מיכה לינדנשטראוס: ביקורת המדינה והמאבק בשחיתות

 

מיכה לינדנשטראוס[התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי אייל כץ, א-לה כפר. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מתוך החוברת: עיונים בביטחון לאומי מס' 9: שחיתות שלטונית בישראל

[בחזרה לתוכן העניינים של החוברת]

ביקורת המדינה שואבת את סמכותה משני חיקוקים: חוק יסוד מבקר המדינה וחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 [נוסח משולב]. חיקוקים אלו קבעו את תחומי ביקורת המדינה והם בחינת חוקיות הפעולות של כל הגופים והמוסדות שהועמדו על פי חוק לביקורתו של המבקר, טוהר המידות, הניהול התקין, היעילות והחסכון של הגופים המבוקרים וכל עניין אחר שהמבקר יראה בו צורך.

מבקר המדינה בביקורתו אינו "מתריע בשער" בלבד. הוא חייב לוודא כי לאחר דיון בגופים המבוקרים, מתקנים אותם הליקויים שנתגלו במהלך הביקורת.

דא עקא, שהמחוקק לא הרחיב בחיקוקים הנזכרים בדרכי הווידוא. קיים סעיף בודד בחוק מבקר המדינה (ס' 21א) שעניינו "דיון בתיקון הליקויים". על פי סעיף זה, אחרי שנתגלו הליקויים ממנים השר, ראש הרשות, או הדירקטוריון צוות ל"תיקון הליקויים". בראש הצוות יעמוד המנכ"ל או בעל תפקיד מקביל לו והצוות ידון בדרכים לתיקון הליקויים ויקבל החלטות בדבר תיקונם. "הצוות" על פי החוק אינו מוגבל בזמן, ובאישור ראש הגוף המבוקר הוא רשאי אפילו לדחות את תיקונו של ליקוי מסוים. קיימות הוראות נוספות בסעיף הנזכר, על פיהם מחויב ראש הממשלה לדווח למבקר על תוצאות טיפולו בליקויים שנתגלו, תוך שמונה חודשים מהמצאת דוח המבקר לידיו.

הוראות חוקיות אלו, אינן מספיקות ואינן מניחות את הדעת. ביקורת הנותרת כאבן שאין לה הופכין על אצטבאות מאובקות במשרדי רשויות המדינה, נתפסת על ידי המבוקרים ועל ידי הציבור הרחב כביקורת סרק, "חסרת שיניים", מיותרת ואולי אפילו כביטוי של בזבוז לריק של משאבים כספיים ואנושיים מאוצר המדינה.

או אז מתחזקות הרוחות השואלות: "מי יצריך בכלל מבקר מדינה"?

אסור שחוקי הביקורת שקבעה הכנסת, יהפכו ל"אות מתה". אסור שהביקורת תמות מות נשיקה, עקב חוסר היכולת לוודא את יישומה.

כיצד מרימים משא זה? יש כאלו בתוכנו, המבקרים, הסבורים כי אין זה משא או נטל המוטלים על כתפינו. זו סמכותה הבלעדית של הרשות המבצעת לוודא ביצוע דוחות המבקר, ואל לו למבקר לחרוג מתחום סמכותו ולהפוך לחלק מהרשות המבצעת, גם אם בליקויים ברשות זו עסקינן. עלינו להסתפק בהגשת הדוחות השנתיים לרשות המחוקקת (הכנסת) ולרשות המבצעת (הממשלה), ובכך תמה מלאכתנו.

אין חלקי עם הסבורים כך. אין להגמיד את כוחה של הביקורת ולצמצמה להנחת דוחות שנתיים לפתחם של המבוקרים. הביקורת צריכה להיות חדה ונוקבת, אך גם אפקטיבית ובעלת פתרונות מעשיים.

כיצד משיגים זאת? הבה נתייחס לכל גורם משמעותי המצוי בזירה:

ראשית המבקרים: הם חייבים לפעול ללא משוא פנים, ביושר אישי, בפתיחות, במקצועיות ובידיעה מה עיקר ומה תפל. המבקרים אינם "שופטים", אך הרבה מאמות המידה ומתכונותיהם של "השופטים" צריכים להיות לנגד עיניהם גם בתהליך הבדיקה. עליהם לראות את כל הקשיים של המבוקרים, מכל זווית אפשרית, לפני שהם מגיעים לכלל מסקנה. אם יש ספק בליבם עליהם לפרשו לטובת המבוקר.

המבקרים כפופים לביקורת ראויה – הם אינם "מעל לכל ביקורת".

המבוקר זכאי להעיר את הערותיו לכל טיוטות הביקורת, שחובה על המבקרים להעביר לעיונו לפני עיבודם הסופי. המבוקר רשאי לפגוש את המבקרים פנים אל פנים, כדי להעמיד אותם על זוויות שונות שנעלמו מעיניהם.

במהלך הביקורת עומדת למבוקר תמיד הזכות "להישמע" - זכות הצדק הטבעי". המבוקר זכאי להביא את עניינו גם בפני הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר במדינה - הבג"צ, אם יחפוץ בכך. החלטה זו היא בשיקול דעתו המלא והמוחלט של המבוקר בלבד.

ולא רק זאת: דוח הביקורת של המבקרים עובר דיון מקיף ויסודי בוועדת הכנסת לענייני ביקורת המדינה, המזמינה תמיד את המבוקרים לדיון ושומעת את טענותיהם ואת קובלנותיהם- כל זאת בדיון פומבי ובשקיפות מלאה.

נזכיר כאן כי במשרד המבקר יש מבקר חיצוני, שאינו שייך למשרד ואשר נבחר על ידי ועדה ובה גם נציגי ציבור. המבקר החיצוני פנוי גם הוא לשמוע את קובלנות המבוקר ולבדקן ביסודיות.

אל נשכח גם כי כל דוח ביקורת, עובר תהליך בדיקה ממושך ומעמיק במשרדי המבקר. הוא נבדק על ידי אנשי המקצוע במשרד, ובהם בין השאר גם היועץ המשפטי, היועץ הכלכלי, המנכ"ל ובסופו של דבר המבקר עצמו. זהו תהליך סינון שברבות השנים הוכיח את עצמו היטב.

לאחרונה אנו שומעים מצד אי אילו מבוקרים, המנסים לפגוע במוסד הביקורת את השאלה:  "ומי יבקר את המבקר?" מבוקרים אילו למצער אינם יודעים את דרכי הביקורת על המבקר, שמנינו לעיל או מתעלמים מהן ביודעין. בהקשר זה נותרת אצל המבוקרים שאלה אחת, ללא מענה ראוי מצדם: אם תהיה ביקורת על המבקר, מי יבקר ביקורת זו? הרי אי פעם חייבת להיות סופיות לדיוני הביקורת.

גם על פניית המבוקרים לעיתונות (לצערנו אפילו טרם פרסום דוח הביקורת) שמענו לאחרונה. בעניין זה המבוקרים יכולים לטעון כמובן, כי פנייה לעיתונות היא בעיניהם אמצעי ביקורת הולם וראוי על דוחות הביקורת.

סיכומם של דברים: אמצעי הביקורת הקיימים כיום על דוחות המבקר הם מגוונים, מעשיים ונגישים.

המבוקרים: האם קיימת "סימטריה" בהתייחסות זהה למבקר ולמבוקר? לדאבון הלב, העיתונות בחלקה נתנה ביטוי שגוי ל"סימטריה" זו, בהתייחסה לדוח ביקורת על עובד ציבור בכיר ביותר שנחשף לאחרונה במחדליו.

ישאל השואל: אם אכן קיימת "סימטריה" כזו, מה בינה לבין "סימטריה" אפשרית בין נאשם (או צד אזרחי במשפט) לבין השופט היושב בדין בעניינו? האם התפקיד הציבורי בשליחות המדינה שעושה ה"שופט" בשבתו לדין, או המבקר בהליך עריכת הביקורת- על פי חוקי הביקורת, הוא חלק מ"הסימטריה" לה מטיפים המבוקרים?

אסור ש"סימטריה" כזו תתקיים, ואל לו למבוקר לפגוע במבקר באורח אישי. חובה עליו להתמודד עם עובדות הביקורת, גם אם זו נוקבת וקשה.

המבקרים והתקשורת הכתובה והאלקטרונית:

ביקורת המדינה חייבת גיבוי ציבורי. כבר עמדנו על חוסר בכלים ראויים לווידוא ביצוע דוחות המבקר. צינור בעל משמעות להבהרת דרכי הביקורת ופעולותיה, בין המבקר לבין הציבור, הוא התקשורת. כוחה המוסרי של הביקורת מתעצם באמצעות דיווחי התקשורת. רק רוח גבית של הציבור תבהיר למבוקרים כי למבקרים יש כוח ציבורי איתן, שיש להתייחס אליו בכבוד הראוי. מכאן שהתקשורת תורמת לכוח ההרתעה של המבקר.

אולי זה המקום לציין את הסיוע הניתן לחקירות המבקר, מכתבות התחקיר של התקשורת. כתבות תחקיר לא מעטות סייעו בחשיפת מעשי שחיתות.

שיתוף הפעולה עם התקשורת חייב להיות זהיר ומקצועי, ואסור שהתקשורת תכתיב את סדר יומה של הביקורת. עצמאותה של הביקורת חייבת להישמר תמיד, כיסוד ראשוני ומרכזי בחברה, והתקשורת חייבת להבין עצמאות זו ולכבדה.

הביקורת המוטחת, בעיקר מצד המבוקרים, על "רדיפת הכותרות" של המבקר ופרסום דוחות המבקר עוד טרם הושלמו הם חסרי יסוד. יש בהם ניסיון לקעקע את מקצועיותו, את מהימנותו ואת אמינותו של המבקר ושל הדוחות המונפקים על ידיו, ולו גם במחיר האמת.

היעלה על הדעת כי המבקר, הרשאי לדרוש להעמיד לדין פלילי אדם המפרסם ללא נטילת רשותו ממצאי ביקורת (ס' 28(א)(3) לחוק מבקר המדינה), ינהג בעניין זה בדרך של "איפה ואיפה" ואת שהוא דורש מאחרים לא ידרוש מעצמו?

הטענות בעניין זה כלפי המבקר ומשרדו, המפרסמים כביכול ממצאי ביקורת עוד טרם בשלו, הם בגדר "עורבא פרח" ומשוללות כל יסוד במציאות.

נדגיש שוב כי משרד המבקר מוציא דוחות ביקורת רק לאחר עריכתם הסופית ולאחר השלמתם. כך נהגנו כל השנים וכך ננהג גם הלאה. נדגיש כי כל טענה על "הדלפה" או על "זליגה" של דוחות ביקורת טרם זמנם, הם בגדר הוצאת דיבה.

מועד לידתה של טענה מופרכת זו היה בכנס שדרות ביום 22/11/05. מאז "ממחזרים" טענה זו, שכאמור אין לה כל בסיס ויסוד.

לא נעלם מן העין שחומר מוזרם לתקשורת על ידי עמותות הפועלות לטוהר המידות או על ידי מתלוננים מן הציבור. אלה דואגים לפרסם את תלונותיהם ברבים, במקביל לפנייתם למשרדי מבקר המדינה.

נתקלנו גם במקרים בהם נשלחו טיוטות הביקורת למשרדים ממשלתיים. בהם קיימות לדאבון הלב קבוצות יריבות, אשר דאגו לפרסם את הטיוטות ברבים. קשה למנוע תופעה זו וטרם נמצאה דרך ראויה להתגבר עליה.

המבקרים ימשיכו במלאכת הביקורת ללא מורא וללא משוא פנים- במקצועיות, בהגינות וביושר- למען חברה טובה יותר, טהורה יותר ונקייה משחיתות ציבורית. חברה שבה מקפידים הקפדה מלאה על קיום החוק ועל המנהל התקין.

המבוקרים צריכים להבין כי ביקורת ראויה, קשה ככל שתהיה, מחויבת במדינה דמוקרטית ויש לקיימה במלואה. חובה לנהוג בביקורת זו בצורה מכובדת, הוגנת וישרה; בפרט כשאין יותר "פרות קדושות" או "מיוחסים", החסינים מביקורת במדינה.

כל התנהגות בוטה מצד מבוקרים, ובעיקר מצידם של דרגי השלטון הבכירים ביותר, מביאה לזילות מעמד הביקורת, לפגיעה חמורה בדרכי השלטון הדמוקרטי ובחוקי הביקורת במדינה. בל נשכח כי הזמן העומד לרשותנו קצר והמלאכה מרובה ויש לקיימה במלואה.

[בחזרה לתוכן העניינים של החוברת]

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

3 thoughts on “מיכה לינדנשטראוס: ביקורת המדינה והמאבק בשחיתות

  1. Pingback: על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. Pingback: נושא לימוד: שחיתות שלטונית - ייצור ידע

  3. Pingback: שחיתות שלטונית בישראל - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.