מה צריכה להיות האסטרטגיה הישראלית מול הפלסטינים?

שיח של אוהדי קבוצות כדור רגל

[בתמונה: השיח הפוליטי בישראל כשיח אוהדי כדור רגל; תמונה חופשית שהועלתה על ידי Jon Candy לאתר flickr]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

סוגיות, כמו המדיניות הנכונה שאמורה ישראל לנקוט לגבי הפלסטינים, נדונה בישראל בשיח המזכיר במידה רבה קטטות אוהדים של קבוצות כדור רגל: דבקות בגישה אחת והגנה עליה תוך התעלמות מעובדות שאינן מתאימות לתיאוריה, וביטול מוחלט של הדרך האחרת, שמעקרת את הדיון מרלוונטיות כלשהי. דבקות בהשקפת עולם אחת כמוה כנשיאת שעון מקולקל, שרק פעמיים ביום מראה את השעה הנכונה. לכן, ויכוחים פוליטיים אינם גורמים לאנשים בדרך כלל לשנות את דעתם...

אבל בעולם דינמי המשתנה במהירות, משתנים גם הפתרונות הלאומיים שלהם נדרשת מדינה: פעם דרוש פתרון כזה; ופעם – אחר!

בפוסט זה אנסה לתרום לרלוונטיות הדיון דרך תחום ההתמחות שלי – המורכבות. כיוון שישויות מדינתיות הן מערכות מורכבות, ניתן להבין את אופן פעולתם באמצעות החוקים והמאפיינים של מערכות אלה. כיוון שהזירה היא דינמית ומשתנה, ראוי לבחון את התוצאה שתתקבל כל העת, ולראות מתי היא מאבדת את הרלוונטיות שלה.

תוצאות של ויכוחים פוליטיים

[בתמונה: אפקטיביות הדיונים הפוליטיים בפייסבוק]

ועתה לענייננו:

התאוריה

כל סביבה משימתית מהווה זירת מאבק דינמית בין מרכיביה. עובדה זו ידועה לכל אדם שחי במערכת מורכבת בסיסית כמו תא משפחתי, ארגון וגם מדינות וקבוצת מדינות. מערכת זו רוויה מתח, ומאבקים על השפעה וכוח בין כל מערכת לתתי המערכות הפועלות בה; וביניהן לבין הפרטים המרכיבים אותן. הכוח המניע את המערכת המורכבת הוא ה- עוצמה, המרוכזת בידי בודדים – יחידים ותתי מערכות. זה הכלי שמשמש את בעלי העוצמה להשגת מטרותיהם, וזהו ה"דלק" שאמור לדחוף את מערכת-העל להשגת מטרותיה.

עוצמה במערכת נמדדת באמצעות שליטה ב"טריטוריות". "טריטוריה" ברמת המדינה מבטאת בעלות על נכסים פיזיים כמו קרקע, משאבים וצבא; נכסים מערכתיים כמו בריתות; ונכסים וירטואליים כמו מעמד אזורי, עוצמה אישית של מנהיג וכדומה.

הטריטוריות שבידי המערכת מתוחמים על ידי מה שמכונה "גבולות". אלה נקבעים בדרך של מאזן עוצמה עם המערכות האחרות הפועלות באותה סביבה משימתית.

לכן, המטרה של תתי המערכות היא זהה, וכפולה: מחד גיסא, לצבור עוצמה (על מנת לשמור בעזרתה על האינטרסים החיוניים שלה); ומאידך גיסא, למנוע צבירת עוצמה ואף להפחית אותה אצל המערכות היריבות.

הבנת המציאות המערכתית חיונית להטמעה של אסטרטגיה לאומית רלוונטית. במערכות מורכבות אין רלוונטיות למשל למושגים "שלום תמידי עולמי" ("everlasting peace"). יש רק יציבות זמנית שתחזיק מעמד כל עוד יישארו בעינם יחסי הכוחות בין המערכות השונות. כאשר מופר מאזן העוצמה, ואחת המערכות צוברת  עוצמה נוספת או מאבדת חלק ממנה ביחס לאחרות, יתחיל מיד לחץ ב"גבולות", על מנת לבטא את שינויי היחסים הללו בחלוקה מחודשת.

התהליך הזה חזק יותר מכל הסכמים חתום, כללי אתיקה ומוסר אישי ובינלאומי, וכל מרכיב ערכי אחר המוכנס ליחסים הבינלאומיים. מערכות "מתנהגות יפה" רק כאשר זה הולם את האינטרס הלאומי שלהן. ה"משחק" היחיד בעיר הוא מאזן העוצמה.

על מאזן העוצמה הזה ניתן להשפיע בדרכים רבות. אחת מהן היא באמצעות שיתוף פעולה בין תתי מערכות כנגד גורם שלישי, שהתחזק ופועל לשינוי הסטטוס קוו. הבעיה היא שבביטחון לאומי "אין ארוחות חינם". שיתוף פעולה פועל נגד החלק השלילי של מטרות המערכת: למנוע צבירת עוצמה בידי מערכות אחרות. הוא מחזק את כל הגורמים שמשתפים פעולה, ובטווח הארוך, הוא עלול להצמיח יריבים חדשים שהתחזקו, מקרב בעלי הברית הנוכחיים. הדוגמה הקלאסית היא בריטניה וארצות הברית במלחמת העולם השנייה, שתרמו לחיזוק ברית המועצות כדי להתמודד עם אויב עכשווי (גרמניה); ויצרו לעצמם אויב עתידי אימתני לא פחות (במלחמה הקרה, שרד בדרך נס לא הידרדרה לעימות גרעיני במשבר קובה בשנות הששים של המאה הקודמת)...

מדינות רבות מבינות את ההיבט המערכתי היטב. כך למשל הקפידו הבריטים משך מאות בשנים למנוע – בכסף, בנשק, ואם צריך - גם במלחמה פיסית – מצב שבו מדינה אחת תשתלט על יבשת אירופה. זאת למרות שבריטניה היא אי המוגן על ידי הים מכל צידיו ולמרות שחלק מאותן אימפריות הציעו לה לעתים קשרי שלום בטווח הקצר. זאת משום שהיה ברור לבריטים, שהשלום הזה יהיה זמני מאוד. הגברת העוצמה של היריב תביא אותו , בסופו של יום, לממש אותה ולאתגר את גבולותיהם. זו הסיבה להתערבות הצבאית האקטיבית של בריטניה ולקרבנות העצומים שהקריבה בלחימה נגד נפוליאון בונפארט ובשתי מלחמות עולם.

גם הפלסטינים מבינים את סוגיית העוצמה. בעשורים האחרונים הם התמחו בדרך פעולה היברידית: בעוד חמאס מנסה להפחית את עוצמתה הצבאית של ישראל בחתירה לתיקו אסטרטגי, פעלה הרשות להפחית את עוצמת ישראל בזירה הבינלאומית באמצעות ערעור הלגיטימציה שלה.

הורדת ידיים 4

[בתמונה: המאבק על העוצמה; תמונה חופשית שהועלתה על ידי Design Accent לאתר flickr]

בישראל אבדה ההבנה המערכתית של האסטרטגיה הלאומית בעשורים האחרונים, עם הידרדרות השיח בין הגושים הפוליטיים, והצמיחה המתמדת של העוצמה הפלסטינית. קובעי המדיניות בישראל הימרו על הסכמי אוסלו, שיצרו בבת אחת כוח עוצמתי חדש בזירה, וייצרו ישות פלסטינית, ככוח טריטוריאלי חמוש ולגיטימי בזירה הבינלאומית. אבל, הם לא השכילו לשמור על פער העוצמה של הישות החדשה עם ישראל. התוצאה המידית הייתה ניסיון פלסטיני לתרגם את העוצמה הזו להישגים מהירים. מאז, מאזן העוצמה טרם התייצב.

מילה לכל הדבקים בשיח הרגיל בין ימין ושמאל: אינני יוצא נגד הסכמים מדיניים. הסכם ישראלי-פלסטיני בתחילת שנות התשעים היה בהחלט אופציה רלוונטית. הבעיה העיקרית הייתה בתכני ההסכם – בהקשר של העוצמה הלאומית של שני הצדדים – ולא בעצם העובדה שנוצר הסכם.

אז מה אמורה להיות המדיניות הישראלית ביחס לפלסטינים? 

הפלסטינים חיים בצלו של פער עצום, בין עוצמתם בפועל מול העוצמה הפוטנציאלית שאליה יוכלו לשאוף: יש להן שלוחות אירידנטית בירדן (מעל 70% מהאוכלוסייה!); בישראל (כ- 20%, שיש לו כבר סוג של אוטונומיה טריטוריאלית בצפון הארץ, בדרומה ובירושלים); ובלבנון (מעל 10% מהאוכלוסייה); ובסוריה. עם היווצרות מדינה פלסטינית דומיננטית בגדה המערבית ובעזה, השתלטות פלסטינית על ירדן היא רק שאלה של זמן. עם או בלי חבירה לעיראק, היא עלולה להפוך למעצמה אזורית אם יגברו בה הנטיות הלאומיות; או לחבור לכוחות איסלאמיסטים ליצירת "מדינת הלכה" גדולה, וככל שתצבור עוצמה כך יגדל התיאבון...

בשל הפער הזה, בין מה שמוצע לפלסטינים לבין פוטנציאל המימוש שלהם, במציאות הנוכחית (מציאות כידוע משתנה, ואינה ניתנת בדרך ככלל לחיזוי), כל הגדלה של עוצמה תביא באופן טבעי ללחץ פלסטיני לממש אותה לצורך הקטנת הפער. זה מצב היחסים בין ישראל לפלסטין, וכל הגורס אחרת מתעלם מהחוקים הבסיסיים ביותר של מורכבות. שינוי לטובה יכול להיווצר כתוצאה מהגדלה משמעותית של העוצמה הישראלית, או מהקטנה משמעותית של פוטנציאל העוצמה הפלסטיני.

כך למשל, המאמץ העצום שעשו האמריקנים להגביר את עוצמתו של אבו מאזן דרך הכרה בינלאומית; "משטרה" וארגוני ביטחון מאומנים ומצוידים; וכסף, התבטאו מהר מאוד בניסיון לפעול בזירה הבינלאומית להקטנת העוצמה הישראלית, כשהנזק שנגרם לכך ללגיטימציה לעצם קיומה של ישראל גדול עשרות מונים מהנזק שהביא חמאס בנשקו. אם תהיינה נסיבות שבהן מדינת ישראל תוכל לבחור בשיתוף פעולה משמעותי עם המדינה הפלסטינית בטווח הקצר, היא תתרום בעצם להגדלת עוצמתה בטווח הארוך יתר, ועל פי תורת המערכות המורכבות, ככל שהרשות הפלסטינית תתחזק כך יגבר הלחץ שלה לממש יותר ויותר מפוטנציאל העוצמה שלה. נדגיש שוב: לפי תורות המורכבות, תוספת עוצמה למערכת מתחרה איננה מפחיתה את עוצמת הקונפליקטים אלא מגבירה אותם.

לכן, חולשה בסיסית של המערכת הפלסטינית היא אינטרס אסטרטגי קיומי לישראל (ולירדן אף יותר). האינטרס האסטרטגי העליון של ישראל חייב להיות, עד שישתנו הנסיבות (אם ישתנו), מניעת הקמת מרכז עוצמה משמעותי, מתחרה וחזק בין הים לירדן. לעיקרון הזה, לצערי, אין תחליף. אין פה קביעה לגבי "שתי מדינות, כן או לא". לתוצאה הזו ניתן להגיע בדרכים שונות, כל עוד יישמר הפער במאזן העוצמה שימנע התלקחות.

הנגזרת המערכתית של אסטרטגיה זו היא (למרבה הצער...) היא פעולות שתקבענה את הפיצול הפלסטיני ותשמרנה את הסכסוכים הפנימיים בתוכו. זה לא אתי ולא ערכי, אבל לצערנו, אין אתיקה ואין ערכים בביטחון לאומי. הפעלת ערכים משמעו החלשת היכולת למצות את העוצמה, והמשמעות בהתאמה.

אז מה, לא יהיה פתרון של קבע לסכסוך? הלנצח נאכל חרב? איך ניתן לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה? האם ניתן להמשיך בכך לאורך זמן?

במציאות עמומה ודינאמית, צריך לסגל מיומנויות של התנהלות "על סף הכאוס". להגדיל בהתמדה מוקדי עוצמה ולחתור להפחית גורמי עוצמה בצד השני, כפי שהם עושים לנו, והכל פתוח!

הניתוח הזה מלמד אותנו שנתניהו צדק בהיגיון הבסיסי שהנחה אותו, שלא להפיל את חמאס במבצע צוק איתן והוא יצדק בגרירת הרגליים שלו בנוגע לחיזוק אבו מאזן. הבעיה היא שהליכה כזו על חבל דק מחייבת סוג של תבונה וגמישות שההנהגה בישראל, במבנה הפוליטי הנוכחי, תתקשה לשמר לאורך זמן!

2 thoughts on “מה צריכה להיות האסטרטגיה הישראלית מול הפלסטינים?

  1. Pingback: דני וידיסלבסקי: הסוד התשיעי של נתניהו – שירי אוהדים - ייצור ידע

  2. Pingback: דני וידיסלבסקי: הסוד התשיעי של נתניהו – שירי אוהדים - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.