יעקב לחר: מרד הגרמנים הסודטים בצ'כוסלובקיה – ספטמבר 1938

גרמנים סודטים

[גרמניות סודטיות מריעות ובוכות מאושר, בעת כניסת הווארמאכט הגרמני לארץ הסודטים בצ'כוסלובקיה, אוקטובר 1938]

[מתוך הספר: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים. למעבר לתוכן העניינים לחץ כאן] [לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 12 במאי 2021

מבוא  

מטרת המאמר לתאר את מרד הגרמנים הסודטים בצ'כוסלובקיה, בספטמבר 1938, ואת השתלשלות הנסיבות שהובילו אליו. לבחון מה המשמעויות והמסקנות של אותה דרמה היסטורית, ואת הרלוונטיות שלה למציאות הישראלית של אחרי אירועי אוקטובר 2000. 

ב- 13 בספטמבר 1938, דיכא הצבא הצ'כי מרידה של הסודטים הגרמנים, בהנהגת "מפלגת הסודטים הגרמניים" ה - Sd.P. 16 יום מאוחר יותר הפכו אירועים אלה ללא רלוונטיים, בעקבות החתימה על הסכם מינכן (ב- 29 בספטמבר 1938), בו כפו המעצמות - צרפת, בריטניה, איטליה וגרמניה על צ'כוסלובקיה להעביר את חבל הסודטים לידי גרמניה, ובעצם, לאבד את עצמה לדעת ולאבד את עצמאותה, כשנה לאחר מכן.

פרק זה תוחם את עצמו למרד הסודטים, ואינו עוסק בהשלכות, הרות העולם, שבאו אחריו.  עניינו בהתמודדות הפנימית של מדינה דמוקרטית עם מיעוט אירידנטי[1], שנתמך בגלוי על ידי מדינה שכנה, המשתמשת במיעוט זה למימוש מטרותיה המדיניות. 

צ'כוסלובקיה - רקע היסטורי[2]

הרפובליקה (הראשונה) של צ'כוסלובקיה קמה באוקטובר 1918, על חורבותיה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית. היא הוקמה על ידי קריעת צ'כיה מאוסטריה, וסלובקיה מהונגריה, וצירוף רותניה (רוסיה הקרפטית), שהייתה נתונה, מאז 1382, לשלטון ההונגרים. מייסדיה היו טומש גריג מסריק (Masaryk) , אדוארד בנש  (Benes)ומילן סטפניק (Stefanik) שהחלו לפעול למען הקמתה, כמדינה עצמאית, אצל "מעצמות ההסכמה", כבר ב- 1914. סטפניק נהרג בתאונת מטוס במאי 1919, לקראת נחיתה בברטיסלאבה בירת החבל הסלובקי (Seton-Watson, 1965, עמ' 346-313)

צ'כוסלובקיה הורכבה, כנגזר משמה, משתי קהילות סלאביות: הצ'כים והסלובקים, שהיוו יחד 9.5 מליון בקירוב מתוך 14.5 מליון נפש תושבי הרפובליקה. שני יסודות אלה לא חיו תמיד בהרמוניה זה עם זה. תמיד היו סכסוכים, כמו על זכויות היסטוריות מול אוסטריה העתיקה מחד גיסא, ועל עיקרון הלאומיות מול הונגריה העתיקה מאידך גיסא. זו הייתה מדינה מעורבת: המיעוט הגדול ביותר, למעלה משלושה מליון נפש (מעט מעל 20% של אוכלוסיית צ'כוסלובקיה), היו גרמנים, שישבו בחבל הסודטים שבבוהמיה (ראה מפה מס' 1). 1.7 מליון הנותרים הם הונגרים (691.900), רותנים (549.000), פולנים (81.700) ויהודים (354.342).

בעוד שהצ'כים והסלובקים ייצגו את הרצון למדינה, המיעוטים הגרמנים וההונגרים, אשר רק בחוסר רצון הסכימו להקמתה של מדינה עצמאית יצרו בעיה גדולה ורגישה, אשר בפתרונה היו תלויים פניה של מרכז אירופה, עם תום המלחמה (Seton-Watson, 1965, עמ' 313).

המדינה הצעירה בהנהגת נשיאה הראשון, מסריק, "התפתחה בשנים שלאחר ייסודה למדינה  הדמוקרטית, המתקדמת, הנאורה והמשגשגת ביותר באירופה המרכזית" (שיירר, 1985, ע' 290). זאת, למרות בעיות הפנים עימן התמודדה, שנבעו מריבוי הלאומים בתוכה.

חבל הסודטים  (Sudeten)

חבל הסודטים הינו שרשרת הרים, המפרידה בין בוהמיה ומוראביה, שבצ'כיה, בדרום; לשלזיה, שבגרמניה, בצפון. אחרי מלחמת העולם הראשונה, נעשה "חבל הסודטים" שם כולל לשולי המחוזות: בוהמיה ומוראביה הצפוניים, המערביים והדרומיים מערביים, שרוב תושביהם היו דוברי גרמנית (ראה מפה מס' 1).

חבל הסודטים מעולם לא השתייך לאימפריה הגרמנית, אשר הוקמה בשנת 1871 (Eubank, 1965, ע' 5). הגרמנים הסודטים היו מהגרים, שהחלו לחדור לבוהמיה ומורביה במאה ה- 12, כחלק מהתיישבות גרמנית חזקה במזרח. כוחם המספרי עלה בהדרגה עד שהשתווה ואף עלה על מספרם של היושבים במקום. כוחם גבר, כאשר בית הבסבורג החל לשלוט בבוהמיה ומורביה ב- 1526. משעה זו, הפכו הצ'כים למיעוט תחת בית הבסבורג. במאה השמונה עשרה גבר כוחם של הגרמנים בבוהמיה ובמורביה, כאשר גל חדש של מהגרים מבווריה, טורינגיה, סקסוניה והנובר קיבל את ברכתם של הקיסרית מריה תרזה ובנה יוסף השני, והתיישב, בצד אחיהם, בחבל הסודטים. בכל מקום היו הם, הגרמנים, אדונים, ואילו הצ'כים היו צמיתים, אשר תדיר היו מחוסרי קרקע ונעשקים תחת כובד המיסים.

הגרמנים הסודטים התייחסו אל הצ'כי כאל יצור מחונך למחצה, אשר מתקיים, במידה רבה, הודות להשפעה הגרמנית; בלתי נסבל מבחינה פוליטית; לעולם, בלתי מרוצה מבחינה חברתית; ותמיד פועל למען ארצו. באותה עת, נחשב הגרמני בעיני הצ'כים כמשיג גבול; כשליח ההגמוניה הגרמנית בעולם; כטירן כלכלי, החי בשטחי הסודטים במגמה לשעבד את העם הצ'כי מבחינה חברתית, פוליטית ובכל דרך אחרת (Wisekeman, 1967, ע' 118).

מפה מס' 1: חבל הסודטים ומיקומו בצ'כוסלוסקיה

חבל הסודטים

אם מתבוננים על פרשת היחסים בין הגרמנים והצ'כים בבוהמיה ובמורביה בפרספקטיבה כוללת, מתברר, שיש לדבר, יותר על מיעוט צ'כי בסודטים מאשר על מיעוט גרמני בצ'כיה. סקירה, ולו גם שטחית, של מצב המיעוט הצ'כי תחת שלטון בית הבסבורג, מאפשרת להגדיר את המיעוט הצ'כי כמדוכא. אל הסטיגמה, שהילכה ברחוב הגרמני בבוהמיה ומורביה, על דבר היות הצ'כי יצור נחות, התלוו איסורים פורמאליים מטעם הרשות: איסור על הקמת בתי ספר צ'כיים; ואיסור על הוראת השפה הצ'כית וההיסטוריה הצ'כית. דהיינו, איסורים שנועדו לדכא כל ניצוץ של תרבות צ'כית עצמית וחינוך על ברכיה (כרמון, 1970, עמ' 15-14).

לאחר חלוקת קיסרות אוסטרו-הונגריה והקמת צ'כוסלובקיה, ב- 1918, החלה פרשת היחסים בין הגרמנים והצ'כים לקבל כיוון חדש. לא עוד צ'כים נחותים מול הגרמנים הסודטים, אלא, אזרחים שווי זכויות וחובות במדינה דמוקרטית ריבונית (כרמון, 1970, עמ' 17-16). מטבע הדברים, התנגדו רוב התושבים הסודטים לשלטון הצ'כים. אולם, הם זכו בצ'כוסלובקיה לאוטונומיה תרבותית מוחלטת כבר בראשית שנות השלושים, זמן רב לפני המשבר של 1938. 96 אחוזים מילדי הגרמנים הסודטים למדו בבתי ספר גרמניים (417.000 מתוך 433.000); הייתה להם תחנת שידור משלהם; ושלוש אוניברסיטאות, בתוכן שני טכניונים; עמדו לרשותם 63 עיתונים יומיים ו- 143 שבועונים, רובם תמכו בנאציזם והטיפו להיפרדות ממדינת האם.

ב- 1938, השיגה גרמניה הנאצית את קריעת החבל מצ'כוסלובקיה וסיפוחו אליה, בהסכם מינכן. עם שיקום צ'כוסלובקיה בגבולותיה הקודמים, אחרי מלחמת העולם השנייה גורשו כל התושבים הגרמנים מאזור הסודטים.

צ'כוסלובקיה - מדינה דמוקרטית בסכנה  

כללי

מאז הקמתה ועד למשבר מינכן ב- 1938, הייתה צ'כוסלובקיה דמוקרטיה למופת, היחידה במרכז אירופה, ומן המדינות העשירות ביבשת, שניצבה בחזית הטכנולוגיה והתעשייה.

שני האישים, שהטביעו את חותמם באופן מכריע על הרפובליקה הצ'כסלובקית הראשונה היו תומס גאריק מסריק (Masaryk) אבי האומה הצ'כית, וד"ר אדוורד בנש (Benes). מסריק היה מנהיג האומה ונשיאה החל מכינונה, באוקטובר 1918 ועד 1935, כאשר פרש לגמלאות, והוא בן 85. בנש, מי שהיה שר החוץ של מסריק מיומה הראשון של הרפובליקה ועד 1935, ירש אותו על כס הנשיאות בדצמבר 1935. הוא היה הנשיא בימי השבר הגדול ועד לאחר ועידת מינכן, כאשר סולק בפקודת היטלר ויצא לבריטניה, ב- 5 באוקטובר 1938, שם הקים, מאוחר יותר, ממשלה צ'כית גולה.

מסריק ובנש היו מחשובי המדינאים בזמנם ואין עדות טובה לכך ממצבה של צ'כוסלובקיה במחצית השנייה של שנות השלושים (סתיו, 1997, ע' 270). ביטחונה היה מובטח בשורה של הסכמים בינלאומיים, וצבאה הגדול היה מצויד ומאומן היטב[3].

גדולתם של הישגים אלה בולטת בהשוואה למצבן של המדינות המקיפות אותה: גרמניה השרויה במשבר כלכלי ושלטוני, שעברה בתחילת שנות השלושים למשטר טוטאליטרי, נציונל-סוציאליסטי; ומשטרים דיקטטוריים, פשיסטים למחצה, ברומניה, בהונגריה ובפולין.

המיעוט הגרמני הגדול, היווה, ערב הסכם מינכן, למעלה מ- %22 מכלל האוכלוסייה, ועוצמתו גדלה בהדרגה. בשנת 1925, היו בממשלה הצ'כית שני שרים, גרמנים סודטים. עם התבססות הנאצים בגרמניה, עלו, בהדרגה, גם הדרישות הלאומיות הסודטיות לאוטונומיה ולהגדרה עצמית, עד שבשנת 1938 הפך המיעוט הסודטי לעושה דברה של ברלין, לכל דבר ועניין (סתיו, 1997, עמ' 271-270).

מפלגות סודטיות גרמניות בדמוקרטיה הצ'כוסלובקית 

את הגרמנים בסודטים ייצגו ארבע מפלגות פוליטיות: המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית;

מפלגת האגרארים הגרמניים; ומפלגת הסוציאליסטים הנוצרים הגרמניים. והמפלגה הסודטית הגרמנית (Sd.P). שלוש המפלגות הראשונות השתתפו בממשלת פראג עד האנשלוס האוסטרי (סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית ב- 11 במרץ 1938), שעה שהמפלגות, האגרארית והסוציאליסטית נוצרית, התפרקו והצטרפו למפלגת הסודטים הגרמנית. ממרץ 1938 תמכה בממשלת פראג רק המפלגה הסוציאל דמוקרטית בהנהגתו של ג'וקסק  (Jocksck).

המפלגה הסודטית הגרמנית זכתה בבחירות 1935 בקולותיהם של מיליון ומאתיים אלף בוחרים והכניסה לפרלמנט הצ'כוסלובקי 44 נציגים, נציג אחד פחות ממפלגתו של ראש הממשלה, המפלגה האגרארית הצ'כוסלובקית. לקראת סוף שנת 1937 היו במפלגה הסודטית הגרמנית למעלה מ - 600.000 חברים רשומים.

מאז הקמתה, החלה המפלגה הסודטית הגרמנית לבנות את עצמה על פי הדגם של אחותה, המפלגה הנציונל סוציאליסטית הגרמנית. מבחינה ארגונית היא נבנתה על עיקרון ה"פיהררפרנציפ" (Fuhrerprinzip) - מבנה פירמידלי, המאופיין על ידי העיקרון הנוקשה, לפיו הסמכות נובעת מלמעלה כלפי מטה. מלמטה כלפי מעלה נדרשים, לעולם, ציות ואחריות. כבר בשנים הראשונות עסקה המפלגה בהקמת פלוגות סער מיוחדות, אשר הודרכו על ידי יוצאי מלחמת העולם הראשונה.

קונרד הנליין (Konrad Henlein), ה"פיהרר" של המפלגה הסודטית גרמנית, שרת בתקופת מלחמת העולם הראשונה בצבא האוסטרי ולחם בחזית האיטלקית, עד לנפילתו בשבי ב-  1918.

עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית נעשה פקיד בנק. מנהיגם של הגרמנים הסודטים יישם בשיטתיות את המתודות של היטלר. ה- ס.א., כנופיותיו המזוינות, הפעילו שיטות טרור מגוונות, כמו כפיה על בעלי חנויות לתלות את תמונות היטלר ותמונותיו, ניפוץ שמשותיהם של המתנגדים לעשות זאת, סימון בתים חשודים ועוד. עם התעצמות כוחה של המפלגה הסודטית הגרמנית במחצית שנות השלושים, זכה הנליין במעמד של מנהיגה הבלתי מעורער.

משנת 1936 הייתה המפלגה הסודטית הגרמנית בקשר עם ברלין, קשרים שהפכו להיות אמיצים יותר ככל שהתקרבה שנת 1938. החל משנת 1936 קיבלה המפלגה כספים מיוחדים מסוכנות מרכזית בגרמניה, שעניינה יצירת קשר עם המיעוטים הגרמנים בארצות אחרות  (ה- Volksdeutsche Mittelstelle).  הקשר לברלין לא היה קשר רעיוני בלבד, שכן, המפלגה הסודטית הגרמנית עתידה הייתה למלא תפקיד בעל חשיבות ראשונה במעלה במהלכיה של המדיניות הגרמנית לגבי צ'כוסלובקיה. היא הכשירה את הקרקע בצ'כוסלובקיה להגשמת היעדים שהעמידה לה גרמניה לגבי ארץ זו (כרמון, 1970, עמ' 24-14).

כך שמשה המפלגה הסודטית הגרמנית כשופרו של המיעוט הגרמני בצ'כוסלובקיה, אך יותר מכך, הייתה גייס חמישי, סוס טרויאני, שנשלח לקעקע את אושיות המדינה הצ'כוסלובקית מטעמה של גרמניה הנאצית (כרמון, 1970, עמ' 34-29).

הרקע הבינלאומי למרד הסודטים 

ב - 11 למרץ, בשעה 8:45 בערב, הוציא היטלר את פקודת הפלישה לאוסטריה. ב- 12 לחודש בלא שנורתה ירייה אחת, ובלי התערבות מצד מעצמה כלשהי סופחה אוסטריה אל גרמניה. על ידי סיפוח זה זכתה גרמניה בעמדה אסטרטגית בעלת ערך עצום בשביל תוכניותיה העתידיות. עתה איגפו צבאותיה את צ'כוסלובקיה משלושת עבריה. במועד זה יצא הקונפליקט הצ'כוסלובקי-גרמני  מן הכוח אל הפועל.

ה"אנשלוס" האוסטרי עורר שמחה ותקווה גדולה אצל 3.25 מיליון אזרחים צ'כוסלובקים. הגרמנים הסודטים ידעו שלאחר האוסטרים הגיע תורם. לגבי דידם, היה הסיפוח בבחינת קריאה רבתי אל הדגל. רבים מהם אשר קודם לכן היססו, התלבטו או אף השלימו, בגלוי או בשקט, עם מצבם כאזרחי הרפובליקה הצ'כוסלובקית, נתנו עתה את קולם ללאומיות הגרמנית ונציגתה המפלגה הסודטית הגרמנית.

האנשלוס האוסטרי היה אקורד הפתיחה לעלילתה של צ'כוסלובקיה. באפריל 1938 החלו מנהיגי הגרמנים הסודטים, בעידודו של היטלר, לדרוש מממשלת צ'כוסלובקיה אוטונומיה לחבל זה. צ'כוסלובקיה דחתה את התביעות, וענני המלחמה החלו להתקדר באופק, מאיימים לסחוף עמם לא רק את צ'כוסלובקיה, לו הותקפה על ידי גרמניה, אלא גם, בעל כורחן,  את בריטניה וצרפת, שהיו קשורים אליה בברית הגנה.

על רקע זה יש להבין את הבחישה הבריטית-צרפתית בענייניה של צ'כוסלובקיה, שנועדה לחלצן מאיום המלחמה, בכל מחיר. במשך חודשים אחדים התנהלה מסכת של איומים גרמניים ושל ניסיונות צרפתיים להתנער מהמחויבות לצ'כוסלובקיה.

ב- 15 בספטמבר נפגש ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין (Chamberlain) עם היטלר בברכטסגדן, בניסיון להפיס את דעת הקנצלר הגרמני ולהשיג פשרה. אבל, היטלר עמד על דרישתו לסיפוח חבל הסודטים לגרמניה, והציג גם דרישות אחרות. דרישות אלה וחוסר הרצון של הבריטים והצרפתים להסתבך במלחמה הובילו, לבסוף, לאנוסה של צ'כוסלובקיה בהסכם מינכן, ב- 29 בספטמבר 1938.

שנת המשבר – 1938

המדיניות הגרמנית לגבי צ'כוסלובקיה עוצבה על פי מה שניתן לכנות 'קווי המתודה האוסטרית'.

את המודל של המדיניות הגרמנית כלפי צ'כוסלובקיה ניתן לאפיין כשילוב של לחץ חזק מבית, שתכליתו להביא לדיס-אינטגרציה פנימית עם השגחה חיצונית, נסתרת אך קפדנית, המכוונת את הכוחות הפועלים בשמה של אותה מדיניות בעזרתם של חוטי תקשורת סמויים. בהתאם להוראותיה של המדיניות הגרמנית, פועלת תנועה שהיא נאצית באופייה, מאחורי המסווה של מפלגה פוליטית לגיטימית, במטרה לפורר ולהחליש את המדינה מבפנים. ברגע המתאים, אמורה הייתה המדיניות הגרמנית להפעיל את כליה האחרים - הכוחות המזוינים. דבר זה נעשה תוך שנלקחו בחשבון הנתונים הייחודיים לצ'כוסלובקיה.

שנה זו החלה עם שני אירועים מטרידים בצ'כוסלובקיה, שניהם אירעו בראש השנה האזרחית.עיתון המפלגה האגרארית הצ'כוסלובקית פרסם  איחוליו של קונרד הנליין לשנה החדשה ומנהיג המפלגה האגרארית הצ'כית רודולף בראן ((Beran  פרסם מאמר על האפשרות של תמיכת מפלגתו בצירופה של המפלגה הסודטית הגרמנית לממשלה. התייחסויות אלה חרגו מן הקו המסורתי שננקט כלפי המפלגה. הממשלה הצ'כוסלובקית נקטה, לאורך שנתיים וחצי, מדיניות של בידוד כלפי המפלגה הסודטית הגרמנית, מדיניות שנמשכה, כמעט מיום הקמתה של המפלגה. זאת, מתוך העיקרון, שלא משתפים מפלגה פשיסטית בעשייה הציבורית והפוליטית. כל העיתונות הצ'כית דחתה את דבריו של בראן, שהיו להם כל מאפיינים של "בלון ניסוי".

לדברים הייתה משמעות גדולה במיוחד למפלגת הגרמנים האגראריים, שחשו, שהאדמה נשמטת מתחת לרגליהם, על שום ההכשר לכאורה שקיבלה המפלגה הקיצונית הנאצית המזוהה כאופן ברור וקיצוני עם גרמניה הנאצית, על חשבון האזרחים הגרמנים המתונים המחפשים לחיות ביחד בצ'כוסלובקיה (Bruegel, 1973, עמ'  169-168).

בראן הגדיל לעשות ונפגש עם השגריר הגרמני אייסנלוהר (Eisenlohr), מאחורי גבם של הנשיא ושרי הפנים והחוץ. בשיחות אלה, על פי רישומי אייסנלוהר, גילה בראן רצון להידוק הקשרים עם גרמניה, על רקע אינטרסים משותפים, כמו המאבק בקומוניזם, אולם, הוא לא הרחיק לכת כדי לתמוך בהפרת ברית ההגנה, שהייתה קיימת בין צ'כוסלובקיה ורוסיה. ביחס לשאלת המיעוט הסודטי הגרמני, הבטיח בראן לאייסנלוהר, שהמפלגה שלו לקחה על עצמה לבטל את שיתופה של המפלגה הגרמנית הסוציאל דמוקרטית (שהייתה המפלגה הסודטית גרמנית האחרונה שנותרה בממשלה) כחברה בממשלה. הוצאתה מהקואליציה הממשלתית באה, בכדי לשפר את ההבנה והקשר עם המפלגה הסודטית הגרמנית.

לאחר ה"אנשלוס" באוסטריה, קיבלה המפלגה הסודטית הגרמנית שורה של הוראות והנחיות מגרמניה בנוגע לפעולותיה בצ'כוסלובקיה. הראשונה בהן היא מן ה- 16 במרץ 1938, ובה נצטווה הנליין לעמוד תחת פיקוחו של שגריר גרמניה בפראג ולקבל ממנו הנחיות לביצוע מדיניות מפלגתו.

בין רשימת התביעות הראשוניות שהיה על המפלגה הסודטית הגרמנית להעלות בפני ממשלת צ'כוסלובקיה הייתה התביעה להפסקה מיידית של כל מה שמכונה "צ'כיזציה בטריטוריה הסודטית-גרמנית", על ידי הפסקת השפעה צ'כית מכל סוג שהוא בבתי הספר; מתן אפשרות לעיסוק חופשי באידיאולוגיה הנאצית; מתן היתר לאוטונומיה גרמנית בתחום האדמיניסטרטיבי; ופיזור משטרת המדינה באזורי הגבול. רשימת התביעות הסתיימה בהצהרה, כי הנקודות הללו מציינות רק תביעות חלקיות לגבי התביעה הבסיסית של שלטון בית בשטח הגרמני סודטי. מטרה זו צריכה הייתה להישאר גמישה ולהתגבר, צעד אחר צעד, במהלך הדיונים עם הממשלה הצ'כוסלובקית (כרמון, 1970, עמ' 42-40).

סופו של עידן בפוליטיקה הצ'כית הגיע עם התמוטטות המפלגה הגרמנית אגרארית ב- 22 למרץ 1938, והכרזת יושב הראש שלה על הצטרפותם למפלגת הסודטים הגרמנית, תחת הנהגתו של קונרד הנליין. יום לאחר מכן, הצטרפה גם המפלגה הגרמנית הנוצרית סוציאלית לשורות המפלגה הגרמנית הסודטית. עם היעלמותן של שתי מפלגות אלה, התקדם הנליין כברת דרך משמעותית לקראת מימוש תביעתו של להיות הדובר היחיד של המיעוט הגרמני הסודטי.

נותר לו לטפל במפלגה גרמנית "סוררת", אחת - המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, לה נשארו תומכים רבים (200.000 בוחרים) בקרב מעמד הפועלים. במצב המיוחד שנוצר, עם אמצעי הכפייה וההפחדה שהפעילו אנשיו של הנליין, קשה היה לפועל הסודטי גרמני להישאר מחויב לערכים דמוקרטיים. תומכי הנליין ניצלו את כל אמצעי ההפחדה על מנת לגייס את הפועלים למפלגת הסודטים הגרמנית. תקוותם של חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית בצ'כוסלובקיה הייתה מחויבותן של מעצמות המערב לעצמאותה של צ'כוסלובקיה, אולם, תקווה זו הייתה, כידוע, משענת קנה רצוץ.

נציגי המפלגה הסודטית הגרמנית פנו לראש ממשלת צ'כוסלובקיה, מילן הודזה (Hodza), בתביעה לסילוק נציגי המפלגה הגרמנית הסוציאל דמוקרטית מהממשלה, משום שלטענתם רק הם הינם הנציגים המוסמכים של הגרמנים הסודטים. כך, הסתיים  שיתוף הפעולה הדמוקרטי בין גרמנים וצ'כים בממשלה (Bruegel, 1973, עמ'  172-168).

 ב- 28 וב- 29 למרץ 1938, שהה הנליין בברלין לשם קבלת הנחיות מפורטות לפעילות המפלגה הסודטית הגרמנית בצ'כוסלובקיה. הפיהרר הגרמני הנחה את הנליין להעלות תביעות מצד המפלגה הסודטית הגרמנית שאינן יכולות להתקבל על ידי הממשלה הצ'כית. יחד עם זאת, הוזהר הנליין שלא להרחיק לכת, לבל תינתן עילה בידי הצ'כים להלחם בגלוי בתנועתו. שר החוץ הגרמני, יואכים פון ריבנטרופ (Ribbentrop) סבר, ששתי נקודות עקרוניות צריכות להנחות את המפלגה הסודטית הגרמנית בפעולותיה:

הראשונה, האלמנט הגרמני סודטי חייב לדעת שמאחוריו ניצב עם בן שבעים וחמישה מיליונים, אשר לא יסבול עוד דיכוי גרמנים על ידי הממשלה הצ'כוסלובקית; השנייה, תפקידה של המפלגה הסודטית הגרמנית הוא להציג בפני הממשלה הצ'כוסלובקית תביעות, שהגשמתן היא תנאי להשגת החופש הנשאף. המפלגה הסודטית הגרמנית צריכה, להעלות תוכנית מקסימום, אשר בשום אופן לא תיתן בידי ממשלת צ'כוסלובקיה את האפשרות ליצור כלפי חוץ את הרושם, שבשלב כלשהו מתקרבים לפתרון הבעיה הגרמנית.

בראשית אפריל 1938, החלו הדיונים בין נציגי המפלגה הסודטית הגרמנית ובין ראש הממשלה הודג'ה. הצעותיו של הודג'ה היו הצעות פשרה מובהקות. ויתורים חלקיים בנוגע לזכויות השפה, מינויים פרופורציונאליים של פקידים, חברות במפלגה הסודטית הגרמנית תוכר כלגיטימית, חנינה לאסירים פוליטיים ועוד. נציגי המפלגה הסודטית הגרמנית, בהתאם להנחיות שקיבלו, דרשו פתרון רדיקלי יותר של הכרה בסודטים כיחידה לאומית ולא כמיעוט.

בנאום שנשא הנליין במרכזו של קונגרס כללי של המפלגה הסודטית הגרמנית, שנערך בקרלסבד ב- 23 וב- 24 באפריל, הציג שמונה תביעות לצ'כוסלובקיה במסגרת תוכנית המקסימום עליה סוכם בברלין: החזרת שוויון זכויות מלא לקבוצות הלאומים הגרמניות והשוואתן לעם הצ'כי; הכרה בקבוצה הלאומית סודטית כישות לגלית לשם שמירה על מצב זה של שוויון בתוך המדינה; אישור והכרה בשטחי הגרמנים הסודטים; הקמת ממשל גרמני סודטי עצמי, בשטח הגרמני סודטי המוסכם, אשר יקיף את כל ענפי החיים הציבוריים בכל השטחים בעלי ההשפעה על האינטרסים והעיסוקים בהם מעורבת הקבוצה הגרמנית הלאומית; מתן ערובות להגנת אותם אזרחים גרמנים סודטים, החיים מחוץ לשטח המוסכם של קבוצתם הלאומית; הסרת כל מעשי העוולה שנגרמו לאלמנט הגרמני סודטי מאז 1918, ומתן פיצויים לסבל שנגרם עקב עוולה זו; הכרת וחיזוק של העיקרון, לפיו יתפקדו פקידי רשות גרמניים בשטח גרמני; חופש מוחלט לעיתונות של האלמנט הגרמני ולאידיאולוגיה הגרמנית Vysny Paul, (2004)).בנוסף הנליין תבע, שהממשלה הצ'כית תערוך רביזיה מושלמת במדיניות החוץ הצ'כית אשר הוליכה את המדינה למצב של איבה אל העם הגרמני.

בשמונה תביעות קרלסבד הוגדרו יעדיה של המפלגה הסודטית הגרמנית בדיונים עם הממשלה הצ'כוסלובקית והוסוו המגמות שהותוו על ידי גרמניה הנאצית, במסווה של הגשמת הזכות להגדרה עצמית. לטווח הקצר, השיג הנליין את הרחקתן של בריטניה וצרפת ממחויבותן למתרחש בצ'כוסלובקיה, משום שמדובר היה, לכאורה, בבעיה של המיעוט הגרמני המדוכא בסודטים. הנליין ניסה והצליח ליצור את הרושם, שהמשבר בצ'כוסלובקיה הוא פנימי בלבד, ושמצע קרלסבד אינו אולטימאטום גרמני אלא בסיס למשא ומתן פנים צ'כוסלובקי (כרמון, 1970, עמ' 46-37).

מכאן, החלה כניעה מתמשכת של הממשלה הצ'כית לדרישות המפלגה הסודטית גרמנית, שזכו בתמיכת שר החוץ הבריטי, הלורד הליפקס (Lord Halifax) ושליחו ונסיטארט (Vansittart), שהגיע בכדי לבחון את המצב. הוא תמך בדרישות הסודטיות וכינה את התנהגות הממשלה הצ'כית "משחק באש" או כ"תכססנות מגושמת" (Bruegel, 1973, עמ'  222-221).

בראשית אפריל 1938, החליטה הממשלה הצ'כית לקיים בחירות מוניציפאליות בשלושה מועדים, כולם ימי ראשון, כאשר הראשון בהם היה ה- 22 במאי. בהתקרב מועד הבחירות, אירעו תקריות בקצב גובר והולך בין קבוצות מאורגנות של המפלגה הסודטית הגרמנית, בהן פלוגות סער או קבוצות בשם Freiwillige Schutzdienst, שהוקמו לשם הגנה על החיים והרכוש בסודטים, לבין כוחות משטרה וז'נדרמריה צ'כוסלובקיים ( Wheeler-Bennett,, 1966, עמ'  55-54). לקראת יום הבחירות, הופצו כרוזים אנטי צ'כוסלובקים אשר הודפסו בגרמניה. בכל התקריות הללו, הוקעה ממשלת פראג, על ידי המפלגה הסודטית הגרמנית ושופרות התעמולה הנאצית בגרמניה, כאשמה במצב. במסרים אלה נקבע, שהמצב בלתי נסבל, ולנוכח התנהגות הממשלה בפראג יהיה קשה לבלום את העם הגרמני בסודטים. בין ה- 22-17 במאי 1938, התפתחו מהומות, שבוצעו על ידי הגרמנים הסודטים, בהכוונת המפלגה הסודטית הגרמנית, כחלק בלתי נפרד מהמדיניות הגרמנית ללחץ פנימי בתוך צ'כוסלובקיה כדי לשמור על התפתחותו והחרפתו של משבר בעל אופי פנימי (כרמון, 1970, עמ' 67-50). ב- 18 וב- 19 במאי 1938, נזרק לפתע האיום של התערבות חיצונית גרמנית נוכח החרפת המתיחות. ביום שישי ה- 20 במאי, התקבלו מספר דיווחים על ריכוזי צבא גרמניים בסכסוניה ובבווריה. בנש קרא לישיבת חירום של הקבינט ומועצת ההגנה העליונה. בישיבה הוחלט על גיוס מילואים חלקי. הגיוס הצ'כוסלובקי היה מהיר ומושלם, וביום 21 במאי נמצאו כל המגויסים (סך הכל 174.000 חיילים) במערכים צבאיים שבאזורי הסודטים.

הנפגעים הראשונים ממצב החירום היו שני גרמנים סודטים, גיאורג הופמן וניקולס בוהם, שניהם נאצים קיצוניים, שטיילו באופנועים. בבוקר ה- 21 במאי הם נצטוו לעצור ליד מחסום ומשלא נענו, נורו כדורים לעבר צמיגי אופנועיהם. הכדורים פגעו בהם והם נהרגו. לעיתונות הנאצית היו עתה גיבורים אשר נרצחו "בדם קר" (Eubank, 1965, ע' 62).

התקריות המתגברות בחבל הסודטים, השמועות המבוהלות על ריכוזי צבא גרמניים באזורי הגבול עם צ'כוסלובקיה, הגיוס הצ'כוסלובקי וההכחשות העקשניות מצידה של גרמניה, גרמו למתיחות רבה בכל בירות אירופה בין הימים 21-19 למאי. בריטניה הזהירה את ברלין, שבמקרה של מלחמה היא לא תעמוד מהצד. תגובתה של צרפת הייתה דומה. באותה לשון ובמלוא הפומביות, הדגישה גם מוסקבה, שתתייצב לצד בנות בריתה, צרפת וצ'כוסלובקיה, במקרה של תוקפנות גרמנית.  בפני ברלין הוצגה אחדות מוחלטת של מעצמות אירופה, שהביעו סולידאריות עם צ'כוסלובקיה והזהירו את גרמניה מפני התערבות. יום ראשון ה- 22 במאי, היה יום שבתון. במהלך ההצבעה של אזרחי צ'כוסלובקיה בחבל הסודטים לא הופרה השלווה. יום זה היה שיאו של המשבר וסיומו הזמני כאחד.

לאחר משבר מאי, הפכה המדיניות הגרמנית להיות מורכבת יותר, משום הפנים החדשות, הבינלאומיות, שקיבלה השאלה הצ'כוסלובקית. גרמניה השתדלה להיצמד אל שרידיה של המתודה האוסטרית, בניסיון להשתמש במפלגה הסודטית הגרמנית כדי להימנע ככל האפשר מלהיות צד ישיר בסכסוך ובעיקר, כדי שפעולות המפלגה הסודטית הגרמנית יספקו, בבוא העת, את העילה לפעולות הצבאיות.

השפעותיו של משבר מאי ניכרו היטב על מעמדה של המפלגה הסודטית הגרמנית, במסגרת המדיניות הגרמנית לגבי צ'כוסלובקיה. החל תהליך של ירידה בתפקידיה ובתפקודה. בשעה שלפני המשבר נשאה המפלגה הסודטית הגרמנית תפקיד מרכזי בהכשרת הקרקע לביצוע המטרות הגרמניות בצ'כוסלובקיה, הרי עתה הפכה לכלי משני. ממשלת צ'כוסלובקיה מצדה הקשיחה את עמדתה כלפי המפלגה הסודטית הגרמנית. הקשחה זו הייתה תוצאה של סיפוק שחשו הצ'כים מעצם נכונותם להתנגד לתוקפנות הגרמנית ומהגיבוי הבינלאומי לו זכו.

כאשר התברר לבריטניה בראשית יולי שאין כל התקדמות במו"מ הצ'כוסלובקי עם ראשי המפלגה הסודטית הגרמנית, עלה אצל מדינאיה הרעיון לנסות ולהגיע להסדר בעזרת שליחים אנגלו-צרפתים. צרפת התנגדה למהלך זה. ב- 18 ביולי 1938, נצטווה השגריר הבריטי בפראג להציע לבנש את תיווכו של הלורד ראנסימן (Runciman). שליחותו נועדה לזרז את ההסדר בין ממשלת פראג והגרמנים הסודטים, בדרכי שלום.

המשלחת הבריטית החלה בעבודתה ב- 4 באוגוסט 1938, תחילה, במעבר על מסמכים ולאחר מכן, בביצוע ראיונות אישיים. המשלחת פעלה בחלל ריק וחוסר מציאותיות. שכן, לורד ראנסימן בא לפשר בין ממשלת צ'כוסלובקיה והמפלגה הסודטית הגרמנית של קונרד הנליין. אולם, הנליין לא יכול היה לשאת ולתת, כיוון שלא היה חופשי לעשות כן בגלל ההנחיות הגרמניות. הממשלה הצ'כוסלובקית מצידה, העדיפה להיאבק, מאשר להיכנע לתביעות המפלגה הסודטית הגרמנית. לפיכך, הקרע היה בלתי ניתן לגישור ושליחות ראנסימן נדונה לכשלון בטרם החלה (Wheeler-Bennette, 1966, עמ' 88-87). אף הסכמתו של בנש לשמונה הדרישות של הנליין  ב-30 באוגוסט  לא הביאה לפתרון המיוחל.

מעצבי המדיניות הגרמנית סברו, שעל האופנסיבה הפוליטית של צ'כוסלובקיה יש להגיב באופנסיבה מסוג אחר - הפגנות מסיביות שתכליתן לערער את החוסן הפוליטי הפנימי בצ'כוסלובקיה. גישה זו התבססה על ההנחה, שסמוך ליום ה- 'ע'  (D-Day) של "מקרה ירוק"[4], אשר היה מיועד להתבצע בכל מקרה, צריך היה ליצור את הסיטואציה המתאימה בתוך צ'כוסלובקיה, לאחר שהתברר שהיא לא תוכל עוד להיווצר בדרך של משא ומתן חסר תוצאות (כרמון, 1970, 99-95).

ב -7 בספטמבר  1938, החלו להתחולל הפגנות ומהומות באזורי הסודטים. המהומות בחבל  הסודטים בין ה- 12-7 בספטמבר היו הקדמה לנאומו של היטלר בנעילת כנס המפלגה בנירנברג. הנאום היה צריך לתת כיוון חדש למדיניות הגרמנית, לאחר הצעד שעשה בנש (כרמון, 1970, עמ' 99-95).

נאום היטלר בנירנברג, ה- 12 בספטמבר 1938

ב- 12 בספטמבר 1938 אדולף היטלר, בכנס המפלגה הנציונל-סוציאליסטית בנירנברג. כינוס זה, שריכז מדי שנה רבבות רבות של נציגים נאציים, עמד בסימן המתיחות הגוברת סביב שאלת צ'כוסלובקיה והמיעוט הגרמני הסודטי. בפריס ובלונדון השתררה ההרגשה, שנאומו של הפיהרר ייתן את האות לפתיחת פעולות איבה מצד גרמניה. גולת הכותרת של הכינוס כולו אמור היה להיות נאום הפיהרר.

בפתח דבריו הדגיש היטלר, שהוא אינו חושש מאיבת המעצמות והמדינות הדמוקרטיות בבואו לדון בשאלת אחיו היושבים כמיעוט נדכא בצ'כוסלובקיה שהיא מדינה הטרוגנית, אשר הוקמה בצורה מלאכותית. היא הוקמה בעת הדיקטאט שהכתיבו בנות הברית לגרמנים בוורסאי, מתוך מטרה אחת - לשמש נקודת זינוק להכרעת גרמניה.

היטלר הוסיף ואמר, שהבעיה של דיכוי לאומים בצ'כוסלובקיה היא בעיה מוסרית כללית, אך גרמניה לא הייתה רואה צורך להתערב בעניין, אלמלא היו בין המדוכאים, שלושה וחצי מיליון גרמנים. לאחר תאור מפורט של מעשי הדיכוי מהם סבלו, כביכול, הגרמנים בצ'כוסלובקיה, עבר היטלר לתיאור התכוננותה של גרמניה לקראת שלב המעשים, אשר נועדו להביא מרפא לאחיו בסודטים

לבסוף, התייחס היטלר להצעות בנש שכללו את קבלת שמונה תביעות קרלסבד. הוא דחה אותן מכל וכל, בהגדירו אותן כפראזות ריקות. הוא תבע מתן זכות חופשית להגדרה עצמית לגרמנים הסודטים, שהם יגדירו בעצמם את השתייכותם הלאומית. התביעה הייתה, בעצם, שצ'כוסלובקיה תוותר על החבלים בהם יושב המיעוט הגרמני. ימים ספורים לאחר הנאום תלבש התביעה את הצורה של משאל עם . (Baynes, 1942, עמ'1497-1496)

מרד הגרמנים הסודטים: 15-13 בספטמבר 1939

ב-13 בספטמבר 1938 התברר, שהמדיניות הגרמנית ממשיכה בניסיון שהוחל בו ב-7 לחודש, לערער את שווי המשקל הפנימי בתוך צ'כוסלובקיה על ידי מהומות, שהיו עתה מסיביות הרבה יותר מאלו שקדמו לנאום הפיהרר. מיד לאחר סיום נאומו של אדולף היטלר, ב- 13 לספטמבר, פרצו הפרות סדר במערב בוהמיה, בסמוך לגבול הצ'כי גרמני. יום לאחר הנאום, התחדשו המהומות בחבלי הסודטים. הסיסמא שנחרטה על דיגלו של ההמון המשתולל הייתה התביעה למשאל עם לקראת המסתפחות לרייך הגרמני. הכוחות המאורגנים של המפלגה הסודטית הגרמנית החלו בפעולה, בהתקיפם תחנות משטרה וז'נדרמריה, בעוד שההפגנות התמקדו בסימני שלטון צ'כיים, כמו תחנות רכבת, משרדי דואר, ובנייני ציבור (Nogueres, 1965, ע' 117). למרות התרחבות האירועים אל פנים המדינה, הרי שהאירועים הבעייתיים התרכזו בתחום בוהמיה.

על מנת להשליט סדר, החליטה ממשלת פרג, שהייתה אותה עת בפגרה, להכריז על משטר צבאי בחבלים שונים של הסודטים. ההחלטה יצאה בצהרי ה- 13 בספטמבר והממשלה הצ'כית הורתה לצבא לדכא, בכוח, את המהומות.

כתגובה הציב הנליין אולטימאטום בן שש שעות בתביעה לפירוק משטרת המדינה, ביטול המשטר הצבאי, העברת השלטון בסודטים לידי הרשויות המקומיות והסגת כוחות הביטחון.

עם רדת אותו יום (ה- 13 בספטמבר 1938), התבהרה רשימת תוצאות המהומות: 21 הרוגים, מהם 12 צ'כים ו- 9 סודטים גרמנים. היה קשה למנות את הפצועים, שכן, רבים מהם, ובעיקר מן הצד הגרמני סרבו לגשת לתחנות העזרה הראשונה. מן הצד הצ'כי, לבדו, נמנו 117 פצועים (Nogueres, 1965, ע' 118).

ראש הממשלה, הודזה לא נפל במלכודת. הוא לא דחה בכעס את האולטימאטום, וכך, לא סיפק  תירוץ של דחייתו על ידי הממשלה הצ'כית. הוא ביקש, שנציג המפלגה יגיע לפראג. נעשו ניסיונות על ידי חברי המשלחת הבריטית של ראנסימן להמשך המגעים עם הנליין, אך לא ניתן היה לאתר אותו בשום מקום. נמצא רק כרוז, עליו הוא היה חתום, בו נאמר, שלאור מה שהתרחש בארבעים ושמונה השעות האחרונות, הגיע לסיום תפקידה של  משלחת המפלגה הסודטית הגרמנית למשא ומתן עם הממשלה.

חברי המשלחת הבריטית ניסו ב- 14 לספטמבר 1938 להמשיך בתווך. הנליין הסכים, אמנם, להמשך התיווך, אולם, טען, כי צץ מצב חדש: התוכניות הקיימות לתיווך כבר אינן רלבנטיות. כבר לא מדובר בתביעות לממשל עצמי, אלא בהגדרה עצמית ובמשאל עם.

הבטחת המשלחת הבריטית, שהם יוכלו לשכנע את הממשלה הצ'כית להסיג את המשטרה מהמקומות שבהם היא הייתה, עשתה מעט מאוד רושם על הנליין. בו ביום הוא הוציא מנשר, ובו כתב, שהמגעים יחודשו רק על בסיס של הגדרה עצמית ומילוי הדרישות הקודמות כבר אינו רלבנטי.

ב-14 לחודש התרחב המשטר הצבאי לאזורים נוספים. כשהנליין נוכח, שלאולטימאטום שלו לא היה כל מענה, הוא הודיע על שבירה סופית של המשא ומתן עם ממשלת פראג, ודיווח על כך לנציגי משלחת ראנסימן. בפני נציגים אלה אף קרא רשמית את התביעה החדשה, עליה נרמז כבר מפי היטלר בנאומו, קרי, הצטרפות הסודטים לרייך השלישי. סביב למטה המפלגה הסודטית גרמנית בצ'ב (Cheb), שם היה מרוכז מצבור נשק גדול, התנהל קרב חזק מלווה ביריות.

ימי ה-14 וה-15 בספטמבר היו ימי גוויעתה וקבורתה של מפלגת הגרמנים הסודטים. באמצעות המשטר הצבאי שהקימה צ'כוסלובקיה בחבלי הסודטים, היא הצליחה להשתלט, במידה רבה, על המהומות שם. האולטימאטום של הנליין ושבירת המשא ומתן היו כבר חסרי כל משמעות. ב- 15-14 בספטמבר הפסיקה, למעשה, המפלגה הסודטית גרמנית להוות גורם ביחסי הפנים והחוץ של צ'כוסלובקיה. בזמן שחברי המשלחת הבריטית מהרו לפראג, על מנת לדווח על המתרחש, הנליין  ומספר מנהיגים נוספים של המפלגה הגרמנית סודטית, חצו את הגבול לבווריה, מנתקים באופן פורמאלי את הקשר האחרון שלהם עם הממשלה הצ'כית (Bruegel, 1973, עמ'  258-252).

מתוך רצון למנוע, בכל מחיר, את המלחמה שבפתח, מיהר ראש הממשלה הבריטית, נוויל צמברליין, להתמקד בתביעה שהעלה היטלר בנאומו, מתוך תקווה שמילוייה יסלול את הדרך לשלום.

כשנשאל ראש ממשלת בריטניה  מה לגבי המיעוטים האחרים הנמצאים בצ'כוסלובקיה, שהרי גם הם ידרשו משאל עם, בדיוק כמו הגרמנים הסודטים, הוא ענה, שהדבר לא צפוי שיקרה. מומחים שבחנו את הנושא לא התעלמו מהעובדה, שממשלות פולין והונגריה, שפעלו ביחד עם היטלר, עודדו גם הן אי שקט בקרב בני עמם בצ'כוסלובקיה.

ראש הממשלה הבריטי, צ'מברליין (Chamberlain) נסע ב- 15 בספטמבר 1938 לפגישה עם היטלר בברכסטגדן, על מנת לדון בהגדרה עצמית למיעוט הגרמני בחבל הסודטים. כשהגיע, השתנה שוב המצב, משום שהנליין דרש בשמם של הגרמנים הסודטים שגרמניה תספח אליה את חבל הסודטים. הנליין הציע, שהחלקים המאוכלסים בגרמנים חייבים לעבור לגרמניה; והגרמנים, שיישארו באזורים האחרים, יוחלפו בצ'כים. גישה זו שימשה בתום המלחמה, חרב פיפיות עבור הגרמנים הסודטים, ששילמו את המחיר וגורשו מן החבל.

היטלר שאל את צ'מברליין, אם תסכים בריטניה לניתוק חבל הסודטים ושינוי החוקה הנוכחית של צ'כוסלובקיה, ניתוק על יסוד זכות ההגדרה העצמית (Schmidt, 1951, ע' 93; שיירר, 1976, ע' 312). הוא ניסה לקבל את הסכמתו של צ'מברליין בכך, שסיפר לו על הזוועות אותן עשו הצ'כים, בהן נהרגו, כביכול, 300 גרמנים. נראה היה, שצ'מברליין נפל קורבן לסיפורי מעשיות אלה. צ'מברליין לא הזדעזע מההצעה. הוא השיב, כי אין הוא יכול להתחייב לפני שיתייעץ עם ממשלתו ועם הצרפתים. עוד הוסיף, כי הוא יכול לקבוע אישית שהוא מכיר בעיקרון ההינתקות של חבלי הסודטים, והוא רוצה לחזור לאנגליה ולדווח לממשלה ולהבטיח את אישורה לעמדתו הפרטית. פגישה זו אשרה  את מעמדו של היטלר כשותף למשא ומתן לפתרון השאלה הגרמנית סודטית, אשר הועברה משולחן הדיונים הפנים צ'כוסלובקים אל השולחן בינו לבין בריטניה וצרפת. (כרמון, 1970, עמ' 108-105). סוכם, שברגע שהממשלה הבריטית תקבל את העיקרון של ויתור על שטחים וזכויות, יתחילו לדבר על הדרך לביצוע (Bruegel, 1973, עמ'  261-258).

הסכמות אלה העמידו את צ'כוסלובקיה במצב בלתי אפשרי. העיתונות האירופית לא חדלה לתאר את ההתעמרות הצ'כית במיעוט הגרמני, ובנש הוצג כמכשול לשלום וכמחרחר מלחמה. הוסבר לצ'כים, הן בנאומים בפרלמנטים, הבריטי והצרפתי, והן בעיתונות, שמסירת חבלי הסודטים לגרמניה תביא עליהם רק ברכה, שכן, באופן זה ייפטרו ממיעוט גדול ומיליטנטי המסכן את אופייה הסלאבי של מדינתם. הצ'כים טענו, כי מסירת חבלי הסודטים לידי גרמניה תחשוף את מערך ההגנה של ארצם מול צבאותיו של היטלר. על כך נאמר להם, שבעידן של שלום אין ערך לנכסים טריטוריאליים, ובכל מקרה, תהיינה שתי המעצמות מוכנות לערוב לשלמותה של צ'כוסלובקיה בגבולותיה החדשים.

אלה התנאים שסללו את הדרך להסכם מינכן ב-29 בספטמבר 1938 ולאנוסה של צ'כוסלובקיה – אירועים הנמצאים מחוץ למיקוד של פרק זה.

דיון

הטיפול במרד הסודטים בפרק זה חורג ממתכונת הניתוח בפרקי הספר האחרים. הפרק, כמו גם מרבית המחקרים ההיסטוריים בנושא זה, לא התמקד בפירוט האמצעיים שננקטו על ידי ממשלת צ'כוסלובקיה כנגד המרי הסודטי, אלא בסביבה הבינלאומית בתקופה זו והשפעתה על האירועים. על אף העובדה, שלכאורה הכרזת מצב חרום בחבל הסודטים ודיכוי המרד על ידי כוחות הביטחון הצ'כוסלובקיים בספטמבר 1938 הצליחו, פסקה צ'כוסלובקיה מלהתקיים. מטבע הדברים, גם לא הוקמה ועדת חקירה לבדיקת האירועים ולבחינת פגיעות אפשריות של השלטון הצ'כוסלובקי בזכויות הלאומיות של הגרמנים.

עם זאת, מרד הסודטים, אשר שימש כאמתלה לסיפוח צ'כוסלובקיה לרייך השלישי, מעלה בעיות רלבנטיות למדיניותה של מדינת ישראל כלפי המיעוט הערבי החי בתוכה. כפי שלא ניתן לנתח את מרד הסודטים כאירוע פנים צ'כוסלובקי, תוך ניתוק הנושא ממה שהתרחש בגרמניה באותה תקופה, כך לא ניתן לבדוק את אירועי אוקטובר 2000 מבלי להתייחס ליחסי ישראל עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. הרי פרוץ אירועי אוקטובר היה תוצאה ישירה של ההתרחשויות מעבר לקו הירוק.

הקונטקסט הצ'כוסלובקי מסייע בהבנת מצב החרום המנטאלי, אשר שרר באוקטובר 2000 בקרב אזרחי ישראל ואנשי כוחות הביטחון שלה, אשר ראו באירועים חלק  אינטגראלי מן הלוחמה שפרצה בשטחי הרשות הפלסטינית. ניתן להניח, כי תגובת אנשי כוחות הביטחון הישראליים נבעה מתחושה, כי האירועים סיכנו את ביטחונה הלאומי של המדינה כולה ולא היו אירועים רגילים של הפרות סדר וחסימת צירים.

פרשת מרד הסודטים וחיסולה של צ'כוסלובקיה הדמוקרטית מעלה שאלה קשה של איזון בין הגנה על זכויות של מיעוטים לבין הגנה על שלמותה וביטחונה של מדינת האם במצב של אפשרות לאירידנטה בקרב בני המיעוט. כפי שמדיניותה הליברלית של צ'כוסלובקיה לא מנעה את התגבשות התנועה האירידנטית בקרב הגרמנים הסודטים, ניתן לפקפק בטענה, שאילולי האפליה כלפי המיעוט הערבי בישראל היו נמנעים אירועי אוקטובר 2000, אשר  נבעו מהזדהות ערביי ישראל עם הפלסטינים בשטחים.

עם זאת,  קיים גם הבדל רב בין מרד הסודטים לבין האירועים בישראל. ארגונם של הגרמנים הסודטים כגייס חמישי על ידי גרמניה התבצע על רקע של מצב שלום כתכנית מאורגנת לכיבוש צ'כוסלובקיה  שונה באורח משמעותי  מהמצב של המיעוט הערבי בישראל, אשר שאיפותיו לזכויות אזרחיות מלאות בתוך ישראל נחסמו על ידי מלחמות מתמשכות בין מדינתם לבין עמם. מצב המלחמה גם היה גורם מרכזי בהגבלות זכויות הערבים אזרחי ישראל וקיפוחם ביחס לאזרחים היהודיים. האפליה, שלא הייתה מנת חלקם של הסודטים, תרמה לתחושות הקיפוח של ערביי ישראל  ולתגובותיהם למתרחש מעבר לקו הירוק.

אירועי אוקטובר 2000 החלו כתוצאה מהאירועים בשטחי הרשות הפלסטינית, אולם בהעדר תביעה רצינית להתנתקות ממדינת ישראל בקרב אזרחיה הערביים ובעוד ישראל נושאת באחראיות על שטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, לא ניתן לראות בהם מרי אירידנטי. עם זאת, אם וכאשר תקום מדינה פלסטינית עצמאית לצידה של מדינת ישראל, שאלת האירידנטה עלולה לעמוד במוקד יחסה של המדינה לבני המיעוט הערבי, שכן השאיפות לחיסולה המוחלט של ישראל  מאפיינות חוגים רחבים בקרב הפלסטינים, חוגים אשר השפעתם על ערביי ישראל רבה.

נושא נוסף, אשר עולה מפרשת מרד הסודטים הוא נושא המעורבות הבינלאומית בסכסוך. מעבר לגרמניה הנאצית, אשר ללא ספק הייתה צד ישיר לאירועים, בולט תפקידה השלילי של בריטניה בסכסוך. מעורבותה נבעה בראש ובראשונה מניסיון להגן על האינטרסים שלה ולמנועה את כניסתה למלחמה, על אף ברית ההגנה בינה לבין צ'כוסלובקיה. גם הסכסוך הישראלי – פלסטיני משופע במעורבות בינלאומית. ישראל, אשר כמו צ'כוסלובקיה, הוקמה על סמך החלטות בינלאומיות, איננה יכולה לדחות לחלוטין מעורבות בינלאומית בסכסוכה עם הפלסטינים, אולם בניהול מדיניותה עליה לקחת בחשבון את תקדים צ'כוסלובקיה ולנתח בזהירות את האינטרסים המנחים של  הגורמים הבינלאומיים המתווכים.

גם בהקשר זה נראה, כי קיים הבדל תהומי בין צ'כוסלובקיה לישראל, שכן מנהיגיה קיבלו את הסכם מינכן, לו לא היו שותפים, ללא קרב – מצב שקשה לדמינו מצדן של ממשלות ישראל.

[מתוך הספר: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים. למעבר לתוכן העניינים לחץ כאן] [לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן]

מקורות 

  • כנעני דוד (עורך) (1970), האנציקלופדיה למדעי  החברה, כרך ראשון, הערך: "אירידנטה", עמ' 254,  תל אביב: ספריית הפועלים.
  • בן ישראל-קדרון חדוה (1974), עלייתה ושקיעתה של מדינה קטנה, צ'כוסלובקיה בין ורסאי למינכן, מולד, 1 (32)
  • גראציאנסקי נ. פ., סקאזקין ס. ד. (1954), מבחר מקורות לתולדות אירופה על סף העת החדשה, תל אביב: ספרית הפועלים.
  • כהן יוחנן (1985), אומות במבחן, תל אביב: מערכות.
  • כרמון אריה (1970), מדיניות החוץ הגרמנית לגבי צ'כוסלובקיה, עבודת גמר למ.א. בחוג להיסטוריה כללית, האוניברסיטה העברית בירושלים.
  • פירן אנרי (1975), היסטוריה כלכלית וחברתית של אירופה בימי הביניים, רמת גן: מסדה. 
  • סתיו אריה (1997), צ'כוסלובקיה 1938 – ישראל היום הלקח ההיסטורי, נתיב, גיליון 55-54, עמ' 2-1. 
  • שיירר ויליאם (1976), עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, היסטוריה של גרמניה הנאצית, כרך ראשון, פרק שנים עשר: הדרך למינכן, ירושלים ותל אביב: שוקן, עמ' 289-311. 
  • Baynes N. (1942), The Speeches of A. Hitler, London: Oxford U.P.
  • Bruegel J. W. (1973), Czechoslovakia before Munich, Cambridge: University Press.
  • Eubank Keith (1965), "Munich", Norman: University of Oklahoma Press.
  • Kavka Frantisek (1960), An Outline of Czechoslovak History, Orbis, Prague.
  • Nogueres Henry (1965), "Munich: The Phoney Peace", London: Weidenfeld and Nicolson.
  • Seton-Watson. (1965), A History of The Czechs and The Slovaks, Hamden ,Connecticut: Archon Books.
  • Wheeler-Bennett (1966), "Munich - Prologue to Tragedy", London: Macmillan.
  • Wisekeman Elisabeth (1967), Czechs and Germans, Oxford: U.P. 1938, 2ed.
  • Vysny Paul, (2004), Crisis over Czechoslovakia: March – September 1938, Department of Modern History, University of St Andrews, http://www.st-andrews.ac.uk/~pv/munich/index.html.

הערות

[1]   "אירידנטה" מוגדרת כך: השאיפה והתעמולה בארצות אירופה שונות, שמטרתן לספח שטחים המאוכלסים מיעוטים לאומיים אל מדינה שכנה, בה שולטים בני אותו לאום. מקורו של הביטוי בשם "איטליה אירדנטה" (כלומר, איטליה שלא נגאלה), אשר ניתן לארגון שנוסד באיטליה במאה ה- 19', וביקש לספח לאיטליה את כל השטחים המאוכלסים דוברי איטלקית שנמצאו אז בשטח אוסטריה. (כנעני, 1970).

[2]   על ההיסטוריה של צ'כוסלובקיה ראה, בהרחבה, אצל: פירן אנרי (1975), היסטוריה כלכלית וחברתית של אירופה בימי הביניים, רמת גן: מסדה; גראציאנסקי נ. פ. סקאזקין ס. ד. (1954), מבחר מקורות לתולדות אירופה על סף העת החדשה, תל אביב: ספרית הפועלים;

U.S.A. Seton-Watson (1965), A History of The Czechs and The Slovaks, Archon Books; Kavka Frantisek (1960), An Outline of Czechoslovak History, Orbis, Prague.

[3]    על צ'כוסלובקיה, עד מלחמת העולם השניה, ניתן לקרוא, בהרחבה, אצל:

Seton-Watson R. W. (1965), A History of The Czechs and The Slovacs, Hamden: Archon Books.

[4]  "מקרה ירוק" - הכותרת לתוכניות הצבאיות של גרמניה בנוגע לצ'כוסלובקיה.

 

9 thoughts on “יעקב לחר: מרד הגרמנים הסודטים בצ'כוסלובקיה – ספטמבר 1938

  1. בפרק שכותרתו "שנת המשבר – 1938" יש פליטת קולמוס. בשורה המתחילה במילים: "את המודל של המדיניות הגרמנית כלפי אוסטריה ניתן לאפיין כשילוב …." – במקום "אוסטריה" צריך להיכתב "צ'כוסלובקיה"

  2. Pingback: גדעון שניר: בדרך לאוטונומיה התנועה האסלאמית בישראל  - ייצור ידע

  3. Pingback: המגזר הערבי בישראל באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  4. Pingback: מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  5. Pingback: הסכמי ההגנה לא עזרו: הבריטים והצרפתים בוגדים בצ'כוסלובקיה - ייצור ידע

  6. Pingback: שואה ומלחמה באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  7. Pingback: פנחס יחזקאלי: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים - דיון - ייצור ידע

  8. Pingback: יחזקאלי ואזארי: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.