקה ממרכז החיים היהודיים, חיים מזה יותר מאלפיים שנה רבבות יהודים, אשר למרות כל התלאות והצרות שעברו עליהם נשארו נאמנים לדתם ולעמם. אבל... ניתק מהם כל יחס וקשר עם העולם היהודי הגדול... עד שהרבה גופי תורה נשתכחו מהם לגמרי והפרוץ עומד על המרובה". הקול הקורא מסתיים בקריאה נרגשת להצלת העדה: "הצילו נא אחים, את אחינו הפאלשים מכיליון ומטמיעה. עזרו נא להשיב אלינו את האחים הנידחים האלה ולא יימחה שבט מישראל מתחת שמי ה'...הצילו חמישים אלף נפשות קדושות מבית-ישראל מכיליון".

מאתיופיה לירושלים

לאחר קום מדינת ישראל התקיימו דיונים ממושכים בין רשויות המדינה אם להעלות את עדת ביתא ישראל, והעדה נאלצה להמתין להכרעה מדינית. הרבנות הראשית לישראל, שתמכה בעליית יהודי אתיופיה, הורתה עוד בשנות החמישים לחייב את בני העדה בגיור לחומרה. דרישה זו כתנאי כשִירות לנישואים כדת משה וישראל של בן העדה אושרה על-ידי בית-המשפט העליון (1966).

בתחילת שנות השבעים גבר הלחץ מטעם בני העדה ואוהדיה לעלייתם, ואישי ציבור פנו מטעם העדה אל הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הרב עובדיה יוסף. זה האחרון פסק (תשל"ג, 1973), בזו הלשון: "הפלאשים הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה ומהתבוללות ולהחיש עלייתם ארצה... ולחנכם ברוח תורתנו ולשתפם בבניין ארצנו הקדושה ושבו בנים לגבולם".

הרב עובדיה יוסף הוסיף והפציר במוסדות העלייה לסייע במשימה קדושה זו, "שהיא מצוות הצלת נפשות אחינו, לבלתי ידח ממנו נידח, וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא".

פסיקתו של הרב עובדיה יוסף גרמה למפנה ביחסן של הממשלה ושל הסוכנות היהודית לעליית יהודי אתיופיה. אמנם בתחילה, כעדותו של שר הפנים דאז, שלמה הלל, נשארה תשובה זו "בתיקי משרד הפנים כאבן שאין לה הופכין כשנה וחצי". כשנודע לשר הפנים תוכן הפסיקה, ביקש את חוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר שינוי מדיניות משרד הפנים ביחס לפלאשים (1974): "אני מבקש אותך, אפוא, לבחון אפשרות משפטית להעניק לפלאשים אשרת עולה לפי חוק השבות כבר עם כניסתם לישראל, במקום אשרת הביקור המוענקת להם היום עד לגיורם.

"אני כשלעצמי נוטה בכל הלב לעשות כן כי אין זה מתקבל על הדעת שהפלאשים, לאחר כל התלאות שעברו עליהם, ייכנסו ארצה כתיירים ולא כעולים. בדקתי ומצאתי כי היה תקדים לכך שאדם יקבל אשרת עולה ולא בהכרח יירשם לאלתר כיהודי. הדוגמה הבולטת היא השומרונים... בדעתי אפוא להורות כי תוענק לפלאשים בכניסתם אשרת עולה וזאת ללא כל קשר לשאלת הגיור לחומרה, הנמצאת ממילא כעת בטיפולו של הרב הראשי, הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף".

בעקבות פנייה זו החליטו שרי הממשלה הנוגעים בדבר (1975) כדלקמן:

"1. צוות בראשותו של מר צ'טרלו, מנכ"ל משרד המשפטים ובהשתתפות נציגי משרד הפנים, הקליטה והדתות יבחן את השאלה אם חוק השבות חל על הפלאשים ויחווה דעתו.

2. בשלב זה יובאו לישראל 200-300 נפש מקרב הפלאשים, במסגרת חוק הכניסה לישראל. משרד הקליטה והסוכנות היהודית יטפלו בסידורים הקשורים לכך".

מבצע שלמה 2

[הצילום נוצר והועלה לויקיפדיה ע"י המדפיס הממשלתי. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

מסמכים אלה מצביעים בבירור על מדיניות הממשלה באותם ימים, שעל פיה ניתנו למספר מסוים מבני העדה אשרות כניסה לארץ כתיירים, ובארץ הם עברו הליכי גיור לחומרה, שרק בסיומם נרשמו כיהודים והוכרו כעולים לכל דבר. עם זאת זכו העולים, במסגרת מדיניות זו, לסידורי קליטה מתאימים. הצוות הבין-משרדי, בראשות מנכ"ל משרד המשפטים, בחן את הנושא ומסר חוות-דעת (אפריל 1975) כדלקמן:

"1. קיימת מחלוקת בקרב חברי הצוות אם 'יהודי' לענין חוק השבות הוא רק מי שהוא יהודי על-פי ההלכה - כפי שסבור חלק מחברי הצוות; או שמא הגדרת 'יהודי' לענין החוק האמור היא הגדרה רחבה יותר - כפי שסבור חלק אחר מחברי הצוות.

2. המחלוקת האמורה אינה טעונה הכרעה בעניין שבפנינו באשר - לדעת כל חברי הצוות - הפלאשים הם יהודים לעניין חוק השבות, תש"י 1950, וחוק מירשם האוכלוסין, תשכ"ה 1965, זאת - על יסוד חוות דעתו של הראשון לציון, כבוד הרב הראשי לישראל, הרב עובדיה יוסף, שניתנה ביום ז' באדר א' תשל"ג, אשר הנוסח המלא שלה ניתן בנספח".

חוות-דעת זו של הצוות הבין-משרדי כללה המלצה (פה אחד), על יסוד פסיקת הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף, כי הפלאשים הם יהודים הזכאים לעלות לישראל בהתאם לחוק השבות. המלצות אלו אושרו על-ידי השרים הנוגעים בדבר והוחלט כי "יוענקו לפלאשים אשרות עולה לפי חוק השבות". עם זאת פורום השרים פנה ליועץ המשפטי לממשלה כדי שיביע את חוות-דעתו בשאלה אם ניתן לעכב את רישומם כיהודים במרשם האוכלוסין, כל עוד לא השלימו את הליך הגיור.

סמוך ל"מבצע משה"(1981), התעוררה בעדה התנגדות להליכי הגיור לחומרה. בסופו של דבר, בעקבות עתירה לבג"ץ, שונה הנוהל, ובני העדה נרשמו כיהודים ללא תנאי. אמנם בשנת 1983 נרשמו כמה מיהודי אתיופיה כבני הלאום היהודי, בעוד שסעיף הדת בתעודת הזהות נשאר ריק. עם זאת, בסופו של דבר גברה ההנחיה הכללית כי לגבי יהודים אין מקום להבחנה בין דת ללאום. יהודי לפי לאומו הוא גם יהודי לפי דתו.

העלייה הגדולה של "מבצע משה" גרמה לשינוי בעמדת הרבנות הראשית. הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף, שתמך תחילה בדרישת הגיור לחומרה, שינה טעמו ופסק, תוך פולמוס עם פסיקותיו הקודמות של הרב הרצוג, כי הפלאשים הם יהודים לכל דבר: "... ונוראות נפלאתי מה ראה על ככה לדחות דברי גאוני עולם שקובעים בוודאות שאין ספק ביהדותם מפני דבריהם של חוקרים שמטילים ספק ביהדותם. ...ואי אפשר שתהיה עדות כזאת [כנגד יהדותם] לאחר שפוסקים קודמים קבעו במפורש שהם משבט דן בלי ספק, מי הוא זה ואי זה הוא שיוכל לצאת נגד עדה שלמה לפוסלם, ולהטיל מום בקודשים".

עוד הוסיף הרב עובדיה יוסף כי יש לנהוג ביהודי אתיופיה "כשם שנוהגין לגבי קהילות שבאו מחוץ לארץ כגון יהודי קוצ'ין, ויהודי רוסיה וגרמניה, שמחזיקים אותם כיהודים לכל דבר ורק בשעת נישואיהם, חוקרים ודורשים במידת האפשר".

חזקת יהדות עולי אתיופיה אושרה על-פי החלטת הרבנות הראשית לישראל (תשמ"ה 1985) וזו לשונה: "האמור בתשובות רבנים בדורות שעברו על יהדותם של עולי אתיופיה, וכתבו עליהם שהם בני שבט דן, מקובל בכלל ישראל, ואין בדורנו מי שיוכל להרהר על פסקיהם...".

עם זאת החלטה זו חזרה על דרישת הגיור לחומרה של כל בני העדה מחשש תערובת נוכרים ("מכיוון שקיימים ספקות שבגלל ניתוקם מכלל ישראל במשך אלפי שנים נתערבו בשבט הזה גם גויים").

על צד זה בהחלטת הרבנות הראשית לישראל יצא בביקורת השופט מנחם אלון (1986), וזו לשונו: "עם כל הכבוד, נראה לי שאין מקום לא מבחינה עובדתית, ולא לפי ההלכה, לחשוש שאולי לא-יהודים התערבו עם יהודי אתיופיה או שמצבם נשתנה באופן משמעותי".

לאחר מכן (1986) הסכימה הרבנות הראשית, בעקבות עתירה לבג"ץ, להסדרי רישום נישואים מיוחדים ליהודי אתיופיה. ההסדר כלל את מינויו של הרב חיים דוד שלוש, הרב הראשי של נתניה (שפסק לקולה, וכדעתו של הרב עובדיה יוסף), כרושם נישואים ארצי של יהודי אתיופיה. עם זאת רבנים רושמי נישואים בערים שונות עומדים עד היום על דרישת גיור לחומרה, ומועמדים לנישואים המתנגדים לדרישת הגיור לחומרה נתקלים בקשיים. בחוזר של משרד הדתות מ-2002 הובאה רשימה מיוחדת של 18 רבנים - חלקם בני העדה האתיופית - המכהנים באזורים שונים בארץ, שהוסמכו כרושמי נישואים שלה. בני העדה אינם רשאים להתייצב בכל מועצה דתית ולזכות בטיפול שוויוני ככל יהודי אחר, אלא עליהם לפנות לרשימת הרבנים המיוחדת. לפיכך הוגשה עתירה לבג"ץ, שנסתיימה בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין (2004), ולפיו תינתן "הוראה לכל המועצות הדתיות בארץ לפתוח תיק לרישום נישואים של מועמדים מעולי אתיופיה, כל אחד במועצה הדתית הקרובה למקום מגוריו, בהתאם לנוהל הרבנות הראשית לישראל תשס"ד. במקרים שבהם תיק הנישואים מצריך בירור נוסף, יועבר התיק לרשם הנישואים הארצי ליהודי אתיופיה, הרב יוסף הדנה, שיטפל בכך בעצמו או באמצעות רבנים שיסייעו לו באזורי הארץ השונים". לפי תלונות של בני העדה, הוראה זו אינה מתקיימת הלכה למעשה, ובני העדה המועמדים לנישואים עדיין נזקקים לרבנים שהוסמכו לכך.

לסיכום, למרות פסיקתו השנייה והחד משמעית של הרב עובדיה יוסף, שטען כי אין מוטלת על בני העדה האתיופית  החובה של גיור לחומרה, הרבנות הראשית ורבנים רבים אחרים אינם מקימים פסק הלכה למעשה, ומחייבים גיור לחומרה.

אמנם בעיית רישום הנישואים שנובעת מההיבט ההלכתי של הגיור, הינה הבעיה העיקרית בקליטתם הדתית של עולי אתיופיה, אך בשולי הדברים עדיין עולות תלונות מצד בני העדה גם בעניינים הלכתיים נוספים. למשל -  במקומות שונים בלניות במקוואות אינן מאפשרות לעולות מאתיופיה לטבול כדרך נשים אחרות. כמו כן הועלתה תלונה על כך שישנם מוהלים המסרבים למול בשבת את בני העדה שהיום השמיני ללידתם חל בשבת. כמובן, מעשה הבלניות נתקל בגינוי חריף מצד הראשון לציון והרב הראשי לישראל דאז, הרב בקשי-דורון (2001). הרב הראשי דורון הוסיף כי עניין המילה בשבת יבוא על פתרונו, איך לא , על-ידי גיור לחומרה. נושאים אלה הם יוצאים מן הכלל, ויש לקוות לפתרון כל בעיות הקליטה הדתית  של עולי אתיופיה .

החלטת הממשלה בשלהי שנת 2015 על העלאתם של בני העדה הנוספים שנשארו עדיין באתיופיה מצביעות על הרצון של כל הגורמים להביא לכך שגלות יהודי אתיופיה תסתיים. אך האם בכך גם תסתיים סאגת החיוב של הגיור לחומרה של בני העדה? ימים יגידו. 

בול מיוחד לעלית אתיופיה

[בתמונה: הבול המיוחד שהוציא דואר ישראל לכבוד עליית יהודי אתיופיה]

מקורות

  • קורינאלדי  מ' (2005), ארץ אחרת.

נספח: הצעת חוק - חג הסיגד בישראל

מתפרסמת בזה הצעת חוק של חברי הכנסת מטעם ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת:

הצעת חוק חג הסיגד, התשס"ח– 2008 * כ"ט בחשוון

  1. חג הסיגד

(א) הכנסת מכריזה בזה על יום כ"ט בחשוון כעל חג הסיגד, שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה וייקרא בשם "חג הסיגד".

(ב) חג הסיגד הוא יום בחירה; בסעיף זה, "יום בחירה" – יום שהבחירה בידי העובד לצאת לחופשה או לעבוד; בחר העובד ביום חופשה, יובא היום במניין ימי החופשה שלו.

(ג) שר החינוך רשאי לקבוע פעילויות חינוכיות שייוחדו לחג הסיגד.

  1. עצרת מרכזית

שר המדע התרבות והספורט יורה על קיום עצרת מרכזית לפתיחת חג הסיגד.

  1. סמלי חג הסיגד

שר המדע התרבות והספורט רשאי לקבוע סמלים לחג הסיגד ולהסדיר את השימוש בהם.

רקע

בקהילה היהודית האתיופית התפתחו מנהגים ייחודיים שחלקם משמרים מסורות מתקופת המקרא ומימי בית המקדש דוגמה לכך היא חג הסיגד (מלשון סגידה), החל ביום כ"ט בחשוון, חמישים ימים לאחר יום הכיפורים.

אימוץ החג על ידי הכנסת ומדינת ישראל יאפשר את שימורה של מסורת עתיקת יומין, ויתרום לתחושת ההזדהות והמעורבות של בני הקהילה האתיופית בחברה הישראלית.

מעבר להכרה רשמית בחג, מוצע בהצעת החוק המתפרסמת בזה לקבוע כי שר החינוך יקבע פעילויות חינוכיות שייוחדו למועד זה, וכי שר המדע התרבות והספורט יוכל לקבוע סמלים לציון החג ולהסדיר את השימוש בהם עוד.

מוצע לאפשר לכל עובד לבחור את החג כאחד מימי הבחירה השנתיים. ההסדר המוצע דומה לחוקים אחרים המסדירים מועדים לאומיים, כגון חוק יום ירושלים, התשנ"ח 1988.

[לאסופת המאמרים בסוגיית משבר קליטת יהודי אתיופיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על סוגיית הגיור והשלכותיה, לחצו כאן]

3 thoughts on “אבי הראל: הוויכוח על חובת הגיור לחומרה של בני העדה האתיופית

  1. Pingback: גיור באתר ייצור ידע - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.