מיכל ברק: מהומות השחורים בארצות הברית: לוס אנג'לס 1992 וסינסינטי 2001

מהומות השחורים בלוס אנגלס 1992

[מתוך הספר: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים. למעבר לתוכן העניינים לחץ כאן] [לאוסף המאמרים על מאבק השחורים בארצות הברית, לחצו כאן]

גונדר משנה בגמלאות מיכל ברק הייתה קצינה בכירה בשירות בתי הסוער. בעלת תואר שי במדע המדינה מאוניברסיטת חיפה.

*  *  *

מבוא

מטרת הפרק להציג את אופן הטיפול באירועי חירום בארצות הברית, בשני מקרים של אירועים על רקע גזעי: מהומות השחורים בלוס אנג'לס (1992) מול המהומות בסינסנטי (2001), ולבחון אותם בהקשר של אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי בישראל.

שני המקרים שאירעו בארצות הברית שונים זה מזה באופן התגובה המוסדי אליהם. בעוד שבמהומות לוס אנג'לס הוכנס צבא (המשמר הלאומי ויחידות נוספות) לעיר, סירבו הגורמים האחראים בסינסינטי לגייס את הצבא. עול פיזור המהומות והשבת הסדר האזרחי נשאר על כתפי המשטרה המקומית של סינסינטי (בתגבורים מזעריים מיחידות שכנות).

האירועים הללו אינם מקרים בודדים העומדים בפני עצמם. בשניהם היה מניע שולי לכאורה, שהביא לפיצוץ רגשות חבויים שרק חיכו להזדמנות להתפרץ (פייס, 2003). האירועים היו התפרצויות של לבה רותחת, מבעבעת מתחת לפני השטח מזה שנים, של היחסים הבין גזעיים בארצות הברית. הם היו חלק במאבק הארוך של המיעוט השחור ברוב הלבן בארצות הברית. מאבק למען שוויון זכויות מלא ולתיקון אפליה מתמשכת ופערים אין ספור.

ציוני דרך במהומות השחורים בארצות הברית

שורשי מאבק השחורים לשוויון זכויות בארצות הברית, נעוצים במאה ה- 19'. באותה עת התבססה העבדות בעיקר במדינות הדרום, שהיו חייבות את כלכלתן ואת שגשוגן לעבודה של כארבעה מליון עבדים בתחום הכותנה בעיקר. העבדות הייתה אחת הסוגיות הבעייתיות ביותר שהביאו לפרישת מדינות הדרום ולפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית, שגבתה מחיר כבד ביותר מהחברה ומהכלכלה האמריקניות בשנים 1865-1861 (קאטון, 1979, ע' 63)[1].

משך שנים חיה ארצות הברית בסתירה פנימית עמוקה בין עקרונותיה החוקתיים המבטיחים זכויות אזרח בסיסיות לכל, לבין החקיקה, הפסיקה והפרקטיקה החברתית שהפלו לרעה את השחורים (כמו גם בני גזעים אחרים: אינדיאנים, אסיאנים, יהודים ועוד). אפליית השחורים נשענה על תורות גזעניות גלויות ובוטות, ששלטו בתודעה עד לפני שני דורות הן במנטאליות הציבורית והן בחוק של ארצות הברית. נוצר פער עמוק וקשוח בין הבטחת הזכויות לחירות ולקניין לבין היחס אל השחורים, שכן הזכויות השוות שהובטחו לכל ושהלכו והורחבו עם הזמן, ניתנו רק ללבנים ובעיקר לגברים (הורביץ, 2002, עמ' 50-49).

האפליה המסיבית של השחורים נמשכה עד אחרי מלחמת העולם השנייה. מאבק גדול על צמצומה בכל תחומי החיים, התנהל בעיקר מאז שנות ה- 50' של המאה ה- 20' וזכה להצלחות ניכרות. מאבק זה נוהל על ידי התנועה העממית של השחורים ובעלי בריתם מקרב הלבנים, שגובו בממסד הליברלי הלבן (הורביץ, 2002,  עמ' 63-61).

גילויים המוניים ראשוניים של המאבק באו לידי ביטוי בעלייתן של תנועות בדלניות כמו תנועת "השיבה לאפריקה". התנועה צצה ופרחה בשנות העשרים של המאה ה- 20' בראשות מרקוס גארבי (Garvey), ודגלה בהגירה המונית של השחורים מכל העולם לארצות מוצאם; תנועה בדלנית אחרת הייתה "האסלאם השחור". היא התפתחה בתחילת שנות ה- 30' של המאה ה- 20' בגטו של דטרויט, ודגלה בהקמת מדינה שחורה נפרדת על טריטוריה אמריקנית. תנועות אלה זכו לתמיכה משמעותית של קהילת השחורים ברחבי ארצות הברית (הורביץ, 2002,  עמ' 65-63).

השינויים במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, ניתבו את המאבק השחור לכיוון התנועות לזכויות האזרח. בבסיס למאבק היו עליית מעמדם הכלכלי של השחורים הגירתם המסיבית לערים וציפיותיהם הגוברות להעפלה חברתית, מול תגובת הנגד של השמרנים הלבנים שהשתמשו בחוק ובמוסכמות החברתיות לשם בלימתם (הורביץ, 2002, עמ' 65-63).

פריצות דרך משמעותיות בתחום זכויות האזרח היו דין וחשבון ועדת הנשיא טרומן (Truman) על זכויות האזרח (President Truman's Committee on Civil Rights) ב- 1947 (Juhnke, 2004); וחשוב הרבה יותר היה פסק הדין של בית המשפט העליון במשפט ביטול ההפרדה בחינוך (Brown v. Board of Education, 1954).

דוח ועדת הנשיא טרומן - 1947 חשף את המצב העובדתי והמשפטי שהיה קיים בארצות הברית וניתח אותו: את סוגיית שלילת הזכויות הפוליטיות והאישיות; את האפליה; את הרדיפות; את הטיית המשפט; את האכזריות המשטרתית; את מעשי הלינץ'; ואת ההשלכות של כל אלה על סיכויי השחורים לשוויון. לדוח הייתה השפעה ציבורית מרחיקת לכת. הוא הוציא את שד האפליה מן הבקבוק, למרות שלא הצליח להניע את הקונגרס לקבל חקיקה בהמלצתו, בעיקר בשל התנגדותן של מדינות הדרום (Juhnke, 2004; הורביץ, 2002, עמ' 69-67)[2].

פסק דין בראון פתח למעשה את מהפכת זכויות האדם, ואחריו אפשר לדבר על תקופה חדשה ביחסי הגזעים בארצות הברית. העותרים יצאו נגד האפליה בחינוך, מכיוון שהיא גרמה לתחושה של נחיתות חברתית בקרב המיעוט השחור. נטען כי הייתה זו בעצם חקיקה גזענית המנוגדת לתיקון ה- 14 לחוקה, המחייב הגנה שווה מידי החוק. בפסק דינו ביטל בית המשפט העליון את התקנה המפלה והביא להתעצמות גוברת והולכת של המאבק (הורביץ, 2002,  עמ' 71-69).

בעקבות ההתעוררות הזו הפכו מיליוני שחורים לאזרחים מעורבים, פעילים, בעלי שאיפות ולוחמים על זכויותיהם ועל זכויות ילדיהם. הם חוללו "משבר מצפון" בחברה הלבנה. בנקודה זו נודעה חשיבות עצומה למנהיגותו של הכומר הבאפטיסטי מרטין לותר קינג הבן (Martin Luther King, Jr.). ב- 1957 הקים קינג הנהגה משותפת של השחורים לכל מדינות הדרום, ושמה "ועדת המנהיגות הנוצרית הדרומית" (Southern Christian Leadership Conference). כנשיא הארגון חבר עם ארגוני זכויות אדם לבנים, שתמכו במאבק השחורים. בהשראת תורתו של מהטמה גנדי, קרא קינג  למרי אזרחי לא אלים (דוגמת החרם) של קהילות השחורים במדינות הדרום כנגד חוקי האפליה. קריאתו זכתה להיענות של פעילים רבים, ובשנים שלאחר מכן אורגנו חרמות, צעדות והפגנות במטרה לבטל את ההפרדה בערים שונות ברחבי ארצות הברית. בטווח הקצר לא השיגו ההפגנות הללו את מטרתן, אך הייתה להן השפעה ארוכת טווח. בו בזמן עוררו ההפגנות תגובת נגד ברוטאלית מצד פורעי חוק לבנים ואף מצד שוטרים, בעיקר במדינות הדרום (הורביץ, 2002,  עמ' 74-72; מוריסון ואח', 1984, עמ' 734, 755, 781).

באחד בדצמבר 1955 נאסרה לוחמת זכויות השחורים רוזה פרקס (Rosa Parks) בגין הפרת תקנות עירוניות להפרדה גזעית, כי סירבה להוראת נהג אוטובוס במונטגומרי-אלבאמה לפנות את מקומה לנוסע לבן. על פי חוקי הדרום היה על השחורים לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס ולפנות את מקומם ללבנים כשהאוטובוס התמלא. מאסרה נוצל על ידי מרטין לותר קינג, על מנת לפתוח בחרם של קהילת השחורים במונטגומרי על הנסיעה באוטובוסים. החרם נמשך יותר משנה, תוך שיתוף פעולה מלא של קהילת השחורים באזור. במהלך החרם אירעו מספר מקרי אלימות. לבסוף קבע בית המשפט הפדרלי (החלטה שאושרה על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית) כי חוקי ההפרדה הגזעית באוטובוסים צריכים להתבטל (מוריסון ואח', 1984, ע' 734).

מאבקם של השחורים נתקל בהתנגדות אלימה של תושבים לבנים ושל הממסד המקומי. כך למשל ב- 1963 נערך בבירמינגהם-אלבמה מצעד נגד חוקי ההפרדה הגזעית, שהשתתפו בו מאות ילדים ובני נוער. המשטרה פיזרה את המצעד בברוטליות רבה. תמונות אשר פורסמו בתקשורת ומתעדות את האלימות, השפיעו במידה רבה על יצירת דעת קהל התומכת במאבק (מוריסון ואח', 1984, ע' 765; אנציקלופדיה y-net, 2004).

ב- 28 באוגוסט 1963 צעדו אלפי אמריקנים שחורים בוושינגטון הבירה והתאספו למרגלות האנדרטה של הנשיא לשעבר אברהם לינקולן, שמאה שנים קודם לכן הביא לביטול העבדות באמריקה. הנאום שנשא קינג באותה עצרת (ראו תמונה למטה), הפך את האירוע למאורע היסטורי. היה זה נאומו המפורסם "יש לי חלום", ובו הצהיר קינג כי "בחלומי, יגיע יום, והאומה האמריקנית תקיים את ערכי השוויון, החרות וזכויות האדם שהיא עצמה מבוססת עליהם; ערכים, לפיהם כל בני האדם שווים; עולם, שבו יוכלו ילדים שחורים ולבנים לשחק יחדיו". קינג התבסס בנאומו על החוקה האמריקנית, הקובעת שכל בני האדם שווים למרות היותם נפרדים (פינטו ובודוני, 2004).

נאום קינג ב- 1963

[התמונה מתוך הסרט של נאומו המפורסם של מרטין לותר קינג: "יש לי חלום"]

שנתיים לאחר הנאום חוקק הקונגרס האמריקני שני חוקים שהעניקו לשחורים, לפחות באופן רשמי, את השוויון האזרחי למענו נאבקו. בשנת 1964 נחקק חוק לשוויון זכויות האזרח (Civil Right Act), ושנה אחר כך החוק לשוויון הבחירה (Voting Right Act). קינג אומנם הצליח במשימתו להדברת הגזענות מספר החוקים, אך המשימה של ביעור הגזענות מתודעתם של חלק מן הלבנים באמריקה חייבה השקעת מאמץ מתמיד ולאורך זמן (y-net, 2004; מוריסון ואח', 1984, ע' 773).

קינג עצמו נרדף על ידי ה- F.B.I ומנהלו אדגר הובר, על ידי המשטרות השונות ועד להירצחו נעצר שלושים פעמים. הוא אף נידון בגין עבירה טכנית לארבעה חודשי מאסר עם עבודת פרך בכלא בג'ורג'יה, ולבסוף הוסדר שחרורו על ידי הנשיא ג'ון פ' קנדי, שנבחר לנשיאות באותה שנה. קינג שימש מטרה גם לפורעי חוק לבנים: פצצה הוטלה על ביתו, ולבסוף נרצח כנראה על ידי אסיר נמלט בערב ה- 4 באפריל 1968, בעומדו על מרפסת מלון דרכים בממפיס. גל של מהומות שטף את ארצות הברית בעקבות הרצח, והקיף יותר מ- 100 ערים ברחבי הארץ (הורביץ, 2002,  עמ' 74-72; מוריסון ואח', 1984, עמ' 735, 755, 781; אנציקלופדיה y-net, 2004). עם הידועות שבהפגנות הללו ניתן למנות את חמשת ימי המהומות של קיצונים שחורים בקליבלנד. שיאן היה ב- 23 ביולי 1968 – נהרגו בהן שבעה אנשים ו- 15 נפצעו (מעל 50% מהנפגעים היו שוטרים) (Masotti and Corsi, 1969).

המאבק לשוויון הזכויות לשחורים היה גורם חשוב גם להתלקחות של מהומות בקמפוסים שונים בסוף שנות ה- 60' של המאה ה- 20', בעיקר בחוף המערבי של ארצות הברית. המהומות והוונדליזם הקשה של הסטודנטים יחד עם תחושה כללית של אנרכיה מתקרבת, גרמו לממשל להזעיק את המשמר הלאומי (National Guard) ולהכניסו לקמפוסים לעזרת המשטרה.

עם האירועים העיקריים בקמפוסים ניתן למנות את המהומות הקשות ב- San Francisco State College, שאירעו בין אוקטובר 1968 לאפריל 1969. במהלך תקופה זו הפך הקמפוס לאתר אלימות, שלא הייתה לו מקבילה בהיסטוריה של המוסדות להשכלה גבוהה בארצות הברית. המשטרה השתלטה על הקמפוס וקיימה בו נוכחות משמעותית של 600-200 שוטרים מידי יום לאורך מספר חודשים. הלימודים בקמפוס הופסקו שלוש פעמים במהלך 1968; ב- 31 בינואר 1969 בסוף סמסטר הסתיו, נמנו 731 מעצרים בקמפוס, יותר מ- 80 סטודנטים נפצעו במהלך מעצרם ו- 32 שוטרים נפצעו אף הם. הנזק לרכוש נאמד ב- 16,000$;  ב- 5 במרץ 1969 התעוור סטודנט שחור בעת שניסה (לגרסת המשטרה) להתקין פצצה בקמפוס (Orrick, 1969, עמ' 2-1);

ב- Kent State University פרצו מהומות במאי 1970. במהלכן נהרגו 4 מפגינים מכדורי המשמר הלאומי ו- 9 עד 13 נוספים נפצעו (לפי מקורות שונים) (Facts on File,1969, pp.104-105; גורן ודורפן, 2003;  Kent State University, 2005);

בעיר ברקלי (Berkely) בקרבת קמפוס האוניברסיטה, ירתה המשטרה ב- 15 במאי 1968 על סטודנטים מפגינים והרגה סטודנט אחד (Facts on File, 1969, ע' 105);

באוניברסיטת דיוק (Duke University) ב- 13 בפברואר 1969 (ראו בתמונה למטה), במהומות שחורים המגובים בסטודנטים תומכים לבנים, נפצעו 26 מפגינים כולל 5 שוטרים. המשטרה שנקראה להשתלט על האירועים, נאלצה לסגת מן הקמפוס בלחץ המפגינים, עובדה שאילצה את המושל להעמיד בכוננות גיוס 500 חיילים מן המשמר הלאומי של מדינת צפון קרוליינה. המהומות שכחו לבסוף, כיוון שהאוניברסיטה נכנעה ומיסדה תכנית לימודים מיוחדת ללימודים "אפרו אמריקניים"  (Facts on File, 1969, p. 107).

מהומות באוניברסיטת דיוק 1969

[בתמונה: שימוש בגז מדמיע ע"י המשטרה, ב-13 בפברואר 1969, בעת פיזור המהומות באוניברסיטת דיוק; מתוך ארכיון אוניברסיטת דיוק, תמונה חופשית, שהיא חלק מארכיון אוניברסיטת דיוק, שהועלתה לאתר flickr

Box 54, University Archives Photograph Collection, Duke University]

עבודה זו מתמקדת רק בשני אירועים מתוך עשרות מקרים משמעותיים של התפרעויות, על רקע שוויון זכויות לשחורים ברחבי ארצות הברית. שני המקרים התרחשו לקראת סוף המאה ה- 20': מהומות לוס אנג'לס ב- 1991 ומהומות סינסנטי ב- 2001.

פרשת רודני קינג ב- 1991 והמהומות על רקע גזעי בלוס אנ'גלס ב- 1992

ב- 3 במרץ 1991 עצרו ארבעה שוטרים ממשטרת לוס אנג'לס צעיר שחור בשם רודני קינג (Rodney King) (ראו תמונה למטה), בשל נהיגה במהירות מופרזת. עונש מאסר על תנאי בעוון גניבה היה תלוי נגד קינג והוא התנגד בכוח למעצר. שוטרים נוספים באו והתאספו סביבו, עד שהיו בסך הכל 21 שוטרים של משטרת לוס אנג'לס (L.A.P.D.) ו-4 שוטרים של משטרת התנועה (Highway Patrol) של קליפורניה. ארבעה שוטרים היכו את רודני קינג לעיני חבריהם באלות ברזל, באגרופים ובבעיטות, והוסיפו להכותו גם לאחר שהתמוטט. תוך דקות מועטות ספג קינג 56 מהלומות באלות ברזל, באגרופים, שש בעיטות ומכת חשמל מאקדח הלם שגרמו לו ל- 11 שברים בצלעותיו, לנזק מוחי  ולנזק לכליותיו. אזרח בשם ג'ורג' הולידי George Holliday שנקלע במקרה לאירוע עם מצלמה, הנציח את אלימות השוטרים. הוא התקשר לתחנת המשטרה המקומית שממנה יצאו השוטרים המכים והציע למסור לידיהם את הקלטת, על מנת שיוכלו לחקור את האלימות החריגה. התגובה המזלזלת לה זכה מצידו של היומנאי הניעה אותו למסור את הקלטת לתחנת הטלוויזיה המקומית ולא למשטרה (פייס, 2003).

התמונות שודרו שוב ושוב בתחנות הטלוויזיה ברחבי ארצות הברית והעולם כולו, והציתו סדרה של התרחשויות ששיאה במהומות בין-גזעיות קשות בלוס אנג'לס. 4,000 חיילי המשמר הלאומי של קליפורניה הוכנסו לעיר, להחזרת הסדר ולהרגעת המהומות:

מהומות לוס אנג'לס 1992

[התמונה היא נחלת הכלל]

המהומות הובילו את ראש העיר דאז טום ברדלי (Tom Bradley) למנות ועדת חקירה עצמאית (Garcia, 1997), בראשות מזכיר המדינה לשעבר, עורך הדין וורן כריסטופר (Warren Christopher). הוועדה  (The Christopher Commission) בדקה את סוגיית האלימות ואת החיפוי ההדדי של שוטרי משטרת לוס אנג'לס (Human Rights Watch, 1998). המנדט שניתן לה היה רחב והיא בחנה דוחות פנימיים, שידורים בקשר ותלונות של אזרחים. ביולי 1991 פרסמה הוועדה  ממצאים חמורים על האלימות שהפגינה המשטרה. בהמלצותיה היא קראה לשפר את נוהלי הגיוס, כדי לסנן שוטרים בעלי נטיות אלימות; להסדיר את נוהלי הטיפול בתלונות מצד אזרחים ולמסד דרכי ענישה של שוטרים, שנחשדו בשימוש באלימות חריגה יותר מפעם אחת. המלצה מרכזית נוספת הייתה לחזק את השיטור הקהילתי, כדי להפחית את המתח בין הקהילה בכלל והקהילה השחורה בפרט לבין המשטרה (Knowland and Nebbia, 2000; פייס, 2003, עמ' 5-4; פרנסיס, 2001; Johnson et al., 1993). ההמלצות התקבלו על ידי המשטרה, אולם לא היה בהן למנוע את המהומות הצפויות כשנה לאחר מכן.

אף על פי שיישום מסקנותיה של ועדת החקירה היה חלקי ואיטי מהמקווה, הוא תרם לשיפור היחסים בין המשטרה לקהילה השחורה. בעקבות מסקנות הוועדה הוקצו למשטרת לוס-אנג'לס כ-2,000 שוטרים נוספים, ותגבור זה אפשר יישום תוכנית של שיטור קהילתי; שופרה תוכנית האימונים של המשטרה ונכלל בה אימון מפורט באומנויות לחימה, המדריך כיצד להתמודד עם התנגדות למעצר מבלי לפצוע חשודים; העירייה סיפקה גז מדמיע, שהחליף את השימוש באלות בעת ההתנגדות למעצר, ובנוסף לכל אלה מונה למשטרה מפקד שחור, שמנהיגותו זכתה להערכה הן בתוך המשטרה והן בקרב הקהילה השחורה.

השוטרים המכים הועמדו לדין בגין שתי עבירות: תקיפה בנשק קטלני בסבירות גבוהה לגרימת פציעה, וכן תקיפה במהלך תפקיד. הם עתרו לבית המשפט, בבקשה להעביר את משפטם אל מחוץ למחוז לוס אנג'לס. תחילה נדחתה בקשתם, אך מאוחר יותר היא התקבלה בערעור.

המשפט הועבר לסימי וואלי (Simi Valley) במחוז ונטורה (Ventura) - אזור השונה מהותית מלוס אנג'לס בהרכבו הדמוגרפי. לעומת הטרוגניות אתנית וגזעית רבה המאפיינת את אוכלוסית לוס אנג'לס, אוכלוסיית ונטורה הינה הומוגנית ומרבית תושביה לבנים. לדמוגרפיית האזור הייתה השפעה על הרכב חבר המושבעים, וכך לא היה אף שחור בין המושבעים. בהרכב המושבעים ישבו רק שני בני מיעוטים ממוצא היספאני ואסיאני, ועוד עשרה לבנים. השוטרים זוכו ב- 29 באפריל 1992. על רקע ההרכב הדמוגרפי של חבר המושבעים, נתפסה החלטתם לזכות את הנאשמים כבלתי הוגנת ויוחסו לה משמעויות של אפליה גזעית.

הזיכוי במשפט היה הגורם הישיר למהומות דמים שפרצו בעיר (ראו תמונה למטה של הטיפול המשטרתי במפגינים במהומות אלה). המהומות האזרחיות הקשות ביותר במאה העשרים היו שלושה ימים רצופים של ביזה, שוד, הצתות ואף רצח. מוקד האלימות היה באזור סאות' סנטרל בדרום-מרכז העיר. ממוקמות שם השכונות פלורנס ונורמנדי, שמהוות את האזור העני ביותר עם ריכוז גטאות של שחורים ומהגרים (אחוז גדול מהמיעוטים בעיר). אך הפרות סדר בדרגות חומרה שונות נרשמו בכל רחבי העיר. הנזק הכלכלי היה עצום: כ- 800 מבנים הוצתו, עשרות חנויות נבזזו והנזק הכולל הוערך במיליארד דולר. במהלך ההתפרעויות נהרגו בין 51 ל- 54 בני אדם, נפצעו 2,000 עד 2,382 איש ונעצרו 12,000 עד 16,291 איש (מקורות שונים נוקבים במספרים שונים של הרוגים,פצועים ועצורים). לרוב העצורים (למעלה מ-50%) לא היה מגע קודם עם החוק וכמעט מחציתם היו נשים. ההתפלגות הדמוגרפית של העצורים הייתה רחבה (שחורים, לבנים, היספאנים, אסיאנים) ומלמדת על היקף המהומות ועל עוצמת השפעתן על אוכלוסיית העיר. האירועים חרגו מגבולות לוס אנג'לס והתפשטו גם לערים גדולות רבות בארצות הברית ובקנדה.

מהומות רודני קינג

[מתוך האתר STUPIDDOPE]

עוצמת המהומות מצאה את כוח השיטור הרגיל של העיר, משטרת לוס אנג'לס (L.A.P.D.), לא מוכן להתמודדות בקנה מידה כזה. לאחר מספר נסיונות ברוטאליים אך עקרים להשתלט על מוקדי האלימות ביום המהומות הראשון, הוחלט לסגת ולהמתין לתגבורת. הוכרז מצב חירום, גויסו יחידות צבא כמו המשמר הלאומי של קליפורניה (California National Guard) לדיכוי המהומות והוכרז עוצר מהשקיעה ועד הזריחה. בפועל ארכה ההתארגנות המחודשת כיומיים, ומשהושלמה החלה דעיכה טבעית של המהומות. לכוח השיטור המקומי המתוגבר בשוטרים ממשרד השריף האזורי ובחיילי המשמר הלאומי, נותר "לנקות" את הרחוב מהמתפרעים שנותרו ולאמוד את הנזקים (Ronald, 2000; פייס, 2003).

מיד לאחר המהומות מונתה ועדת חקירה, בראשות Webster  William ששימש בעבר כראש ה- F.B.I., כדי לחקור את הסיבות למהומות ואת תגובות המשטרה במהלכן. מסקנות הוועדה פורסמו ב- 21 באוקטובר 1992[3]. הוועדה קבעה שהעיר לא הייתה מוכנה לאירועי חירום בסדר גודל כזה, וקראה לשינוי משמעותי בהיערכות למצבי חירום עתידיים (Los Angeles, 1992).

גם המשטרה ערכה בדיקה עצמית אודות הסיבות למהומות. תוצאות הבדיקה העלו שבמהלך האירועים המשטרה סבלה ממחסור בכוח-אדם, חסרה ציוד ונכשלה במתן תגובה מספקת בתחילת המהומות. כמו כן נקבע שבמהלך השנים הרחיקה עצמה המשטרה מהקהילה שהיא משרתת. המסקנות מכל אלה היו שהמשטרה חייבת לשנות את המבנה שלה ואת כיוון המחשבה. היא צריכה להפוך למשטרה דינאמית עם אוריינטציה קהילתית, עם מנהיגות מקצועית ויכולת עבודה אינטגרטיבית בכל הרמות (Parks and Smith, ללא שנת הוצאה).

למרות שזוכו במשפט, הועמדו השוטרים למשפט נוסף ארבעה חודשים לאחר פרוץ המהומות, אך הפעם בבית משפט פדראלי. הם הואשמו בהפרת זכויותיו החוקיות של רודני קינג, תוך שימוש בכוח בלתי סביר בתפקיד. המשפט התנהל בלוס אנג'לס כשחבר המושבעים מורכב מתשעה לבנים, שני שחורים והיספאני אחד. ב- 17 באפריל 1993הרשיע חבר המושבעים שני שוטרים ומאוחר יותר גזר עליהם מאסר למשך שנתיים וחצי. שני השוטרים האחרים זוכו. פסק דין זה לא גרר אחריו כל מהומות או חיכוכים (פייס, 2003).

מהומות הדמים בסינסנטי - אפריל 2001

ב- 7 באפריל 2001 הבחין תימותי תומס, צעיר שחור בן 15, בשני שוטרים מקומיים והחל לברוח, כיוון שהיה מבוקש בגין עבירות קודמות ובגין התחמקות ממעצר. במהלך המרדף הוביל הצעיר את השוטרים לשכונת מצוקה בשם Over The Rhion. מדובר בשכונה של דיור ציבורי, נטושה בחלקה ומאוכלסת במרפאות מתדון ובמרכזי גמילה אחרים. אחד השוטרים שמע בקשר התרעה על חשוד בורח, הצטרף למרדף ומצא את עצמו פנים אל פנים מול החשוד בסמטה חשוכה. השוטר שראה כי הנער שולח ידו אל חגורתו, ירה בו ירייה אחת בחזה.

שלושה ימים לאחר מכן בערה השכונה. התברר כי לא הייתה זו פעם ראשונה שצעיר שחור נהרג בעת מגע עם שוטרים. ב- 9 באפריל הקיפו מאות אנשים זועמים את תחנת המשטרה, צעקו על השוטרים ששמרו שם, צילמו אותם והבטיחו נקמה על  השחורים ש"נרצחו" בידיהם. עד מהרה הפכו הצעקות לאלימות שיצאה משליטה (פרנסיס, 2001).

למרות שמנהיגי הקהילה השחורה פנו לקהלם בבקשה להימנע מאלימות, הציפו קבוצות קטנות של שחורים צעירים את הרחובות בלילה במספר שכונות, השליכו אבנים על מכוניות עוברות ובזזו חנויות. במהלך שלושת הימים הבאים היכו מתפרעים שחורים נהגים לבנים; שרפו רכוש; ניפצו חלונות של מאות חנויות; בזזו רכוש וירו יריות ספוראדיות בשכונות שלהם, רבות מביניהן לעבר השוטרים, שהחזירו באש (ראו התמונה למטה).

מהומות סינסינטי

[בתמונה: אתר USA Today מציג את המהומות בסינסינטי]

בתום הלילה השלישי למהומות - לאחר שעשרות אנשים נפצעו ומאות נעצרו, לאחר הצתות רבות ונזק מצטבר של מאות אלפי דולרים לעסקים ולאחר שהשתרר למעשה כאוס בעיר - הכריז ראש העיר על מצב חירום והשליט עוצר בין השעה 20.00 ל- 06.00 בבוקר המחרת. המשטרה המקומית תוגברה בכוחות השריף האזורי ובמשטרת התנועה (The Highway Patrol). ראש העירייה פנה למושל וביקש את סיוע המשמר הלאומי, אולם לא נענה מחשש שכניסת כוחות צבא תביא להסלמה (Horn, 2001; Mac Donald, 2001; NewsMax, 2001).

משרד המשפטים האמריקני מינה ועדה, בראשות סטיבן רוזנבלום (Steven H. Rosenblum) מהמחלקה לזכויות האזרח במשרד, שתחקור את תפקוד משטרת סינסינטי. מסקנות ראשוניות הוגשו ב- 23 באוקטובר 2001.

ניתוח האירועים העלה כי איש בסינסינטי לא חש שהפורענות קרבה, למרות שהכתובת הייתה על הקיר: אזרחים שחורים התלוננו על שוטרים, מפגינים הניפו שלטים והפגינו בבית העיריה ומנהיגי הקהילה השחורה דרשו שינוי. אך כשפרצו האירועים, הם היו הפתעה גמורה עבור המשטרה ועבור פרנסי העיר.

המלצות הוועדה (Department of Justice Report-The Cincinnati Enquirer, 2001) קבעו בין היתר שעל המשטרה:

  • לעשות רביזיה במדיניות השימוש בכוח, כולל השימוש בנשק חם ובגז מדמיע (הוועדה קבעה כי יש להבהיר מונחים ולהבטיח שהכוח שיופעל יתאים לנסיבות). הוועדה הדגישה כי חובה להנהיג דיווח בכתב על כל אירוע של שימוש בכוח. יש לרכז את הנתונים, לעבדם ולהעמידם לשימוש בעלי התפקידים במשטרה;
  • לשפר את ההתמודדות המערכתית עם ההתנהגות הלקויה של שוטרים;
  • לשפר את אופן הטיפול בתלונות אזרחים;
  • לשפר את תהליך המשוב ומתן האינפורמציה, שניתן לציבור על תלונות כנגד שוטרים;
  • לשפר את התקשורת של השוטרים עם האזרחים ברחוב;
  • לשפר אימון של שוטרים;
  • ליצור אינטראקציה רבה יותר עם קבוצות בקהילה.

בנוסף לכל אלה פעלה העירייה ליצור פיוס בקרב האזרחים ובין האזרחים למשטרה.

ב- 9 בספטמבר 2001 זוכה השוטר היורה סטיבן ראש (Roach), מכל אשמה לגבי הירי. הוחלט שתגובת השוטר הייתה סבירה לנסיבות המקרה אליו נקלע. פסק הדין לא גרר מהומות נוספות בקרב השחורים, אולם התקבל בכעס ובעוינות (Horn, 2001).

מה בין האירועים המתוארים לאירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי בישראל?

מתברר כי עוני ותסכול המהולים במתח בין גזעי, הם מרשם בדוק להתפוצצות חברתית. כך היה בלוס אנג'לס וכך היה בסינסנטי. מעניין רק שאמת פשוטה זו לא חלחלה לתודעת מקבלי ההחלטות - לא בלוס אנג'לס, לא בסינסינטי ולא בישראל.  האירועים בלוס אנג'לס ובסינסנטי התקבלו בהפתעה ובחוסר מוכנות של גורמי ביטחון ושל אזרחים לבנים. אירועי אוקטובר 2000 בישראל התקבלו באופן דומה מאוד. ההנהגה הפוליטית, גורמי הביטחון השונים והציבור היהודי הופתעו, למרות שגם בישראל הכתובת הייתה על הקיר.

עם זאת חשוב להדגיש כי התנאים הבסיסיים באירועים בארצות הברית ובישראל, שונים לחלוטין: המיעוט השחור בארצות הברית קטן ביחס למיעוט ההיספאני ומהווה כ- 13%-12% מכלל תושבי ארצות הברית (Walla, 2003; Census Bureau News, 2003), לעומתו המיעוט הערבי הוא הגדול בישראל ומהווה כ- 17% מכלל האוכלוסייה (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2000); המיעוט השחור בארצות הברית מבקש ברובו להתמזג עם קבוצת הרוב ולהשיג בה את שוויון הזכויות הראוי לו. יתרה מכך, הוא גם השיג הישגים נכבדים בדרכו לעשות כן. לעומת זאת קבוצת ההזדהות של ערביי ישראל אינה קבוצת הרוב היהודית, אלא הישות הפלסטינית השוכנת ביהודה, בשומרון ובעזה. עד כמה האינטגרציה של המיעוט השחור בקרב קבוצת הרוב הלבן היא מהותית, תעיד העובדה שחלק ממאמצי הפיוס של הפוליטיקאים כלפי המיעוט השחור, היה סילוקו של מפקד המשטרה והצבתו של מפקד שחור במקומו. בישראל לעומת זאת, מצב כזה איננו אפשרי. גם אילו היה נשקל מינוי כזה ברצינות, לא היה נמצא קצין ערבי בעמדה כזו, שניתן למנותו לתפקיד.

האירועים בלוס אנג'לס ובסינסינטי התרחשו על רקע מציאות ביטחונית חיצונית רגועה. עובדה זו שיוותה לאירועים, רציניים ככל שיהיו, חזות חמורה פחות. הפרשנות שניתנה להם על ידי קבוצת הרוב הייתה של מרי אזרחי, של ייאוש ושל פורקן זעם (הורביץ, 2002, ע' 76), שמטרתם להשיג שוויון זכויות. לעומת זאת אירועי אוקטובר השתלבו במאבק הפלסטיני המזוין בשטחים ובחטיפת החיילים והריגתם על ידי החיזבאללה בגבול הלבנון. על כן הם נתפסו על ידי קבוצת הרוב היהודית בראש ובראשונה כהתקוממות על רקע ביטחוני, שכוונתה לסייע למאבק הפלסטיני בשטחים ולערער את יסודות המדינה היהודית.

בלוס אנג'לס ובסינסינטי ניתנו תשובות שונות לגבי שאלת הכוח המוסדי העדיף להתמודדות עם אירועים כגון אלה – המשטרה או הצבא. באירועי לוס אנג'לס איבדה המשטרה שליטה על הרחוב והצבא (בעיקר המשמר הלאומי) נקרא לגבותה, במידה רבה מחוסר ברירה; לעומת זאת בסינסינטי העדיפו האחראים להסתכן באובדן שליטה ולא לגייס את המשמר הלאומי, מחשש להסלמה דווקא בשל הגיוס. מתברר שגם בדמוקרטיה חזקה ולא מאוימת כארצות הברית, שעושה שימוש רב יחסית לישראל בהכרזת מצב חירום ובהטלת עוצר, עדיפה התערבות משטרתית על הכנסת כוחות צבא. ההשלכות השליליות של עירוב הצבא באירועים אזרחיים, מוכרות ומעוררות חשש רב.

ולמרות כל הנאמר כאן, גם בישראל וגם בלוס אנג'לס ובסינסינטי לא נמצאה המשטרה מוכנה לעוצמת האירועים, והסתבכה כאשר בהתמודדות עם הגל הראשון שלהם. כנראה שלעולם לא תוכל המערכת הציבורית להחזיק לאורך זמן משטרה, שתוכל להתמודד באפקטיביות עם אירועים בסדר גודל כזה, בשל עלות השוטרים וציודם, שהיא מהגבוהות בשירות הציבורי.

בלוס אנג'לס וגם באוניברסיטת דיוק ב- 1969 הפתרון של בכירי המשטרה לחולשתה, היה לסגת ולא להגיע לעימות קטלני עם המפגינים. אולי היה זה מתוך תובנה שתוצאותיו של עימות קטלני, בתנאים של שוטרים מעטים הנאלצים לירות מחשש לחייהם , יהיו חמורות בהרבה מתוצאות אובדן השליטה על האירועים. שאלה מעניינת היא האם באירועי אוקטובר 2000 היה על המפקד המשטרתי באזור ואדי ע'רה לפעול בצורה דומה. האם היה עליו להודיע כי אין בידיו כוחות לביצוע המשימה שהוגדרה לו (שמירת ציר ואדי ערה פתוח לתנועה), לסגת, להסתפק בחסימת מבואות הציר ולמנוע כניסת יהודים אליו. וכיצד הייתה מתקבלת נסיגה כזו בקרב ההנהגה הפוליטית, בציבור היהודי ובציבור הערבי?

גם בארצות הברית וגם בישראל בולט לעין הניכור ההדדי בין משטרה לקבוצות מיעוט. מיעוטים הסובלים מאפליה רואים במשטרה כלי דיכוי בידי קבוצת הרוב, ועל כן הם מגיבים בחשדנות לכל צעד שלה. גם שם וגם פה ראו המיעוטים את מות אנשיהם מידי כוחות הביטחון כרצח.

לעומתם חשים השוטרים בחקירות שבתום האירועים, נבגדים וכדרכם של נחקרים הם מנסים לגבות את חבריהם, להעלים ראיות ולהטות את החקירה. "ועדת כריסטופר" שהוקמה בעקבות אירוע הכאת רודני קינג בלוס אנג'לס במרץ 1991, קבעה שנמצא כי השוטרים חיפו איש על רעהו. בדומה לה קבעה "ועדת אור" בעקבות אירועי אוקטובר 2000, כי "עולה החשש, כי במשטרה לא השתרשה תרבות של דיווח ותחקיר מלא ואמיתי בזמן אמת" ("ועדת אור", 2003, עמ' 773-772).

בשלושת המקומות - בלוס אנג'לס, בסינסינטי ובישראל - טיפלו הקברניטים בניכור שבין המשטרה לבין הקהילה, באופן דומה. הם ניסו לתת 'תרופות' דומות לניכור שבין המשטרה והקהילה:

  • 'תרופה' אחת הייתה שינוי בפיקוד המשטרתי {למרות שהפיקוד המשטרתי בישראל הוחלף כולו, לפני פרסום מסקנות ועדת אור. השר הממונה, המפכ"ל, מפקד המחוז הצפוני ואחד ממפקדי המרחבים נפסלו למילוי תפקיד ביטחוני כלשהו ("ועדת אור", 2003, כרך ב')}.
  • 'תרופה' שנייה משותפת לארצות הברית ולישראל, הייתה הנהגת דפוסי פעולה של שיטור קהילתי (אם להלכה ואם למעשה).

[מתוך הספר: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים. למעבר לתוכן העניינים לחץ כאן] [לאוסף המאמרים על מאבק השחורים בארצות הברית, לחצו כאן]

מערכת 'ייצור ידע' מתאבלת על לכתה בטרם עת של מיכל ברק ז"ל. יהי זכרה ברוך!

.

מקורות 

  • אנציקלופדיה y-net (2004), ערך: קינג מרתין לותר, מעודכן לינואר 2004, http://www.ynet.co.il/yaan/0,7340,l-20220,00.html
  • הורביץ חגי (2002), חוקה, דמוקרטיה וגזענות במורשת ארצות הברית, אצל: גוטפלד ארנון (עורך), הדמוקרטיה האמריקנית, הממשי, המדומה והכוזב, עמ' 80-48.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2000), www.cbs.gov.il, 8/5/00.
  • "ועדת אור" (2003), דין וחשבון, ועדת החקירה הממלכתית  לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראליים באוקטובר 2000, ירושלים, כרך ב', שער שישי: סיכום ומסקנות.
  • "ועדת וובסטר" (Webster): www.usc.edu/isd/archives /cityinstress/newinit/part9.html
  • מוריסון סמואל אליוט, קומאג'ר הנרי סטיל, לכטנברג ויליאם אי' (1984), ההיסטוריה של ארצות הברית, תל אביב: זמורה ביתן, כרך א', פרקים 17-18.
  • פייס שני (2003), לקחים מוועדות חקירה בעקבות התנגשויות על רקע אתני וגזעי בארה"ב ובבריטניה, סיכוי, מתוך: http://www.sikkuy.org.il/docs/shani.doc.
  • פינטו דרור, בודוני רונן (2004) קינג: החלום לא התגשם, y-net, חדשות בעולם, מעודכן לינואר 2004, http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,l-2737135,00.html
  • קאטון ברוס (1979), מלחמת האזרחים האמריקנית, תל אביב: מערכות.
  • y-net (2004), חדשות בעולם, http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,l-2737135,00.html.
  • walla (2003), מהפך: ההיספאנים הפכו למיעוט הגדול בארצות הברית, www. walla.co.il, 23/1/03.
  • Brown v. Board of Education, 347 U.S. 483, 1954.
  • Census Bureau News (2003), Census Bureau Releases Population Estimates by Age, Sex, Race and Hispanic Origin, http://www. Census.gov/Press-Release/www/2003/cb03-16.html
  • Department of Justice Report-The Cincinnati Enquirer (2001), Department of Justice Report - The Cincinnati Enquirer,
  • www.enquierer.com/editions/2001/10/25/102501­doj.html
  • Facts On File, 1968/69, New York.
  • Garcia Robert (1997), Civil Rights and Police Reform in Los Angeles: 1965-1997, www.cali.org/riots/time_line.html
  • Horn Dan (2001), The Riots Explode: A City Dark's Week, The Cincinnati Enquirer, 30.12.2001,www.enquirer.com/unrest2001/race5.html. 
  • Human Rights Watch  (1998), www.hrw.org/reports98/police/uspo73.htm
  • Johnson James H. ,Farrel Walter C., Oliver Melvin L. (1993), Seeds, Of The Los Angeles Rebelion Of 1992, Events and Debates 1993, Blackwell Publishers.
  • Juhnke William E. (ed.) (2004), President Truman's Committee on Civil Rights, LexisNexis Academuc and Library Solutions,
  • http://www.lexisnexis.com/academic/2upa/Aaas/TrumanCommitteeCivilRights.asp
  • Kent State University (2005),
  • www.library.kent.edu/exhibits/4may95/exhibit/chronology/index.html
  • Knowland Don, Nebbia Gerardo (2000), The Los Angeles Police Scandal and its Social Roots, Part 2, World Socialist Web Site, www.wsws.org.
  • Los Angeles (1992), Los Angeles Civiil Uprising 1992, Chronology Of Events, in:
  • http://www.lapdonline.org/general_information/dept_pub_program/riots.htm
  • MacDonald Heater (2001), What Really Happened in Cincinnati, www.city-journal.org/htm/ 11_3_what_really_happaned.htm.
  • Masotti Louis H., Corsi Jerom R. (1969), Shoot-out in Cleveland, Black Militants and the Police, Washington D.C.: Superintendent of Documents, U.S. Goverenment Printing Office.
  • NewsMax  (2001), Cincinnati Declares Emergency as Riots Worsen, NewsMax.com Wires 13/4/2001, www.newsmax.com/archives/2001/4/12/170508.shtml
  • Orrick William H. Jr. (1969), Shut It Down! A College in Crisis, San Francisco State College, October 1968 – April 1969, Washington D.C.: Superintendent of Documents, U.S. Goverenment Printing Office.
  • Parks Bernard C., Smith Andrew, The 1992 Los Angeles Riots:Lessons Learned, Changes Made,
  • www.lapdonline.org/general_information/dept_pub_program/riots.htm
  • Ronald N. Jacobs (2000), Race, Media and the Crisis of Civil Society, Cambridge: university press,U.K.

עיתונות

  • גורן יואב, דורפן רונן (2003), לחץ במכבי? פעם חיילים אמריקאים ירו עליו, הארץ, 5/1/03, ע' ד7.
  • פרנסיס קליינס (2001), האלימות מחזירה את תושבי סינסינטי לימי מרטין לותר קינג, הארץ, 16/4/01, ע' א8.
  • [1]  על מלחמת האזרחים האמריקנית ראה בעברית: קאטון ברוס (1979), מלחמת האזרחים האמריקנית, תל אביב: מערכות; מוריסון סמואל אליוט, קומאג'ר הנרי סטיל, לכטנברג ויליאם אי' (1984), ההיסטוריה של ארצות הברית, תל אביב: זמורה ביתן, כרך א', פרקים 17-18, עמ' 335-289.
  • [2]    את דוח הוועדה ראה באתר האינטרנט  http://www.library.truman.edu/microforms/pccr.htm
  • [3]    ראה באתרי האינטרנט:
  • www.usc.edu/isd/archives /cityinstress/newinit/part9.html
  • Los Angeles Civil Uprising of 1992: www.interrupt.org/l.a._anniversary_chron.htm

5 thoughts on “מיכל ברק: מהומות השחורים בארצות הברית: לוס אנג'לס 1992 וסינסינטי 2001

  1. התגוררתי בלוס אנג'לס בתקופת מאורעות רודני קינג. נראה לי שהכתבת של הכתבה פשוט תמצתה כתבות שקראה בצורה שיטחית ביותר מבלי להבין דברים כהוויתם. ההשוואה לארועים בישראלי מיותרת, הדמיון קלוש ביותר, כך גם היא רואה ומאולצת ולא היתה נחוצה כלל אלא לצורך כתיבת כתבה.
    הכתבת אינ מכירה דברים מקרוב, לא את האוירה ומערכת היחסים בין השחורים ללבנים וכנראה גם בין ערבים ליהודים, המחקר שלה לא מדויק ורשלני. (אוכלוסית הערבים בישראל לדוגמה מהווה למעלה מ 20 אחוז ויש להבדיל בין ערבים נוצרים למוסלמים)
    אני מציע לה ולקוראים לחפש ביוטיוב כתבות של תומס סואל שמדבר בנושא הפערים החברתיים והקשיים של השחורים בארהב. הוא נולד וגדל בגטאות בהארלם בשנות החמישים.
    במהומות בלוס אנג'לס שהיו ביזה בעיקר נפגעו חנויות מקומיות, הותקפו בעלי חנויות הודים וקוראנים שהם מיעוטים שמתחזקים חנויות בתוך הגטאות. בדומה למהומות בארה"ב לפני מספר חודשים זו היתה ביזה ואנרכיה לשמה. בני אדם צריכים להיות אחראים למעשיהם בלי הבדל צבע גזע ולאום

  2. Pingback: מאבק השחורים בארצות הברית באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  3. Pingback: יחזקאלי ואזארי: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.