העוצמה האבודה של ישראל…

העוצמה האבודה

[בתמונה: פוסטר הסדרה אבודים. אנחנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

[לריכוז המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן]

עוצמתה של ישראל גדולה לאין שיעור מזו של עזה החמאסית. מדוע אם כך אין היא מצליחה להרתיעה?

נייר זה עוסק בהשפעה של תורות המורכבות על הביטחון הלאומי. הבנת החוקים והמאפיינים המשפיעים על מערכת מורכבת, מקלה על יכולת הניתוח והבנת המציאות.

למשמעויות ולמסקנות של ניתוח כזה אין גוון פוליטי. כל צד יכול לעשות בו שימוש במידה שווה.

נחזור להרתעה: העובדה ששתי מערכות מנהלות מאבק בסביבה משימתית אחת, מלמדת שבפועל, מאבק העוצמה בין ישראל לעזה החמאסית טרם הוכרע; והבדלי העוצמה בפועל ביניהן אינם מהותיים. הכיצד? איך הגענו למצב שמאזן העוצמה של מדינה מפותחת עם הצבא המשוכלל ביותר במזרח התיכון משתווה לזה של כנופיה פושטת רגל שאינה מסוגלת לשלם משכורות?

התשובה נעוצה במושג "עוצמה נתפסת". עוצמתה של מערכת איננה נמדדת על פי יכולותיה האובייקטיביות אלא באמצעות השילוב שבין אלה לבין הנכונות ו/או היכולת שלה לעשות בהם שימוש. בעשרים השנים האחרונות נקלעה ישראל למבוכה רעיונית – הן במישור הצבאי והן האזרחי והבינלאומי – שנטרלה באופן משמעותי חלק נכבד מעוצמתה. אם לא תחזיר לעצמה ולו חלק מהעוצמה האבודה הזו, לא תוכל להשתחרר מהמבוי הסתום שאליו נקלעה.

המבוכה הזו מתחילה בתחום הצבאי. תיאוריות מתקדמות (אומנות המערכה) – שאומצו בשנות השמונים בצבא ארצות הברית ומשפיעות על צבאות המערב, כולל על ישראל – מבוססות על ההנחה, שהכרעה מערכתית אינה מושגת באמצעות כיבוש שטח או השמדת כוחות אויב, אלא ע"י נטרול הגיונה המסדר, או הרלוונטיות, של המערכת היריבה. אז אם כיבוש והשמדה אינם המטרה, מהו אותו מפתח ל"היגיון המסדר" של היריב?

משך מאה השנים האחרונות מתנהלת מלחמה בין שני עמים בארץ ישראל, בראש ובראשונה, על טריטוריה. האתוס של "קדושת האדמה" הנו האתוס המכונן של החברה הפלסטינית  והיה כזה עד לפני כמה עשורים גם בקרב רוב החברה הישראלית. "קדושה" זו הופכת את הטריטוריה בצד הערבי ל"מוצר מפתח": גורמים ערביים שהשיגו אותה (עיין ערך חיזבאללה וחמאס) זכו לתהילה בציבוריות הערבית. האתוס הזה גם הקל על הערבים במשא ומתן, ש"הרי ידוע שמנהיג ערבי אינו יכול לוותר על אדמה..."

המסקנה המתבקשת מכך היא שהדרך לשבירת הרלוונטיות של האויב טמונה במידה רבה ביכולת להעמיד אותו מול איום של אבדן טריטוריה!

מכאן שמחד גיסא, תיאוריית המערכה גורסת שהכרעה מערכתית אינה מושגת באמצעות כיבוש שטח; אבל מאידך גיסא, ההיגיון המסדר של האויב נקבע דווקא על ידי הטריטוריה. זהו שורש הבלבול!

המושג "כיבוש טריטוריה" הפך למילה גסה, לא רק בתוך צה"ל אלא גם בציבוריות הישראלית ובזירה הבינלאומית. המבצע האחרון שבו החזירה ישראל לידה שליטה על טריטוריה היה "חומת מגן" ב- 2002, וזו הייתה ההצלחה האסטרטגית האחרונה המובהקת שלה זכתה (אם היו הישגים לאחר מכן, הם היו, לטעמי, פועל יוצא של תוצאות בלתי צפויות מראש).

כיום, גם כשיוצאת ישראל לפעולה צבאית, מצהירים מנהיגיה מיד, שהפעולה היא לזמן מוגבל ובסופה יצאו הכוחות החוצה. משמע, האויב זכה לחסינות מהסיכון הגדול ביותר שיכול לקחת צד יוזם בעימות. מובטח לו שהטריטוריה שלו תישאר ללא פגע, ופוליטיקאי ערבי שיוצא לעימות מזוין עם ישראל ואיננו מאבד טריטוריה הוא פוליטיקאי מנצח. על כן יכול למשל חמאס עזה לספוג פלישה ישראלית לשטחו; לוותר על התמודדות עם התמרון הצה"לי בשני העימותים האחרונים, להתפזר בשקט ולחכות שיצא; וברגע שפינה את השטח, להניף מחדש את הדגל ולטעון, בצדק, לניצחון.

מדוע המסקנה הזו חשובה לימין הפוליטי ברור לעין. אבל למה היא חשובה גם לשמאל?

משום שככל שעוצמתה של מדינה גדולה יותר, כך גדל הרצון של שכנותיה להגיע עמה להסכמים. מצרים של סאדאת הייתה מדינה פושטת רגל עם פטרון פושט רגל (ברית המועצות). שיתוף הפעולה שרקמה עם ישראל הקפיץ אותה למקום שונה לחלוטין. גם אש"ף נחשב כמצורע בזירה הבינלאומית ערב הסכמי אוסלו, וזכה לרהביליטציה בעקבותיהם. בשני המקרים, פער העוצמה בין ישראל ליריבותיה הוא שיוצר מוטיבציה לשת"פ.

אם ישראל נמצאת במגמת התקפלות חד כיוונית והוויכוח הוא רק על כמה שטח תוותר, למה לצד השני לסיים את התהליך? הזמן פועל הרי לטובתו, וכדאי לחכות, כי הוא יכול רק להרוויח בטווח הארוך. רק איום עתידי שהגלגל יכול להתהפך יכול להיות זרז ממשי להסכם.

כיצד משנים את המצב הנוכחי?

כיוון שטריטוריה היא אתוס, אין מנוס מתפיסת טריטוריה לאורך זמן בעימות הגדול הבא, אם בלבנון ואם בעזה. אבל, היתרון הגדול במצב הנוכחי הוא, שאין צורך בהשתלטות נרחבת על שטחים. די בתפיסה סמלית של שטח, שהחזקתו וההגנה עליו נוחים לישראל!

סביר להניח שבתום אותו עימות, ימקד האויב את מאמציו להילחם על "שחרור" אותו תא שטח. מלחמה כזו נוחה לישראל הרבה יותר ממלחמת העורף שנכפתה עליה. יתרה מכך, ככל שהאויב ישקיע בכך יותר, כך יעמיק את המיתוס המתחדש שנבנה, כי כל עימות בקנה מידה משמעותי יכול להוביל לאבדן נוסף של אדמה, ולתייג את המנהיג שהוביל את העימות ככזה שבגינו אבדה אותה טריטוריה.

היערכות לכך מחייבת הכרזה ברורה בזירה הבינלאומית, כולל הבהרה בערבית לאזרחי המדינות היריבות (עוד חידוש שכדאי שהפוליטיקאים הישראלים יאמצו...), שאם תאלץ ישראל לפעול בעקבות תוקפנות בעזה או בלבנון, היא תשמור בידיה טריטוריה לטווח ארוך.

במצב הנוכחי דומה שישראל יכולה רק להרוויח מאימוץ אסטרטגיה כזו!

[לריכוז המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן]

6 thoughts on “העוצמה האבודה של ישראל…

  1. Pingback: הכל על ה'עוצמה' באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  2. Pingback: נושא לימוד: עוצמה, כוח ופוליטיקה בארגונים - ייצור ידע

  3. Pingback: נושא לימוד: עוצמה וחשיבותה בארגונים - ייצור ידע

  4. Pingback: מורכבות בניהול בכיר: היום השלישי - ייצור ידע

  5. Pingback: קיץ באוניברסיטת חיפה - היום השני | ייצור ידע

  6. Pingback: חשיבה מערכתית, רצועת עזה ואנחנו... | ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.