פנחס יחזקאלי: יורים ב"לא נורמטיבים" – ההיבט הישראלי

אירועי כפר קאסם - הסולחה[בתמונה: בנובמבר 1957 נערכה בכפר קאסם סולחה שבה נכחו כ-800 אורחים. על פי המסורת היו אמורים 11 הנאשמים להגיע לטקס, אך שלטונות צה"ל סירבו לאפשר להם להשתתף, בין השאר מחשש שהגעתם בעת המשפט שנערך להם עלולה להביא לטענות על עיוות דין. תמונה זו היא נחלת הכלל]

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

ניתן למנות מספר אירועים מהותיים של שימוש בירי של כוחות הביטחון כלפי אזרחים בישראל:

הקשה מכולם הוא, כמובן, אירוע כפר קאסם:

ב- 29 באוקטובר 1956 שוטרי משמר הגבול שפעלו לאכיפת עוצר באזור המשולש הקטן, ירו בכפריים ששבו מעבודתם. העוצר הוטל כחלק מההכנות למבצע קדש. בציבור הישראלי של אותה עת היה חשש של ממש ממלחמה עם הצבא הירדני; וחשש מהחבירה של צבא פולש לאוכלוסיה הערבית המקומית. התוצאה של הדמוניזציה הזו היתה הרת אסון. מירי השוטרים נהרגו באותו יום 49 אזרחים תמימים (רוזנטל, 2000, ע' 32). האחראים לאירוע הועמדו לדין ב- 1957 (ראו בתמונה למטה), רובם נמצאו אשמים ונדונו לתקופות מאסר של 7 עד 17 שנים. (שם, עמ' 41-39).

האירוע הקשה הבא התרחש 20 שנה לאחר מכן, באירועי יום האדמה 1976: בתגובה לכוונת ממשלת ישראל להפקיע אדמות חקלאיות השייכות לתושבי כפרים ערביים בגליל המערבי, יצאו תושבי הכפרים, ביניהם תושבי סכנין, דיר חנא וערבה, להפגנות מחאה אלימות שכללו הבערת צמיגים, השלכת אבנים ובקבוקי תבערה. המשטרה ירתה לעבר המפגינים וכתוצאה מהירי נהרג אדם אחד ושבעה נפצעו. ההפגנות התפשטו לכפרים נוספים, מספר ההרוגים הגיע לשישה, מספר הפצועים עלה ורבים נעצרו. מאז הפך תאריך ה- 29 במרץ ל"יום האדמה" - יום שביתה כללית במגזר הערבי בישראל.

עד האירוע הבא עברו כעשור וחצי. כתוצאה מירי משטרתי במה שכונה "אירועי הר הבית" ב-1990, נהרגו 20 איש ונפצעו 53 איש מקרב המוסלמים שהיו על הר הבית. כן נפצעו 9 אזרחים יהודיים ו- 21 שוטרים מיידויי אבנים ("וועדת אור", 2003, כרך ב', ע' 620 ; "וועדת זמיר" ע' 50).

ב- 1994, בעקבות הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ב- 25/2/94, החלו מהומות קשות במגזר הערבי בישראל ובשטחים. החמורה מכולן אירעה בעיר הבדואית רהט בדרום הארץ ב- 27/2/94. ביום זה החלה התפרעות שלוותה ביידוי אבנים, בהבערת צמיגים ובהתגרויות אלימות של הצעירים בשוטרים המקומיים. כוח משמר הגבול שהוכנס ליישוב, כדי לעבות את שוטרי נקודת המשטרה המקומית רק תרם לליבוי היצרים. השוטרים התכנסו בתוך הנקודה, בעוד שההמון צר עליה, גלגל בלוני גז לעברה והצית אותם בניסיון להעלות באש אותה ואת היושבים בה. דוכן מפעל הפיס ששכן בסמוך נהרס, כתוצאה מפיצוץ עז של מיכל גז שהוחדר לתוכו. נכבדי המקום ביקשו מהכוח המשטרתי לעזוב את העיר ולעבור לפאתיה, אך מפקד המחוז הדרומי דאז ניצב שמעון לוי סירב, מתוך ידיעה שהדבר יוביל לשריפת הנקודה על ידי ההמון. במהלך ההסתערות על הנקודה, נורה בראשו אחד המסתערים בן 23 על ידי השוטרים הנצורים. בסוף היום נמנו בנוסף להרוג, 3 תושבים מקומיים פצועים ו- 13 שוטרים פצועים (רונן, 1994).

ולבסוף, נציין את התקוממות המגזר הערבי בישראל באוקטובר 2000. ההתקוממות פרצה על רקע המהומות בהר הבית ב- 29 בספטמבר 2000, בהן שבעה פלסטינים נהרגו מירי כוחות הביטחון ונפצעו למעלה ממאה. בהתקוממות זו התערער סדר החיים במדינה באופן ממשי; נהרגו ארבעה עשר אנשים ביניהם שניים עשר מערביי ישראל, יהודי אחד ופלסטיני אחד תושב עזה; וכן נפצעו רבים ("וועדת אור", 2003). כתוצאה מהאירועים הללו הוקמה וועדת חקירה ממלכתית שמסקנותיה פגעו קשה בשר לביטחון הפנים, במפכ"ל במפקד המחוז הצפוני ובקצינים נוספים. אולם, עקב אי שיתוף פעולה מצד המשפחות, היה קושי בהפללת השוטרים היורים.

מה ניתן ללמוד מכל אלה?

בתחום זה דומה שאנחנו דמוקרטיה ככל הדמוקרטיות. אולי בעצם לא. הסכסוך הישראלי ערבי מנתב את הפחדים של "קבוצת הרוב" הישראלית להיבטים הללו, באופן שמעבר לה, אין בנמצא איומים הנתפסים כמערערים את סדר החיים.

הלקח השני הוא, שכמו בכל העולם, הרגישות לאירועים אלה גוברת, ובערבו של יום מתקיימות חקירות ומשולם מחיר על מנת להשיב את סדר החיים לקדמותו. אולם, כל זה לא מונע את האירוע הבא, כאשר נדמה שוב שסדר החיים בסכנה וכוחות הביטחון, מלובים בתחושות "יום הדין" של "קבוצת הרוב" ושל התקשורת המייצגת בעיקר אותה, "יוצאים להגן עליו".

וזה מביא אותנו לתפקיד מעניין שיש למשטרות במדינות דמוקרטיות: להיות "השעיר לעזזאל" שתשלם הדמוקרטיה למיעוט שנפגע לשם החזרת סדר החיים לתקנו. זה נשמע אולי פרובוקטיבי, אולם, זה אמיתי מאוד. מפקדי המשטרה (בכל מדינה), משולהבים מהקולות הצועקים בתקשורת על היווצרותו של כאוס, שיפעלו באגרסיביות לעצור את הסחף, יגלו בשוך האירועים כי עליהם לשאת במחיר ה"חריגות" שבצעו, לכאורה בשמו של אותו סדר שהופר: כך הועבר מתפקידם מפקדים במשטרת לוס אנג'לס בשוך המהומות בפרשת רודני קינג ב- 1992; כך גם פוטרו שלושה קציני משטרה בכירים על ידי שר הפנים האיטלקי בעקבות מותו של מפגין במהומות נגד הגלובליזציה ב- 2001, ביניהם סגן מפקד משטרת גנואה; וכך גם אצלנו באוקטובר 2000.

הייתה לי הזכות ההיסטורית לפגוש את מפקד מחוז הצפון של המשטרה דאז, ניצב אליק רון, ביחד עם תלמידי המכללה לביטחון לאומי של צה"ל, כשבועיים לאחר אירועימ אוקטובר 2000. היתה זו שיחה חדה ונוקבת, שבסיומה השמיע ניצב רון משפט, שסברתי שנכון להנציח. רון אמר:

"מפקד משטרה, שאיננו יודע, שבערבו של יום, הוא יוותר לבדו לצד הדרך,או שהוא רפה שכל, או שהוא משקר לעצמו..."

ניצב אליק רון על הגיבוי הפוליטי למשטרה

[התמונה: אתר המשטרה]

חומר למחשבה...

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

2 thoughts on “פנחס יחזקאלי: יורים ב"לא נורמטיבים" – ההיבט הישראלי

  1. Pingback: פנחס יחזקאלי: עשר כרזות על אכיפת חוק - אוסף רביעי - ייצור ידע

  2. Pingback: המגזר הערבי בישראל באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *